בראש מורם

m 2 shikley

עמיחי שיקלי, ראש מכינת תבור, מיוזמי "מסע 70" וממוביליו

זה התחיל במפגש אקראי בין חניכי מכינת תבור לחברים של משפחת פרץ על פסגת הר אדיר שבגבול לבנון בחול המועד סוכות. החברים סיפרו שממש עוד שעה מרים פרץ עורכת כמדי שנה טיול לזכרם של אוריאל ואלירז בשביל הפסגה בהר מירון ושכדאי לבוא. החלטנו ששווה לקפוץ. אחרי הטיול והמפגש עם מרים ביקשתי לומר תודה. התקשרתי לאליסף פרץ להודות לו על המפגש שהיה, ואז החל הרעיון לקרום אט אט עור וגידים. "צריך לעשות משהו מיוחד לשנת השבעים", אמר אליסף. "בהחלט", השבתי לו, "אני אתך. בוא ניפגש".

חקוקה הייתה בתודעתי אותה קריאה מצמררת של חוטפי שלושת הנערים – "תוריד את הראש" - ובמידה מסוימת הרגשתי שגם בתוך החברה הישראלית יש קולות שמבקשים מאתנו להוריד את הראש, קולות המבקשים לספר לנו שהכול כאן רע ונורא, ש"המדינה במצב נואש". רצינו שבשנת השבעים לישראל העם ילך בראש מורם, רצינו להבטיח שאף אחד לא יצליח לשפוף את קומתנו, וכך נולד מסע השבעים.

אחרי התייעצויות ומחשבות נקבע המתווה הכללי – שני מסעות שיצאו בו זמנית, מתל חי ומדגל הדיו באילת, ויצעדו זה לעומת זה עד לאיחודם בקסטל, רגע לפני העלייה לירושלים, שם יסתיים המסע. המודל נבנה בדומה לחברת 'אובר' ומלונות 'אייר בי אנד בי': בונים פלטפורמה וחוקי משחק ברורים, וכל אחד יכול להצטרף. הצענו לארגונים חברתיים לבוא ולהוביל יום במסע, כשכל ארגון יבנה את היום שלו בהיבט של תוכן, הרכב הגופים הצועדים ואופי היום. המכינות הקדם-צבאיות היו חוד החנית של הובלת המסע, כשמכינת חצבה והעומד בראשה נתנאל אלינסון לקחו עליהם בהתנדבות את הובלת כלל המסע הדרומי.

וכך זה פעל: ארגון השומר החדש הוביל את המקטע שבין קרני חיטין ליודפת בגליל ושילב למידה, עבודה חקלאית וערב מרגש של שירה בציבור שהוקדש לניצן בלדרן מגוש יישובי משגב, בן מושב לוטם שנפל סמוך לכפר מרכבה לצדו של אוריאל פרץ. ארגון 'אבני דרך' הפועל לשילוב בעלי מוגבלויות הוביל את המקטע שבין זכרון יעקב לקיסריה והצליח להביא מאה בעלי מוגבלויות לטיול של 8 קילומטרים בשטח לא פשוט, כשהם מלווים במאות רבות של מתנדבים שסייעו להם לצלוח את היום - מהמרגשים במסע.

מאחורי הקלעים פעל מטה שכלל צוותים לוגיסטיים ומטה קטן ואיכותי ושורה של גופים ואנשים שבלעדיהם לא היה שום סיכוי לממש את החלום. ממשרד החינוך שהיה הראשון להרים את הכפפה, המנהלת לזהות יהודית במדרש הדתות, הקרן הקיימת לישראל, קרן היסוד, חברת אלביט וגופים נוספים שתרמו תרומה מכרעת להוצאת המיזם מן הכוח אל הפועל.

את המסע פתחנו במעמד מרגש בנוכחות נשיא המדינה עם מאות תלמידי תיכונים וחניכי מכינות בתל חי, ובמקביל בשחזור הנפת דגל הדיו באילת עם ותיקי חטיבת הנגב. משם חצינו את הארץ מצפון ומדרום – ברגל, באופניים ובכיסאות גלגלים – עם עשרות אלפי צועדים, עד לרגע האיחוד המרגש באתר הקסטל. בקסטל התאחדו כלל הגופים המובילים לאירוע הוקרה שהוביל משרד החינוך. זכינו לשמוע את שר החינוך נפתלי בנט, את הזמר אמיר דדון, את ראש אכ"א אלוף מוטי אלמוז ואת סיון רהב-מאיר שאתגרה את הקהל בשאלה מרתקת: "אם עיתון לא היה יוצא כל יום אלא אחת למאה שנה, מה הייתה הכותרת של העיתון שיצא מחר ויסכם את מה שעברנו משנת 1918 ועד עתה? ייכנסו לעיתון הצהרת בלפור ושואה ותקומה, אולם הכותרת תהיה – עם ישראל חי".

למחרת צעדנו אלפים, לצד חניכי בה"ד 1, חטיבת הנח"ל, חניכי מסע, שוטרים ואנשי מג"ב לירושלים לאירועי הנעילה: מעגלי למידה בגן סאקר, מופע סוחף של חנן בן ארי שלא היה צריך לשכנע אותנו שהחיים שלנו תותים, ובערבו של היום מופע "שומרי החומות" בברכת הסולטן. ביקשנו להקדיש תשומת לב מיוחדת לשוטרים וללוחמי מג"ב שנפלו בירושלים באינתיפאדה האחרונה, הזמנו את המשפחות השכולות וערכנו טקס מרגש עד דמעות של חלוקת אות מגן ירושלים שניתן למשפחות על ידי ראש העיר ניר ברקת ומפכ"ל המשטרה רוני אלשיך. לאחר הטקס החלה החגיגה הגדולה של סיום המסע עם עידן עמדי, רמי קלינשטיין ויובל דיין שהקפיצו את קהל האלפים, ומשם צעדנו כשבראש הצועדים מרים פרץ ונתן שרנסקי אל רחבת הכותל המערבי לתפילה לשלום המדינה ושירת התקווה. תם המסע.

פוסטים

אין כמו ישראל

אין משהו שיותר מרגש אותי מהמדינה שלנו, באמת!

המדינה שלנו חגגה 70 שנה ושום זיקוקים ומופעים לא השתוו למסיבת ההפתעה שתוכננה לה במשך זמן רב, נמשכה 30 ימים, וכולם כולם היום מוזמנים. התכנסנו מכל קצוות הארץ ומכל הגילאים בשביל לחגוג לך ישראל, בשביל לחגוג את המדינה שלנו ובשביל לחגוג אותנו.

עמדתי שם, דקה מלסיים י"ב ושתי דקות מלהתחיל מכינה קדם-צבאית והלב לא הפסיק להתמלא. התמלא, התמלא עד שלא יכול יותר והתפוצץ. התפוצץ מגאווה, מאושר ומאהבה.

עמדתי שם, ביד אחת מניפה את דגל ישראל וביד שנייה מחבקת את החברים הכי טובים שלי, העיניים נצצו והחיוך לא איחר להגיע. ישראל שלנו חוגגת 70 ואנחנו אִתה, חוגגים את החיים, חוגגים עצמאות. חוגגים אותנו.

מסע 70 שיקף את ישראל בדיוק כפי שאני רואה אותה – מגוונת, מאוחדת, מאמינה.

מסע 70 הוכיח כמה המשפחה שלנו חזקה, אוהבת, מכילה. הוא הוכיח כמה אנשים בחרו. בחרו להגיע, לשמוח, לחגוג. בחרו להאמין בנו, בעתיד. בחרו להאמין בטוב, בטוב שנמצא בכל פינה כי אם לרגע נפסיק לרדוף, לרוץ ולחפש מקום אחר נבין כי אין כמו הבית. אין כמוך ישראל.

אין משהו שיותר מרגש אותי מהמדינה שלנו, באמת, אבל יותר מזה, אין משהו שיותר מרגש אותי מחיבור של אנשים עם מטרה אחת משותפת – לחגוג למדינה שלנו יום הולדת.

רות ברקת, קשת י"ב

זה אולי הניצחון

מי שמכיר אותי יודע שאני לא ממש בן אדם של פוסטים.

אבל בחודשים האחרונים מאז שהשתחררתי השתתפתי בפרויקט מדהים שהגיע לסיומו, מסע 70.

אני אוהבת את המדינה שלנו, זה לא סוד... אבל אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי כזאת גאווה להיות חלק מהחברה שלנו, החברה הישראלית. הבעיות שאנחנו מתמודדים אתן במדינה לא ממש נסתרות לעין, אבל מתי עצרנו לראות גם כמה נקודות אור?

במשך חודש וחצי צעד המסע מתל חי שבצפון ומאילת שבדרום עד לירושלים. אלפי אנשים הצטרפו, צעדו אתנו, הרימו את הראש וחגגו אתנו את יום הולדתה של המדינה. אנשים באו להתחבר ולהרגיש חלק ממשהו יותר גדול. אני לוקחת מהמסע הזה את הרצון של כולם, לתת, לקחת חלק וכמובן את השמחה האדירה שליוותה את המסע.

הערב כולנו נרכין את ראשנו לזכרם של האהובים שלנו, אלה שקיפחו את חייהם במהלך הגנתם על המולדת. גם אני איבדתי חברה בקרב הזה, יקרה ואהובה שהייתה שמחה לחגוג מחר את 70 שנות קיומנו. נכבד את כולם, נודה להם מעומק ליבנו כי לולא הם, לא היינו פה עכשיו.

זה הזמן להיות ישראלים גאים. אולי ליומיים שלמים נעשה 'סטופ', נתאחד כעם? לפעמים זה מצליח לנו, בואו נעשה מאמץ.

בשביל אלה שאינם עוד ובעבור אלה שכאן.

שי טישלר, בוגרת מכינת התבור, רמת השרון

מרגיש עַם

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת" – עד מסע ה-70, משמעותו של המשפט הזה נשגבה ממני. חשתי כי מדובר בקלישאה סתמית שמסוגלת להדר כל חולצה בקומץ קל של ערכים.

היום, אחרי המסע המרגש והמופלא הזה, אני מבין כמה טעיתי.

תבינו, לכל אחד מאתנו יש סיפור, אגדה שמתחילה בשורשיו אי שם ברחבי העולם הישן, ובכל סיפור מופיעה אותה תחושה ואותה החלטה לעלות אל הארץ המיוחדת הזו שבה צעדנו. תחושה פשוטה וטהורה שלפתע הכתה באותו אדם בגולה, וברגע אחד העירה אותו מתוך הלילה ומילאה אותו בכל מכאוביו ותקוותיו של עמו, הוא העם היהודי.

לתחושה הזו קוראים ציונות, היא צועדת שנים רבות ונותר לה עוד המון ללכת.

רן מודלינגר, חניך במכינת עין פרת שלוחת נופי פרת, מחזור ב'

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם