שאיפה להרס ולתיקון

15 sivan

 

סיון רהב מאיר

1. מי שאוהב את הארץ לא שורף אותה. מאות עפיפונים בוערים כבר נשלחו מעזה. אלפי דונמים ירוקים עלו באש. טרור פרימיטיבי כל כך, ומרגיז וכואב כל כך.

כבר בספר בראשית מופיע הפסוק הבא, על יצחק אבינו: "וְכָל הַבְּאֵרֹות אֲשֶׁר חָפְרוּ... בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". כלומר, מישהו כבר טרח וחפר בארות, ובארות מים חיים מביאות ברכה לאזור כולו. כולם יכולים לשתות. אז למה לסתום אותן ולמלא אותן עפר? למה לשרוף שדות שמישהו עיבד והשקה? הרי מי שמשחית באר, יער או כביש – מזהם ופוגע גם בעצמו ובארצו (ורק בשבוע שעבר ירו פלסטינים פצמ"ר לעבר ישראל, והוא פגע בתחנה שמספקת חשמל להם, לעזה).

רבי דוד קמחי, המכונה הרד"ק, כתב לפני 800 שנה מה חשבו לעצמם הפלישתים: "כי אמרו: גם לו גם לנו לא יהיה". כלומר, לא אכפת לנו להיפגע, אם רק נפגע גם בכם. התפיסה הזאת, של חוסר רצון לפרוח יחד במרחב הזה, נמשכת לצערנו גם היום. התשובה שלנו מופיעה בפרשת השבוע, פרשת "שלח": "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד", מכריזה הפרשה, ומזכירה לנו שזוהי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". זו תשובה של אופטימיות, בנייה, מסירות ופיתוח מתוך ההרס. הפסוקים מספרים כיצד יצחק אבינו שב וחפר את הבארות שנסתמו, כדי ששוב ישאבו מהן מים. גם חקלאי עוטף עזה קמים כל בוקר בעת האחרונה וחושבים איך להפוך את השחור-שחור – לירוק.

2. 64% מהציבור לא חשים אמון כלפי התקשורת בישראל. זה רק נתון אחד מתוך סקר חדש שערכה הרשות השנייה, ושחושף שוב את עומק הבעיה: התקשורת נמצאת בתחתית מדד האמון (כלומר, האמון בצה"ל, במשטרה, בבתי המשפט, בממשלה ובכנסת גבוה יותר). כשביקשו מהציבור לנמק, התשובות היו: הטיה פוליטית, חוסר גיוון בדעות, תחושה של "פייק ניוז".

פרשת השבוע עוסקת בתקשורת ההמונים של פעם, ויכולה אולי לעזור לנו לתקן: הפרשה מזהירה אותנו מאוד מפני הערבוב הזה בין עובדות לבין דעות. 12 מרגלים נשלחים לארץ ישראל כדי לספק אינפורמציה אובייקטיבית בלבד. עשרה מהם חוזרים אל העם ומוסיפים לעובדות היבשות המון פרשנות פסימית משלהם. הם מנסים "לחנך" את העם מחדש, לייאש אותו, להשיב אותו אחורה למצרים, לגרום לו לשכוח מי הוא ומה הוא אמור לעשות. חטא המרגלים הופך לעניין נצחי שצריך ללמוד אותו. פרשני הפרשה קוראים לכל אחד ואחד לשאול את עצמו (לא רק את התקשורת, אלא את עצמו): האם ההסתכלות שלך שלילית או חיובית? האם אתה מתבונן על המציאות ומנסה להוסיף לה טוב, או להוסיף לה ציניות ומרירות? אם היית אז במדבר האם היית אומר שאין סיכוי וחבל על הזמן וצריך לחזור למצרים, או שהיית מאמין שיש לעם הזה תפקיד ויעד?

3. ביום ראשון השבוע, כ' בסיוון, מלאו 36 שנים לקרב סולטאן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה. יש הרבה מה לכתוב על דמויות הנופלים וגם על שלושת הנעדרים בקרב הקשה הזה. לפני כמה שבועות, כשנפטר הרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל, סיפר תלמידו אבי רט את הסיפור הבא: "פצע פתוח ומדמם בנשמתו של הרב הדרי היו תלמידיו ובוגריו שנפלו במלחמות ישראל. בכל פעם שהזכיר אותם היה גרונו נחנק, ובעיניו ניכרו געגועיו אליהם. הנה סיפור קצר שיש בו הכול: אחד הנופלים בקרב סולטאן יעקוב היה אריה יהושע שטראוס, תלמיד הישיבה. אריה הי"ד, בן 23 מחיפה, היה נשוי לברוריה ואב לאביעד, תינוק קטן. כבר בימי האבל אמר הרב הדרי בגרון חנוק לאלמנה, למשפחה ולנו: אנחנו שומרים את הסטנדר (שולחן הלימוד) של אריה בישיבה, עד שאביעד יגדל בעזרת ה', ויבוא ללמוד על הסטנדר של אבא. כך הוא אמר לתינוק בן שנה! חלפו השנים. ליווינו את אביעד לכיתה א', חגגנו אתו בר-מצווה ופסענו אתו בתחנות חייו. בכל פעם חזר הרב הדרי והזכיר: אנחנו שומרים לאביעד בבית המדרש את הסטנדר של אבא. עד שהיום הזה הגיע. אביעד בן ה-18 נכנס אל בית המדרש של ישיבת הכותל, שם המתין לו הרב הדרי – שקט כלפי חוץ אך סוער ונרגש בפנים – ואמר לו: הנה, הסטנדר של אבא חיכה לך".

4. זה טקסט יפה כל כך, שהעתקתי אותו כמעט מילה במילה. שווה לקרוא פעמיים: "מידה טובה אמתית לא נזקקת לפרסם את עצמה, ולכן כה מעציב הוא שיווק האישיות האגרסיבי שנהוג כיום", כותב הרב פרופ' יונתן זקס. "ספר במדבר מספר לנו שמשה היה 'עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'. היום הענווה היא המידה הטובה היתומה ביותר. בתרבות ההמונים צמחו שלל דרכים להשמיע את 'האמירה שלנו' בפני אנשים שאיננו מכירים, אך אנו מקווים שאיכשהו יבחינו בנו. התפתח רפרטואר שלם של דרכים להכריז על ייחודיותנו. פעם פשוט ידענו שיש ערך במעשינו הנעשים בצנעה. שמתחת לפני השטח של העולם יש נוכחות שמכירה אותנו, אוהבת אותנו ומשגיחה על מעשינו. כאשר בטחנו בידיעה זו, לא נזקקנו עוד לשום דבר. את התמורה הקיצונית שעברה התרבות אפשר להמחיש במעבר ההדרגתי של גיבוריה: מ'דגול' ל'נערץ', מ'נערץ' ל'מפורסם', מ'מפורסם' ל'סלבריטי', כלומר מפורסם שכל פרסומו הוא בהיותו מפורסם. האמונה הנוכחית היא: 'אם יש לך את זה, דע שכולם ידעו'. לענווה לא נשאר מקום. וזה עצוב, כי ענווה אמתית היא מן המאירות שבמידות. והיא יותר מסתם מידה טובה, זה אופן של תפיסת מציאות. היא פותחת אותנו אל האחר, אל האלוקי, אל העולם. רבים חושבים שענווה פירושה הערכה עצמית נמוכה, אך זו אינה ענווה אמתית. הענווה היא הנחת העצמי בצד. אין זו המעטה בערך עצמך אלא פשוט הכרה בערכם של אחרים. ענו הוא מי שלא חושב על עצמו, פשוט כי יש לו תמיד דברים חשובים יותר לחשוב עליהם".

איור: נעמה להב

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חורבן הבית

  אבינועם הרש במאמר על...

מכתב גלוי לבני נוער

  הרב יונה גודמן קורא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם