שסע חברתי

6 binun
פרק שני: הנבואות הלא-מדוברות על השסע החברתי[1]
נביאי ישראל חזו למרחוק גם את המריבות הפוליטיות שיככבו בתקשורת הישראלית, והן נובעות רובן ככולן מן המתח בין זהות ישראלית לזהות יהודית * הבטחות הנביאים שעם ישראל לא יתפלג עוד מחייבות אותנו לפעולה נמרצת

הרב יואל בן-נון

הפילוג העתיק ביותר בתולדותינו התרחש בין 'יהודה' ל'ישראל'. כבר בראשית ספר שופטים (א' ג) נאמר ששבט יהודה הלך לגורלו ולנחלתו יחד עם שבט שמעון, באחריות הדדית כמו ברית שבטים. בסוף מלכות דוד (שמואל ב' י"ט, מב-מד) אנו פוגשים עימות בין 'איש יהודה' ל'איש ישראל'.

אחרי ימי דוד ושלמה התפלגה הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות. שתי הממלכות אף נלחמו ביניהן במלחמות אחים לא מעטות, עד לחורבן שומרון בירת ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית. שומרון וירושלים, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, הן סמלי הפילוג הלאומי בימי בית ראשון.

חורבן שומרון והגליית תושביה הותירו בארץ את ירושלים לבדה, אולם הטראומה ההיסטורית ופצעי הפילוג הותירו משקעים מרים וקשים. כל שנאת החינם של בית שני, לא התקרבה למלחמות האחים של בית ראשון, ולשבר הקשה של הפילוג בין יהודה לישראל.

בנבואות הנחמה וקיבוץ הגלויות חוזרים הנביאים וקובעים שהפילוג הנורא ההוא לא ישוב עוד, ועם ישראל לא יתפצל עוד:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא... וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ... אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" (ישעיהו י"א, יא-יג);

"וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד, וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ" (הושע ב', ב).

"כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר ה'" (ירמיהו ל', ג).

"כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם... וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ... וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיו עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל ל"ז, כא-כב).

הבטחות חזקות כל כך של ארבעה נביאים מורות כמובן על הסכנה הגדולה ועל החרדה העצומה, מפני הפילוג העתיק והקשה הזה. החרדה גם אינה נעלמת לחלוטין; כפי שמימוש הנבואות של שיבת ציון וקיבוץ גלויות דרשו מאמצים כבירים של חלוצים ומנהיגים במשך כמה דורות, אף הנבואה הנחרצת הזאת שלפיה לא ישוב עוד הפילוג ולא נתחלק עוד לשתי ממלכות, דורשת מאתנו מאמצים כבירים. הנבואה מסמנת לנו מטרה, מציבה חזון, נוסכת ביטחון, אך מחייבת פעולה נמרצת.

תחיית העצמות היבשות – וחיבור שני העצים לעץ אחד

הנבואה, בפרט נבואת יחזקאל, מחייבת אותנו לעיון מעמיק יותר. הפרק ביחזקאל פותח ב"חזון העצמות היבשות" שיקומו לתחייה, וממשיך בחזון שני העצים – "עץ יוסף ועץ יהודה" שיהיו לעץ אחד.

"חזון העצמות היבשות" היה במשך שנים רבות כמו "קריאת שמע" במערכת החינוך הישראלית הממלכתית, ודוד בן גוריון ייחס לנבואה זו משמעות מיוחדת. מי היו העצמות היבשות בנבואת יחזקאל?

הבטחות חזקות כל כך של ארבעה נביאים מורות על הסכנה הגדולה ועל החרדה העצומה מפני הפילוג העתיק והקשה הזה. כפי שמימוש נבואות שיבת ציון וקיבוץ גלויות דרשו מאמצים כבירים של חלוצים ומנהיגים במשך כמה דורות, אף הנבואה הנחרצת הזאת שלפיה לא ישוב עוד הפילוג ולא נתחלק עוד לשתי ממלכות, דורשת מאתנו מאמצים כבירים

שאלה זו העסיקה אותי שנים רבות, עד שהגעתי למסקנה ש"העצמות היבשות" היו גולי ממלכת ישראל שגלו משומרון כ-150 שנה לפני יחזקאל, ובזמן גלות יהודה וירושלים כבר היו בעיני עצמם 'עצמות יבשות". "הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה – הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ" (יחזקאל ל"ז, יא).

מסקנה זו עולה גם מן הפסוקים וגם מן ההיגיון. הביטוי "כל בית ישראל" שמגדיר את העצמות היבשות חוזר בהמשך הפרק, בחזון שני העצים, דווקא ביחס לעץ יוסף.

הגיון המציאות אומר, שלעומת גולי יהודה בימי יחזקאל, גולי שומרון וממלכת ישראל אחרי כ-150 שנה כבר היו באמת 'עצמות יבשות', שכל הקשרים שלהם לארצם ולמורשתם כבר יבשו והתפרקו לגמרי. גם הגיון הפרק מלמד כך – המתח הקדום בין יהודה וישראל הוא המחייב את הצורך בנבואת שני העצים, והוא יתעורר רק כאשר גולי ממלכת ישראל-שומרון, שכל תקוותם כבר אבדה, יקומו מקברי הגלות. אז מוכרחה הנבואה להתמודד שוב עם סכנת הפילוג הנורא ההוא, שהיה מגורמי החורבן והגלות.

לכל זה צריך להוסיף עוד שיקול מכריע.

מאז ומקדם, ביהודה היה שמור מקום של כבוד לספר התורה – הדבר הגיע לשיא במעמד חידוש הברית בשנת 18 ליאשיהו (מלכים ב' כ"ב; ירמיהו י"א); אף דברי נביאים הועלו על ספרים כתובים (ראו: ישעיהו ח'; כ"ט; ירמיהו ל"ו; ל' א; נ"א נט-סא) ואף נקראו בציבור. רוב נביאי התוכחה והנחמה, שדבריהם נאספו ונכתבו בספרי הנביאים שהגיעו אלינו, באו מיהודה, ובכלל זה הנביאים שנשאו את דבר ה' לממלכת ישראל ולשרידיה כמו עמוס וירמיהו.

ירבעם בן נבט, מחולל ממלכת ישראל-שומרון, יצר פער מכוון ביחס לספר התורה ולמצוותיה: קל לראות זאת מפולחן העגלים שהציב בשני קצות הממלכה עם כוהנים שלא משבט לוי, וקביעת חג בתאריך השונה מהחג ביהודה. אף החפירות הארכיאולוגיות בתל דן (למשל) חשפו במה ישראלית גדולה בנויה מאבנים מסותתות גזית, שעולים אליה ב'מעלות' (מדרגות) ולא בכבש, הפרה ברורה של דין התורה (שמות סוף פרק כ'; דברים כ"ז ה-ו).

גולי שומרון לא יכלו להיאחז בספר התורה ובספרי הנביאים, ואלה לא עמדו במרכז עולמם. זהותם הרוחנית והתרבותית נשענה על מסורת אבות האומה ועל תבנית נוף מולדתם. כאשר גלו מארצם, לא יכלו יסודות אלה להחזיק מעמד יותר מכמה דורות, ובמהרה הפכו לזיכרון עמום ואחר כך ל"עצמות יבשות".

לעומתם, גולי יהודה, בתהליך ארוך וכואב, הפכו את ספר התורה ואת ספרי הנביאים למרכז עולמם הרוחני והתרבותי, ומקשר חי זה התפתחה גם יהדות הגולה, שהתגבשה לבסוף סביב בית הכנסת ובית המדרש.

כך נוצרה זהות ישראלית של ממלכת ישראל שאבדה בזמן הגלות, וזהות יהודית של גולי ממלכת יהודה שהתכנסה סביב התורה.

שני העצים קמו לתחייה

רוב מנהיגי היהדות האמינו בגאולת העם היהודי מכוח נאמנותם לתורה, וכך הם חושבים גם כיום. רק הנבואה המופלאה של שני נביאי החורבן הכוהנים, ירמיהו (פרקים ג' ול"א) ויחזקאל (פרק ל"ז), מציבה במרכז הגאולה ושיבת ציון את בני אפרים ושומרון, בניה של רחל, את "העצמות היבשות" ואת "עץ יוסף אשר ביד אפרים", אשר יקומו מקברי הגולה באופן שלא ניתן לשום הבנה, מפני שה' יפיח בהם רוח ויקים אותם לתחייה, בכבודו ובעצמו.

לנגד עינינו הנדהמות קם החזון הזה והפך למציאות. מתוך קברי הגולה קמו יהודים שמאסו ביהדות הגולה ובספרים הקדושים ובעטו בהם, ורבים מהם דווקא עלו לציון והקימו מחדש את הזהות הישראלית העתיקה, זו שמיוסדת על תבנית נוף המולדת וקשורה למסורת האבות, אך לאו דווקא לספר התורה ולהלכה היהודית.

מנהיגי היהדות הגיבו בזעם, בהפתעה, בפליאה, בהכחשה או בביטחון עצמי שכל זה הוא רק בגדר 'תאונה' זמנית שתחלוף כמו צל; הרי לדעתם אין, וגם לא ייתכן, שום סיכוי לקיום יהודי שאיננו מבוסס על הנאמנות לתורה.

אך רצון ה' לבדו הוא יקום, ואם הוא נפח רוח בעצמות היבשות והקים לתחייה את הישראליות, ברור מאליו שאנו עומדים בפני הדרמה המופלאה של חזון שני העצים – הישראליות והיהדות – שהם הנאבקים על זהותה ועל דרכה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

זה לא באמת המתח בין דתיים לחילונים, וגם לא העימות בין ימין ושמאל, אלא בין זהות יהודית לזהות ישראלית, שני העצים שקמו לתחייה. יש ציבור גדול מאוד, 'יהודי' מאוד, שנאבק נגד כל מפגש של צעירים 'חרדים' עם צה"ל, כי ב'כור ההיתוך' הצה"לי הם יפגשו את הזהות הישראלית; לעומתם יש ישראלים שחרדים מפני סכנת 'הדתה' המאיימת (כביכול) עליהם ועל ילדיהם.

יש גם ישראלים שאינם יהודים – הם עלו ארצה לפי 'חוק השבות'. רבים מהם רוצים להתחבר לזהות היהודית בלי לעבור גיור הלכתי, אך רבים מהם נותרו רחוקים מכל ריח של יהדות. הוויכוח על הגיור הוא חלק מרכזי במאבקי הזהות המתחוללים בקרבנו.

מאבק זה בעצמו הוא תמצית חיינו מאז העצמאות, והוא כורך יחד את שני העצים, וגם את כל אלה שמאמינים רק באחד מהם; עצם המאבק הופך אותנו לעץ אחד לבלי היפרד עוד, כדבר ה' בנבואת יחזקאל.

 

 צילום: משה מילנר, לע"מ

[1] ערוך מתוך הספר נס קיבוץ גלויות (מהדורת תל-אביב), עמ' 294-290, מגילת העצמאות – פשר ומשמעות.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ענווה ועוצמה

  הרב שמואל אליהו מספיד...

שינוי פני העיר

  נתנאל אחיטוב מארגון 'חותם'...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם