תנו להיטלר להסביר

m 4 haman
תנו להיטלר ימ"ש להסביר לכם על האידיאה ההמנית
לומר היום בעולם האקדמי שכל מלחמת העולם השנייה – כולל הניסיון לכבוש את רוסיה הגדולה, היומרה להפיל את הטנקים הרוסיים הבלתי מנוצחים והעמידה מול אירופה כולה – הכול היה רק כדי להשמיד יהודים, זה בערך כמו להגיד באקדמיה שדרווין מבוטל * המשקפיים החומריים של ההיסטוריונים גורמים להם להכתיר את היטלר יימח שמו כמטורף, במקום להקשיב למה שהוא בעצמו צעק והסביר בכל במה אפשרית * בחינה טקטית צבאית של מהלכי הצורר מגרמניה חושפת דווקא רציונל אידאולוגי מדהים וסדור * איך פועל כוח המן מראשית הבריאה ועד היום, מדוע הדבר הכי מסוכן הוא הנטייה היהודית לא להיות קשוב לו, וכיצד אם משנים גישה כמו אסתר ומרדכי וחדלים מההכחשה, אפשר להפוך את התמונה. אבל בזמן

הרב ד"ר ראובן פיירמן

אם הייתם נכנסים לאחת הכיתות ושואלים את התלמידים – מי יכול לתת לי מקור שבו רמוז משה רבנו בתורה, הם היו ודאי צוחקים עליכם. איזו דמות מוזכרת בתורה יותר ממשה רבנו? אולם הגמרא במסכת חולין (קל"ט:) שואלת את השאלה התמוהה הזו: "משה מן התורה מניין?" גם כאשר היא עונה על השאלה, היא אינה בוחרת אחד מן הפסוקים הרבים שמשה רבנו מופיע בהם במפורש בספרים שמות-דברים, אלא בוחרת להביא פסוק מתחילת ספר בראשית שבו משה רבנו רמוז בגימטרייה ("בשגם הוא בשר").

שאלה זו ותשובה זו מלמדות אותנו דבר עמוק. אילולא היה משה רמוז בספר בראשית, היינו חושבים שמדובר רק באדם היסטורי שהתורה מספרת על אודותיו – אדם שנולד בתקופה שבה עוסק ספר שמות, בנם הצעיר של עמרם ויוכבד, גדל בארמון פרעה וכו'. אולם אם הוא מוזכר עוד בטרם הופיע על בימת ההיסטוריה, הרי שאנו מבינים שהוא התגשמות של אידיאה מסוימת במציאות, של כוח מניע המופיע בדמות משה רבנו.

מאותו עיקרון שואלת הגמרא לאחר מכן: המן מהתורה מניין? ועונה: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" (בראשית ג', י"א). הגמרא מבינה שגם המן הוא רק הופעה של אידיאה שלובשת צורה ופושטת צורה, שיסודה בחטא שהביא מוות לעולם. כך גלגולו של המן העמלקי הוא הכוח המטאפיזי המופיע במציאות בצורה של רוע.

כדי ללמוד משהו על הכוח המטאפיזי הזה שהמן היה רק גילוי שלו, נעשה זאת דרך הבנתו בהופעתו המאוחרת יותר, בדמותו של הצורר הנאצי היטלר ימ"ש. כך נבין יותר לעומק מהי האידיאה ההמנית.

המשפט האחרון שכתב היטלר בימי חייו הוא המשפט שחותם את הצוואה הזו. זו צוואתו למי שירצה ללכת בדרכו, דרך האידיאה ההמנית: "מעל הכול אני מחייב את הנהגת האומה וההולכים אחריה בשמירה מדוקדקת על חוקי הגזע, ובהתנגדות חסרת רחמים למרעילי כל העמים – היהדות הבינלאומית"
בני 16 בשדה הקרב

היסטוריונים רבים מכנים את היטלר "מטורף". לא בגלל תכניותיו המגלומניות או בגלל האכזריות המיוחסת לו. באלה, על אף חוסר האמפטיה, אפשר למצוא היגיון ומחשבה סדורה. הסיבה שגורמת להיסטוריונים רבים וחשובים כמו אריך פרום, למשל, לכתוב ספרים שבהם הם מנסים להוכיח שהיטלר היה חולה נפש, היא חוסר הרציונליות שמתגלית בכמה וכמה החלטות הרות גורל שעשה לאור מה שהם מזהים כמטרתו.

התפיסה ההיסטורית המקובלת כיום היא שמטרתו של היטלר הייתה כפולה: הראשונה, מלחמה נגד הקומוניזם והבולשביזם שפרצו מתוך רוסיה לעולם כולו; והשנייה: לכבוש את אירופה ולבסוף את כל העולם.

לפי סדרי הכוחות של הצבאות, המלחמה הזו הייתה כמעט בלתי אפשרית. גרמניה מנתה אז בסביבות 90 מיליון תושבים, וברוסיה 200 מיליון. לרוסיה היו פי שניים מטוסים ופי שניים טנקים, וכלי הנשק הרוסיים היו טובים בהרבה מאלה הגרמניים. שטחה של רוסיה הוא הגדול בעולם, כמעט בלתי ניתן לכיבוש.

פערי הכוחות היו אדירים, והיטלר ידע זאת היטב. הוא הבין היטב כמה חשוב לו לנצל את כוח האדם שיש לרשותו ולכן הכין השלמה כפולה: למערכה המסובכת הזו הוא גייס נערים בני 15-16 שילכו להילחם בשדה הקרב, ונתן ביד כל אחד מהם "פאוסט פטרון", מעין מטול RPG שאפשר לירות בו כדור אחד בלבד, ואם לא פגע בטנק – היה על הנער להרים ידיים ולהיכנע. בהמשך המלחמה הוא גייס גם מבוגרים בני 65 לצבא ושיבץ אותם לקרב כמו יתר החיילים. היטלר ידע היטב לאורך כל הדרך כמה במלחמה הזו כל טנק ספור וכל חייל חשוב.

אשר על כן, ההיסטוריונים מתקשים להבין מדוע היטלר מבזבז כוחות חשובים על הקמת מחנות השמדה ליהודים. אם מטרתו היא לנצח את הרוסים ולכבוש את העולם, היה עליו לזנוח לפחות בשלב הראשון עד להכרעה את השמדת היהודים. הוא אפילו יכול היה לבחור בדרך שתועיל לו כפליים: הוא יכול היה להאיר פנים ליהודים, והם כמובן היו עוזרים לו להילחם, בכסף ובכוח אדם; ולאחר שהניצחון במלחמה יושג, יוכל לממש את תכנית ההשמדה ביתר קלות – אם יהיה שליט על כל אירופה, אין מי שיעצור אותו מלבצע את הפתרון הסופי.

אבל זה עוד לא הכול – אם היה מצופה שאת יחידות העילית של הצבא הגרמני הוא ישלח למערכה הכי מורכבת וחשובה מול רוסיה האימתנית, הרי שאת אלפי חיילי האס-אס שהיו בחירי החיילים הגרמנים שאומנו ונבחרו בקפידה, החל מנתוניהם הפיזיים ועד להכשרתם, אותם הוא ייחד כדי לשמור על אושוויץ בלבד.

ההיסטוריונים עומדים פעורי פה לאור גילויים שונים כמו פנייתו של שר התחבורה של גרמניהבמכתב לראש האס-אס היינריך הימלר ימ"ש, בהתלבטות מה לעשות עם מספר הקרונות המוגבל שנותרו לרשותו בעיצומה של המלחמה – האם להשתמש בהם כדי להעביר חיילים לשדה הקרב, או לייחד אותם להעברת היהודים לאושוויץ. הימלר, למרבה ההפתעה, בחר באפשרות השנייה.

המסקנה שאליה מגיעים ההיסטוריונים מ"שגיאות" אסטרטגיות רבות כל כך אל מול מה שהם מבינים שהייתה מטרתו של היטלר, היא שמדובר במטורף. קשה למצוא הסבר טוב יותר מדוע מי שמטרתו להילחם ברוסיה ולכבוש את העולם, משקיע כוחות בצורה כה לא רציונלית במטרה צדדית של השמדת יהודי אירופה.

הכחשת השואה האמתית נמצאת כאן בתוכנו: רצון לעמעם את הכותרת שהיטלר עצמו דאג להרים על נס, הכריז עליה, והשקיע בה את כל מרצו וכיוון לשם את כל מהלכיו: היהודים. העיסוק בשאלות האלה גורם לאקדמיה הישראלית להוביל ולהדגיש את הכחשת השואה הזו שמעוררת שאלות זהות שלא פשוט להתמודד אִתן, כי הן מובילות בהכרח לשיח מטאפיזי, רוחני ואלוקי. לומר שיד ה' פועלת בהיסטוריה ושיש לכל זה משמעות רוחנית, זה שיח שהעולם האקדמי עוד לא מסוגל להתמודד אתו
הנאום המכונן שנשאר מחוץ ללימודים ולמחקר

חוסר היכולת של ההיסטוריונים להבין את הרציונל שהוביל את היטלר, מגיע מפער עצום בין המשקפיים המטריאליסטיים שאִתם הם מגיעים לבחון את ההיסטוריה, מול הכוח האידאולוגי שהניע את הגרמנים. הם אינם מצליחים להבין את ראשו של היטלר, שלא היה מונע משיקולים חומריים המניעים שליטים אחרים בעלי יצר כיבוש. רק הכרה בכוח השליחות שעמד ביסוד הנאציזם תוכל לפתוח צוהר ללימוד מה שהתרחש בעולם במלחמה העולם השנייה.

כדי לא לברוח לפתרון הקל ולהכתיר כמטורף את מי שהצליח לסחוף אחריו את האומה שעמדה בפסגת התרבות האנושית, ברצוני להציע הסבר אחר, שמניח לרגע את נקודת המוצא שמה שמניע את העולם הוא הרדיפה אחרי החומר – כסף, כוח, כבוד, והולך להקשיב לאנשים עצמם. במקרה הזה – לדבריו של הטלר יימח שמו וזכרו.

יש לא מעט ציטוטים של היטלר שמראים כי הוא ידע מראש שאין לו סיכוי לכבוש את רוסיה הגדולה. ולכן, כל ההנחה שהוא התחיל את המלחמה בשביל לנצח את הקומוניזם או לכבוש את אירופה לא מחוברת עם העולם האידאולוגי שפרס. הייתה לו מטרה אחת ויחידה: היהודים.

רק כך אפשר להתחיל להבין את הבחירה של היטלר לפתוח את המלחמה בפלישה לפולין, ומשם שאף להגיע לאוקראינה ולבלרוס; המקומות שבהם היו ריכוזי היהודים הגדולים ביותר בעולם. זו הסיבה שבגינה שלח היטלר את חייליו הטובים ביותר למחנות ההשמדה – כי זו הייתה המשימה הכי חשובה בעיניו. הקרבות הגדולים בסטלינגרד ובקורסק היו משניים בעיניו; הם היו רק אמצעי כדי להגיע מטרה העיקרית – השמדת היהודים.

שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היטלר נואם בפרלמנט הגרמני ומסביר לקהל השומעים מדוע הוא נלחם ביהודים. "הכוח העליון ייחד אותי להיות משחררה הגדול של האנושות", אמר. "אני בא לשחרר את האדם מתפיסה מזויפת שנקראת 'מצפון' ו'מוסר'. עשרת הדיברות איבדו את התוקף שלהן. המצפון הוא המצאה של יהודים".

היטלר בעצם טוען כאן שהמלחמה היא בין שתי גישות לחיים: האחת, הגישה שהיהודים הביאו לעולם – מוסר ומצפון המתבטאים בעשרת הדיברות. השנייה – החזק שורד, וכדי לנצח עליו לזלזל במוסר. היטלר מדגיש בדבריו שהוא רוצה לשחרר את העולם מהמצפון ומהמוסר שהיהודים הביאו ברצונם לקלקל את האדם. הוא לא נלחם נגד יהודי מסוים, אלא נגד האידיאה היהודית. לתפיסתו זוהי מלחמה על דמותו של המין האנושי, שהכרעתה תקבע מיהו האדם.

היטלר מבין היטב שהוא נלחם בכל ה'תוצרים' היהודיים, שהגדולים שבהם הם הנצרות והקומוניזם. "האשמה הכבדה ביותר של המין האנושי היא הנצרות", הוא אומר. "בולשביזם ונצרות הם הממזר של המין האנושי. הבולשביזם והנצרות הם המצאה של היהודים. המאבק האמתי על השליטה בעולם הוא ביני לבין היהודים. כל השאר הוא חסר משמעות". כך הוא חותם באמירה לא נתפסת של מי שמוביל את כל העולם למערכה ענקית. חוסר היכולת להכיל כזו אמירה כעומדת ביסודה של מלחמת העולם גורמת להיסטוריונים להדחיק אותה ובקושי ללמוד ולהזכיר אותה.

היטלר היה קתולי ביסודו, אך עזב את הדת כשהבין שמייסדיה היו יהודים, ספרי הקודש נכתבו בידי יהודים והם סוגדים ליהודי צלוב. גם המלחמה בקומוניזם הייתה אפוא משנית למלחמה באידיאה היהודית. הסיבה העמוקה לסלידתו של היטלר מהקומוניזם הייתה יוצרי הקומוניזם: היהודים. היטלר לא היה אנטי-רוסי, הוא היה אנטי-יהודי.

הכול מסכימים שמלחמת העולם השנייה היא חריגה בנוף המלחמות, אולם לא כולם מבינים עד כמה. בעוד שרוב המלחמות נובעות מיצר חומרי של שליטים ורודנים, במלחמת העולם השנייה מדובר במלחמה עמוקה שיסודה מלחמה רוחנית – והיטלר זעק את זה.

המילים ה"חסרות" בצוואה של היטלר ימ"ש

אבל יתרה מזאת: הגרמנים אף היו מודעים, לפחות באופן אינטואיטיבי, להיותם נציגי האידיאה ההמנית עלי אדמות; להיותם שליחים של האל הרע. אחד החוקרים הגדולים בתחום, פרופ' ניקולס גודריק קלרק (Nicholas Goodrick-Clarke), כותב (בתרגום חופשי): "להימלר האס-אס הייתה דת, ואל חברי האס-אס הוא התייחס כאל כוהני דת". כלומר, לטענתו הייתה היררכיה בין הגרמנים, כאשר מעמדה של שכבת העילית, חיילי האס-אס, היה מקביל למעמד הכהונה. לדבריו, רבים מטקסי האס-אס היו אליליים בטבעם. הימלר עצמו לקח יסודות של עבודה זרה לטקסים שנעשו במחנות ההשמדה – שרפת הקרבנות היהודים הייתה הקרבה לעבודה הזרה של הימלר.

אבל אולי ההוכחה הגדולה ביותר לכך שהיהודים היו הדבר שהניע את היטלר יותר מכול, נמצאת במסמך האחרון שכתב – הצוואה שלו.

יום לפני שהתאבד כתב היטלר את צוואתו במילים הבאות (מתוך אתר "יד ושם"):

"לא השארתי שום ספק, שאם עמי אירופה שוב אינם נחשבים אלא צרורי מניות בידי הללו, קושרים בינלאומיים [בעסקי] כסף ופיננסים, הרי ייתבע לאחריות אותו עם, שהוא השם הממשי במעגלי הרצח הללו: היהדות! לא השארתי איש בחוסר ודאות, כי הפעם לא רק יגוועו ברעב מיליוני ילדים אירופים מן העמים האריים, לא רק מיליוני גברים מבוגרים ימותו, ולא רק מאות אלפי נשים וילדים בערים יישרפו ויופצצו עד מוות, אלא שהאשם הממשי יצטרך לכפר על אשמתו, ולו תוך שימוש באמצעים הומניים יותר".

המשפט האחרון שכתב היטלר בימי חייו הוא המשפט שחותם את הצוואה הזו. זו צוואתו למי שירצה ללכת בדרכו, דרך האידיאה ההמנית: "מעל הכול אני מחייב את הנהגת האומה וההולכים אחריה בשמירה מדוקדקת על חוקי הגזע, ובהתנגדות חסרת רחמים למרעילי כל העמים – היהדות הבינלאומית". כאן כתב את התאריך וחתם את שמו.

זה סיכום חייו. בלי מילה אחת על רוסים, קומוניזם או בולשביזם. לא על צוענים או ארמנים, כפי שמכחישי השואה של דורנו מנסים להשוות. מי כן האויב של העולם כולו? היהודים.

הכחשת השואה היהודית בידי יהודים

השאלה החשובה והגדולה שצריכה להישאל ולהטריד אותנו היא כיצד בכל אינסוף האנרגיה והעיסוק ההיסטורי בשואה ובמלחמת העולם השנייה, אין היום כמעט מי שמלמד את הנאום הדרמטי של היטלר ערב פתיחת המלחמה (שמתועד אפילו בסרטון) ולא את צוואתו הלא נתפסת. הדברים האלה לא נשמטים רק במחקר העולמי, אלא בעיקר בהנהגת המחקר היהודי במדינת ישראל. לא מלמדים את הפרקים האלה במשרד החינוך של מדינת היהודים ולא ביד ושם.

אנחנו אוהבים לדבר על הכחשת השואה האזוטרית שרוצה להגיד שמבחינה היסטורית השמדת היהודים לא התרחשה באמת, משום שעם ההכחשה הזו אפשר להתמודד בקלות. אבל האמת היא שהכחשת השואה האמתית נמצאת כאן בתוכנו. בתוך העיסוק האינטנסיבי בשואה קיים בתוכנו רצון עצמתי לעמעם את הכותרת שהיטלר עצמו דאג להרים על נס, הכריז עליה, והשקיעה בה את כל מרצו וכיוון לשם את כל מהלכיו: היהודים. יותר מזה, הוא לא מוותר ומדגיש שהוא נלחם נגד הקונספציה של "עשרת הדיברות" כדבריו. זה אפילו לא היהודים אלא מה שהם מייצגים.

ההיסטוריונים מתקשים להבין מדוע היטלר מבזבז כוחות חשובים על הקמת מחנות השמדה ליהודים, אם מטרתו היא לנצח את הרוסים ולכבוש את העולם. היה מצופה שאת יחידות העילית של הצבא הגרמני הוא ישלח למערכה הכי מורכבת וחשובה מול רוסיה האימתנית ולא כדי לשמור על אושוויץ. המסקנה שאליה מגיעים ההיסטוריונים מ"שגיאות" אסטרטגיות רבות כל כך אל מול מה שהם מבינים שהייתה מטרתו של היטלר, היא שמדובר במטורף

המגמה הישראלית היום היא לדבר על השואה שנעשתה בגלל השנאה לאחר. במקרה היהודים היו "האחר" אבל במקביל אלינו מדגישים שהיו שם גם צוענים ופולנים שמתו. לא משנה העובדה שבמקום שרצחו הכי הרבה צוענים, באושוויץ, מתו כ-20 אלף צוענים (ובמחנות הריכוז האחרים מספרים נמוכים בהרבה). לא רדפו אחרי שמונה מיליוני הצוענים שהיו אז בעולם (שצריך להדגיש שכולם היו תחת שלטונו של היטלר), אלא הרגו את אלה ששימרו את מסורת הנוודות בתוך החברה הגרמנית. השקר הזה ימשיך להילמד כאילו יש השוואה כלשהי למהלכים האקטיביים שיזמו הגרמנים כדי להגיע לריכוזי היהודים ברחבי העולם, יהודים דווקא ולא שום "אחר". לא חיפשו יהודים וצוענים. חיפשו רק יהודים.

כי כשנאלצים להקשיב לעובדה הלא נתפסת שכל מה שהתרחש בעולם היה בגלל היהודים, צריך להתחיל לשבור את הראש בשאלה הכי קשה – למה? מה עשו היהודים?

לכך יש שתי תשובות אפשריות ושתיהן מאוד לא פשוטות לקונספציות שבהן העולם המודרני בנוי.

האחת היא לומר ששנאת היהודים, אותה אנטישמיות, היא תוצר של בערות וחוסר חכמה – אולי מדובר בסחף של המון שהוא חסר השכלה ולכן ככל שנכניס יותר השכלה ונאורות כך נילחם בתופעות כאלה בעתיד? אבל אז נזכרים שדווקא בקרב האינטלקטואלים הכי גדולים התגלתה אנטישמיות עצמתית במיוחד – וולטר ודוסטויבסקי היו אנטישמים. קאנט והגל שאנחנו כל כך מתפעלים ולומדים מהם היו אנטישמיים. בלית ברירה מנסים לדלג להסבר אחר.

אולי האנטישמיות נבעה מהתנהגות היהודים עצמם – משום שהם היו עשירים, תפסו עמדות מפתח, היו מלווים בריבית, צלבו את ישו. אבל אז נזכרים שהאנטישמיות נולדה הרבה לפני כל הסיפורים האלה באירופה, ו-500 שנה לפני שישו נולד המן כבר עיצב אנטישמיות עם אותם קווים של שנאה מודרנית.

העיסוק בשאלות האלה גורם לאקדמיה הישראלית להוביל ולהדגיש את הכחשת השואה הזו שמעוררת שאלות זהות שלא פשוט להתמודד אִתן. השואה במבט הזה יוצרת סדק בקונספציה המנותקת מעולם הרוח והשפעותיו על המציאות. עיסוק בשאלה הזו מוביל בהכרח לשיח מטאפיזי, רוחני ואלוקי. וזה מאוד לא נוח למי שלא מעוניין בכך. לומר שיד ה' פועלת בהיסטוריה ושיש לכל זה משמעות רוחנית, זה שיח שהעולם האקדמי עוד לא מסוגל להתמודד אתו.

כשהנאצי הבין רגע לפני הסוף שהוא אחד מעשרת בני המן (עשרת נידוני נירנברג)

מגילת אסתר מחנכת אותנו להתבונן לעומק בדברים שנראים יד המקרה. רצף האירועים במגילה נראה כמו שרשרת מקרית של אירועים אנושיים: בחירת אסתר, שמיעת התכנית של בגתן ותרש, נדודי השינה של אחשורוש, ספר הזיכרונות שנפתח בדיוק בסיפור על מרדכי ועוד. מגילת אסתר מלמדת אותנו לראות את יד ה' המתנהלת בהיסטוריה, השומרת על עם ישראל מפני האידיאה ההמנית.

אחד מהאוחזים באידיאה ההמנית זיהה את זה בעצמו. יוליוס שטייכר, אחד מעשרת הנידונים למוות במשפטי נירנברג, הבין שאין זה מקרה שעשרה נאצים נידונים למוות בתלייה על רצונם להרוג את היהודים, בדיוק כמו עשרת בני המן. ורגע לפני מותו הוא צעק: "פורים 1946".

אני מודה שכששמעתי על התיעוד ההיסטורי הזה לפני ארבעים שנה בערך לא הסכמתי לרדת לסוף עצמתו. אין לי חיבה גדולה לרמזים ואני מעדיף מחשבות סדורות, אבל כשמישהו הסב את תשומת לבי לכך שבתוך רשימת שמותם של עשרת בני המן במגילה ישנן שלוש אותיות קטנות, זה אילץ אותי לחשוב קצת אחרת. והנה האותיות הקטנות בתוך שמות בני המן – ת, ש, ז. בתחילת תש"ז (סוף 1946) נתלו עשרת בני נירנברג.

ועדיין אני מודה שדווקא התמונה הזו של אנטישמי רשע כל כך שברגע האחרון של חייו בוחר לזעוק מילה בעברית 'פורים' ומדגיש את השנה שרמוזה בתוך שמות עשרת בני המן, נתנה לי שוב תחושה של מין 'קונצים' כאלה. החלטתי לחפש תיעוד היסטורי של האירוע הזה. מצאתי צילום של העיתון 'הראלד טריביון' מתאריך 16 באוקטובר 1946 ובו דיווח על האירוע הזה מהוצאתו להורג של יוליוס שטייכר יימח שמו וזעקתו העברית בסופה. וכך גם בעיתונים נוספים שמצאתי. כך מתאר ה'ניו-יורק דיילי' ב-14 באוקטובר – בתרגום חופשי: "בשנאה בוערת בעיניו, שטייכר הסתכל למטה על העדים בקהל וצעק: 'פורים 1946'". ושם בדיווח העיתונאי נוסף בסוגריים למי שלא מבין כמוהו מה פשר המילה 'פורים' – 'חג היהודים'.

לדעתי זה הדבר המרכזי שפורים מנסה לחדד לנו. ההפנמה שהעיסוק באתגרים שיש לעם ישראל – במישורים פוליטיים, ביטחוניים ואפילו כלכליים, חייב להיות מתוך הכרה במישורים מטאפיזיים. כדי להכריע נכון אנחנו חייבים לחפש את השורשים האידיאולוגיים של כל מערכה. כדי לנתח נכון בעיות ביטחוניות צריך לזכור את אשר עשה לנו עמלק – שיש כוח עמלקי בכל דור אידאולוגי ורציני שנלחם נגד המהות היהודית בעולם. אין לנו יכולת ופריבילגיה להכחיש את מישור הזהות שלנו ואת המשמעות שלו. פורים מזכיר שתמיד, נרצה או לא, יש כאן קודם כול מערכה מהותית של ייעוד רוחני שממנו אין לנו שום יכולת לברוח. לא מול הנאצים, לא מול הפלסטינים ולא מול האיראנים. ההפך – הם לא ירפו עד שיוודאו שאנחנו לא שוכחים.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חורבן הבית

  אבינועם הרש במאמר על...

מכתב גלוי לבני נוער

  הרב יונה גודמן קורא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם