השקיעה שבישרה את הזריחה

22 karpel

מוטי קרפל

האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה הישראלית בשנות ה-90 היה ללא ספק הסכמי אוסלו, אבל את משמעותם לא נוכל להבין אלא בפרספקטיבה היסטורית רחבה ואמונית דווקא, שצריכה להתחיל לפחות במלחמת ששת הימים ובזו שלאחריה – מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת יום הכיפורים אכן הייתה ניצחון צבאי ענק, אבל רק מבחינה אובייקטיבית. מבחינת התודעה הציונית הסובייקטיבית בכלל, וזו של דור 73' בפרט, הייתה מלחמה זו קטסטרופה שאין ממנה מוצא.

המלחמה הקודמת לה, מלחמת ששת הימים, הייתה בעבור התודעה הציונית סיומו המוצלח והשלמתו הכוללת של המהלך הציוני. בתש"ח הקמנו מדינה, בששת הימים ביססנו את ביטחונה, ועתה אנו יכולים לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ניצחון ששת הימים היה הגשמת חלום 'המקלט הבטוח' במלואו. מדינה חזקה, יציבה, בגבולות בטוחים, ועכשיו אפשר להפסיק להילחם ולהתחיל לחיות.

מלחמת יום הכיפורים חשפה את החולשה השורשית הזאת של התודעה הציונית והביאה לייאוש הגדול, ובה טמונים זרעי הפורענות שהביאו בהמשך את הסכמי אוסלו: ניסיון נואש לבטל את רוע הגזרה, את הצורך להמשיך להילחם מלחמות שאין לתודעה הציונית החילונית שום יכולת לתת להן משמעות. לדתיים שבינינו קשה לרדת לעומק המשבר הזה

את התובנה הזאת ניפצה לרסיסים מלחמת יום הכיפורים. מלחמה זו הבהירה לאומה שהארץ איננה עומדת לשקוט, לא לנצח ואפילו לא ל-40 שנה. היא הבהירה לה שכדי להמשיך להתקיים כאן נצטרך להיות נכונים לצאת למלחמה ושוב ושוב למסור את נפשנו עוד 100 שנה, 150 שנה, אולי אפילו יותר. כאן נעוץ השבר. זהו שורשם של הייאוש ושל הנהי. פה נגמרה לציונות הרוח במפרשים.

עם התובנה הזאת התודעה הציונית מעצם הגדרתה איננה יכולה להשלים. על המסקנה הזאת היא זועמת כל כך, ובה היא בועטת ואותה היא מנסה להכחיש. מכאן גם שורשם של כל תהליכי השלום, הוויתורים, הנסיגות והפשרות למיניהם, ניסיונות שווא לבטל את רוע הגזרה. התודעה הציונית מנסה להתכחש לעובדה הברורה והחד-משמעית – הבלתי אפשרית מבחינתה – שעלינו להיות נכונים למצב של 'לנצח תאכל חרב'.

הציונות בתודעתה, בהכרתה, באידיאולוגיה שלה, בניגוד לרוח הפנימית שהניעה אותה, באה לפתור את 'בעיית היהודים', להקים מדינה שבה יוכל הפרט היהודי להתקיים קיום פיזי על פני כדור הארץ. מדינה בעבור הפרט. כדי להיות נכון למצב של 'לנצח תאכל חרב' הפרט צריך להיות מוכן למסור את חייו למען מטרה גדולה יותר מחייו הפרטיים, אבל לחזרה של הציונות לארץ ישראל לא הייתה – וגם היום אין – מטרה מלבד חיי הפרט.

מלחמת יום הכיפורים חשפה את החולשה השורשית הזאת של התודעה הציונית והביאה לייאוש הגדול, ובה טמונים זרעי הפורענות שהביאו בהמשך את הסכמי אוסלו: ניסיון נואש לבטל את רוע הגזרה, את הצורך להמשיך להילחם מלחמות שאין לתודעה הציונית החילונית שום יכולת לתת להן משמעות.

לדתיים שבינינו קשה לרדת לעומק המשבר הזה. אדם דתי מביט במהלך הציוני בפרספקטיבה אחרת, פרספקטיבה של אלפי שנים. בעבורו משמעותה של הציונות מתחילה באברהם אבינו, עוברת ביציאת מצרים, בכניסה לארץ, בחורבנות, בגלויות ומגיעה עד לשיבת ציון של ימינו. ממבט שכזה הידיעה שעוד נכונות לנו מלחמות איננה משתקת. היא קשה אמנם, אבל בהחלט בת התמודדות.

יתר על כן, כשאדם חמוש בתודעה היסטורית כלל-ישראלית שכזו, יש לו בשביל מה. יש לו משמעות וטעם במאבק, במלחמות, במסירות נפש הנדרשת. בשביל אדם כזה מלחמת יום הכיפורים היא אכן ניצחון ענק שרק מחזק את נחישותנו ואת אחיזתנו בארצנו, ולכן הציבור הדתי איננו מבין את מהות הייאוש, הקינות והבכי האלה ואיננו שותף להן.

הסכמי אוסלו היו הדבר הטבעי והמתבקש ביותר מבחינת התודעה הציונית החילונית. הם לא היו בגידה בציונות זו, כפי שטענו רבים אז, אלא המסקנה המתבקשת ממנה. דווקא בכך טמון עומק משמעותם. כי אם הסכמי אוסלו, שהיו המסקנה הציונית הטבעית, נכשלו – התודעה הציונית החילונית נכשלה. אם אי אפשר להימנע מהמשך המלחמה על קיומה של המדינה, אי אפשר גם להימנע מלהחליף את בניין העל האידיאי שמסביר את פשרה.

לכן אוסלו מסמן את הנקודה בזמן שבה הגיעו לשיאם תהליכי השקיעה האידיאית של הציונות החילונית. העם בישראל לא יכול להמשיך לחיות על בסיס תודעה זו, שאינה מסוגלת לספק לו הסבר מניח את הדעת לצורכי קיומו.

אבל לאותו תהליך יש גם לבוש חיצוני יותר, סוציו-פוליטי, שכן את האידאות האלה נושאים בני אדם; היו להן מייצגים ממשיים שבזכות האידאות האלה החזיקו בהגמוניה בחברה הישראלית, ומבחינה זו הסכמי אוסלו הם הנקודה בזמן שבו החלו לצוף על פני השטח תהליכי חילופי האליטות, שבזמננו כבר נהיו מובהקים ומפורשים יותר גם אם עדיין לא הושלמו.

תהליך זה עצמו, התהליך הסוציו-פוליטי, לובש לבוש חיצוני עוד יותר: הוא בא לידי ביטוי בממד הפוליטי. במובן הזה הסכמי אוסלו היו קו פרשת המים הפוליטית בישראל. השמאל הישראלי הוכיח לציבור שהוא בלתי אחראי, שאסור להפקיד בידיו את ביטחונה של ישראל, ומאז הוא לא חזר לשלטון באמת מלבד תקופה קצרה של אהוד ברק, שרק חיזקה את המסקנה.

זעזוע משני, רעידת משנה, הייתה פרשת ההתנתקות, שאותה יש להבין כהמשך לאוסלו, כבירור עמוק יותר של המופרכות של כל מבנה העל שעמד ביסוד ההסכמים האלה.

הסכמי אוסלו חשפו שאין לציונות מוצא אלא באימוץ הזהות היהודית והפרספקטיבה ההיסטורית שלה; שרק על בסיס זה נוכל ליצור תודעה לאומית שתוכל לתת טעם ומשמעות למסירות הנפש שעוד נידרש לגלות. והמסקנה הזאת הולכת ונעשית מובנת מאליה בקרב רוב הציבור הישראלי.

אם כן, אפשר לסכם שהסכמי אוסלו היו הנקודה בזמן שבה עברנו שלב בתולדות הציונות, שבה התחלנו בבניין קומתה השנייה.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אל תסגרו את החינוכית

  שוקי ברקן, עובד החינוכית...

נועריבונות

  הכירו את נוער הריבונות...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם