בדמייך חיי

1 11 sivan

סיון רהב מאיר

1. תכננתי לכתוב השבוע רק דברים חגיגיים לקראת חג הפסח, אבל הרצח של זיו דאוס, נתנאל קהלני ועדיאל קולמן השבוע מזכיר פתאום קטעים אחרים מתוך ההגדה: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", "בדמייך חיי" וגם "שפוך חמתך".

הנה קטע שכתב חברו של עדיאל לעבודה בחפירות בעיר דוד, אברומי קרויזר, שמסביר מעט על גודל האבדה: "אחרי העבודה החלפנו בגדים במלתחה. הוא הסתכל עליי במבט רך מאוד – הכי רך שתצליחו לדמיין – ושאל בעדינות, אז יש לך בן? הוא התלהב, בקושי התאפק ואמר: אז אתה אבא! והעיניים שלו מיד ברקו.

"אני לא יכול להסביר את הדיבור שלו כמו שאי אפשר להסביר שיר ערש, אי אפשר לתאר רוגע צלול. אולי תתארו לכם אדם עומד בראש גרם מדרגות, מתחתיו עמל יומו, עמל כפיים שחורות, מצדדיו עומדים חבריו. הוא יורד מדרגה מדרגה כאציל המטייל בגינה ובקול שקט ושלו כאילו הסערות שסביב לא נוגעות בו כלל, הוא מספר שהוא שמח על כל יום שהוא בא מרחוק לעבוד. שהוא מאוד אוהב את היום כמו שהוא מאוד אהב את אתמול, ושהוא מודה על חלקו ומאושר בו בשביל ארבעת ילדיו. וכשהוא מזכיר אותם הוא הופך לניצוץ בוהק כל כך, לזיקוק מהפנט כל כך, וכל ישותו אומרת ומספרת לי: עוד מעט אגיע הביתה ואראה אותם, בשבילם אני עובד ושום ייאוש או מכשול לא יכשילו אותי.

"וכל האנרגיה והכוח הכבושים בעולם יוצאים עם המילים שלו בעוצמה כה עדינה, ברעש כל כך שקט, בפרץ אהבה, כל יום, כנהר המתחדש. זו רוח גבוהה. כזה היה עדיאל, היה ועכשיו איננו. כי אתמול עדיאל קולמן עוד עבד איתנו ומילא אותנו בהשראה פשוטה וברורה, והיום הוא נרצח בעיר העתיקה בדרכו הביתה אחרי העבודה, דמו נשפך אל האדמה ומבטו הרך כבה. וארבעה ילדים קטנים שואלים איך, מחבל ארור, מי נתן לך רשות? עדיאל קולמן, יהי זכרך ברוך וצרוב".

2. חודש ניסן כבר כאן. זה ניכר רבות בפרסומות למלונות, לחומרי ניקוי ולמוצרי מזון, אבל לא ניכר מספיק במהדורות, בחדשות, בתרבות. סרן אביעד חזני מרגיש גם הוא את הפספוס הזה, את הפער בין פס הקול על פסח לבין המהות שלו, וכך הוא כתב: "הבוקר, בתחנת האוטובוס שמעתי שתי נשים מבוגרות מדברות על זה שאין מה לאכול בפסח. אתמול, חבר הפטיר לכיווני בצער על מצות וכאבי בטן. במהלך הימים האחרונים, אני נתקל בעשרות פוסטים על הסבל מהניקיונות לפסח.

"חברים, גנבו לנו את פסח! פסח הוא החג המהפכני ביותר בהיסטוריה האנושית: עם-עבדים מעז לקרוא תיגר על המעצמה הגדולה ביותר בעולם, ויוצא לחופשי בניסי-ניסים תוך גילוי גבורה וגאווה לאומית. פסח הוא חג של אמונה באדם. לקחת עבד חבול ופצוע וללחוש לו באוזן שהוא לא רק מספר. יש לו חלומות, רגשות וכוחות. ובעיקר – יש לו ייעוד. לספר לו על הדורות הקודמים ולחנך אותו לאמונה אמיתית שהוא מסוגל ללכת בדרכם.

"פסח הוא חג של מאבק גדול של אומה, של נכונות לדרך ארוכה. לתהליך של בירור פנימי ועמוק. פסח הוא חג של פשטות: קמח-מים ולתנור. לדעת ליהנות מהדברים הפשוטים חסרי התחכום. תחשבו על פסח. תחיו את פסח. אל תאפשרו לשיח רדוד לגנוב לכם אותו. תכלס, רוב הדברים שאתם 'סובלים' מהם הם החלטות שלנו לצאת לפרויקטים ולמבצעי ניקיון. הלכות פסח הן פשוטות ולא מאיימות, ונועדו להתלוות לתהליך פנימי של עבודה רוחנית. אל תהפכו טפל לעיקר. אל תגנבו לעצמכם את פסח!"

3. צריך לתת פרס ישראל לוועדה שקבעה השנה את פרסי ישראל. פעם זה היה מקור קבוע למריבות וקטטות, והיום – מקור לגאווה. מרים פרץ לצד דוד גרוסמן, דוד לוי לצד נתן שרנסקי, וגם יהודה הראל, גיל שוויד ועוד ועוד. לנוכח גל האהבה שזכתה לו השבוע מרים פרץ, חיפשתי השבוע את הריאיון הראשון שזכיתי לערוך אתה, לפני כמה שנים, בערב של קהילת 'ראשית' ברמת השרון. מצאתי שם את הפסקה הזאת שאמרה, ומשקפת בעיניי את הרוח והמסר שהיא מעבירה:
"
עליתי בגיל עשר. במרוקו לא למדתי בשום בית ספר. כאן במעברה עברתי מסלול שהיה יכול לגרום לי להתמרמר כל החיים על קיפוח. את הטרגדיה של הקליטה אני הופכת בהרצאות שלי לקומדיה. אבא היה מגיע בג'לבייה שלו לאספת הורים ולא הבין מילה. כשאמרו ששמים אותי בכיתה מקצועית הוא חשב שזה טוב, כי יוצאים עם מקצוע, לא כמו מגמה עיונית. אבל אני החלטתי כבר בגיל צעיר להגיד תודה על כל מה שנותנים לי, ולא להסתכל על הקשיים והפערים.

"אחרי הנישואים עברתי עם בעלי אליעזר ליישוב אופירה בחבל ימית, שם נולדו אוריאל ואלירז. היינו שם המשפחה הדתית היחידה. בעלי ניסה לצרף למניין אפילו את נתן זהבי שהסתובב בבגד ים על החוף... כשפינו אותנו מימית היה קשה, אבל החלטתי דבר אחד: אני לא אגיד לילדים 'הלכה לי המדינה'. אחרי רצח רבין שמעתי אנשים שאומרים את המשפט הנורא הזה. ידעתי שהמסר שלי אף פעם לא יכול להיות שבר וכישלון. את המנגנון הזה בדיוק הפעלתי שוב אחרי נפילת אוריאל, וביתר שאת אחרי נפילת אלירז. בחירה בחיים בכל הכוח.

"בספר איוב נכתב הביטוי: 'אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי'. מול בשורות האיוב החלטתי שאני אדבר ואדבר כדי שירווח לי. בעלי זכרונו לברכה לא דיבר. את הכול הוא שמר בפנים. הוא התאפק והדחיק הכול אחרי שאוריאל נפל. הקיף את עצמו בתמונות שלו, ורק בלילות הייתי שומעת אותו נאנח ואומר 'מי ייתן מותי תחתיך'. אחרי כמה שנים הוא חלה ונפטר. אני להפך, לא מפסיקה לדבר ולספר את סיפורי, שהוא חלק מסיפורו של עם שלם. לא סתם אומרים לנו 'והגדת לבנך'. זה נותן כוח ומשמעות".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ענווה ועוצמה

  הרב שמואל אליהו מספיד...

שינוי פני העיר

  נתנאל אחיטוב מארגון 'חותם'...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם