יומני הרב רונצקי

10 rontzki
 
יומן אישי של הרב אביחי רונצקי על תקופת שירותו כרב הצבאי הראשי
הצלחתו הכבירה של תחום התודעה היהודית, הביקורת מחיל החינוך ומעיתון 'הארץ', המפגשים עם אנשי דת בצבאות זרים, סוגיית שירות נשים והכניסה לעזה במבצע 'עופרת יצוקה' * חלקו השלישי והאחרון ביומנו הצבאי של הרב רונצקי עד טקס ההחלפה המרגש

הרב אביחי רונצקי

פקדתי רבות את היחידות השונות בימות החול ובשבתות, בעיקר בקורסי המפקדים: בקורסי מ"כים, בקורסי קצינים וכן ביקרתי במלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי) ובפו"ם (בית הספר לפיקוד ומטה). עשיתי לי נוהג קבוע והצטרפתי שש פעמים לקציני פו"ם ולקורס מ"פים ומ"גדים למשלחות 'עדים במדים' במחנות ההשמדה בפולין.
על אף הטרחה הגדולה שהייתה כרוכה בנסיעות הללו, 'הרווח' היה גדול מההפסד. הייתי במחיצה אחת אינטנסיבית מאוד עם כל מפקדי העתיד של צה"ל. בפו"ם הם עדיין היו בדרגת רב-סרן, ובדרך כלל לאחר הקורס הארוך (כשנה לקרביים) הם פיקדו על הגדודים, על הטייסות ועל כלי השיט. ההיכרות העמוקה שנוצרה שם, על אדמת פולין, הביאה אותי לבקר ביחידותיהם ולפתור בעיות שהפנו אליי החיילים. בשיח אישי קצר עם המפקדים, שהכרתי מקרוב, נפתרו מרבית הבעיות.

הקשר האישי עם מפקדים וחיילים מן השורה היה מאוד חיוני בעיניי ושימש מנוף להשפעה על כלל חיילי צה"ל – מתן צביון יהודי למעשה הצבאי בהגנת העם והארץ. עד היום אני משתמש בקשרים הטובים שנוצרו אז, לפני כעשר שנים, כדי לסייע לחיילים, בעיקר לאלו שהצבא דחה משירות, אלו שנקראים 'נוער הגבעות' והצבא לא רצה לגייסם.


מריק לתודעה יהודית


התחום שהיה קרוב ללבבי היה תחום התודעה היהודית. אפשר לומר שהסכמתי לשוב לצה"ל הייתה כדי לפתח את הענף שהוקם עוד בתקופת הרבצ"ר הקודם, הרב ישראל וייס. מיניתי את הרב סא"ל צדוק בן ארצי (המכונה 'דוקי' בפי כול) לעמוד בראש התחום. הוא וקצינים נוספים ניצחו על המלאכה המרובה של פרסום חומר אמוני שקשור לערכי רוח צה"ל בענייני מנהיגות ופיקוד, אומץ לב ומסירות לעם ולארץ, והכול דרך משקפי התורה וחז"ל. כמו כן קיבלנו בתרומה ניידות תודעה יהודית, והן עברו בקווי התעסוקה ובמוצבים ורבנים צבאיים במילואים העבירו שיחות לחיילים. כך הצלחנו להגיע לרבים מחיילי צה"ל ביחידות הקרביות.
כנסים, שבתות וימי עיון נערכו לחיילים ולמפקדים, וההיענות להם הייתה רבה ביותר. סיפקנו רק כחמישים אחוזים מהביקוש בגלל היעדר תקציב לפעילות חשובה זו.

בתחום זה היה מרכז רבנות ישיר והיחידות פנו אליו ותיאמו אתנו את פעילות הרבנות ביחידות. עסקנו בהכנות סגל לגיוס הקרוב, בהכנה לקורסי מ"כים ולקורסי קצינים וכן בבתי הספר הצבאיים בחילות השונים. באחת השבתות שערכנו, 'שבת ערכים' לסגל הפיקוד, אמר לי מפקד האוגדה תמיר היימן, היום בדרגת אלוף, שהשבת הייתה מעין המשך לתרגיל האוגדתי שנערך לא מכבר. אמירה שכזו משמעותה ששבת העיון לא הייתה בבחינת פולקלור של יהדות אלא היה בה כדי ליתן כוח ומשמעות לחיזוק רוח הלחימה למפקדי האוגדה.

עד מהרה התחיל מסע נגדי לנו בהובלת חיל החינוך, והוא נעזר ברוח גבית עזה של עיתון 'הארץ', שפרסם כתבות רבות ומאמרי מערכת על הקצנת הרבנות ועל שהשתלטנו לדעתם על תחומים שאינם שייכים לנו. בשיח הבינאישי עם אנשי חיל החינוך היו יחסים טובים, אך באשר לעשייה בשטח השארנו אותם מאחור; פשוט נכנסנו לריק העצום שהיה בתודעה היהודית בקרב חיילי צה"ל והשקענו שם את מיטב אנשינו וחלק ניכר מהתקציב שנועד לנו. היה פער אדיר במגמות שלנו כרבנות לבין אלו של חיל החינוך, וכך נוצרה מציאות שהתקשינו לעבוד ביחד. אגב, עם קצין החינוך הראשי בתקופתי תא"ל אלי שרמייסטר אני שומר על קשר הדוק עד היום הזה.

באחת השבתות שערכנו, 'שבת ערכים' לסגל הפיקוד, אמר לי מפקד האוגדה תמיר היימן, היום בדרגת אלוף, שהשבת הייתה מעין המשך לתרגיל האוגדתי שנערך לא מכבר. אמירה שכזו משמעותה ששבת העיון לא הייתה בבחינת פולקלור של יהדות אלא היה בה כדי ליתן כוח ומשמעות לחיזוק רוח הלחימה למפקדי האוגדה

לבסוף קבעו ראש אכ"א והרמטכ"ל אשכנזי שנמשיך במה שעסקנו בהנחלת ערכי צה"ל ורוח היהדות, ואילו חיל החינוך יעסוק בתקופה של תקומת ארצנו בעת החדשה. מיותר לציין שעיתון 'הארץ' המשיך במסע הרדיפה אחריי גם לאחר שסיימתי את שירותי, כולל פרסום דברים שנטען שאמרתי והוכח שלא כך הדבר.

איש דת במטווח

במסגרת התפקיד נסעתי לחו"ל כאורח צבאות שונים ברחבי העולם. ביקרתי בדרום קוריאה, בצרפת ובהונגריה וכן ביקרתי בגרמניה ביקור קצר עם משלחת של פו"ם.
בצבא הקוריאני השתתפתי בכנס של קציני דת מחמישים מדינות בעולם. מעניין שדווקא לי ייעדו את ההרצאה המרכזית של הכנס. נושא הכנס היה תפקידו של איש הדת בשדה הקרב.
הכנתי מצגת של כשעה ובה הצגתי את השקפת עולמי באשר לתפקיד הרב בעת המערכה. אמרתי, כפי שנזכר כמה פעמים ביומן הזה, שתפקידו העיקרי של הרב הוא להיות לעזר למפקדים בחיזוק רוח הלחימה של החיילים. הדבר הזה נכון בעת שגרה וביתר שאת בשעת מלחמה. בהתאם לכך חיוני עד מאוד שאיש הדת יעבור הכשרה מוקדמת של מסלול לחימה כחייל וכמפקד.
הבטתי במידה מסוימת של קנאה ביחס המכבד מאוד שזוכים לו עמיתיי בצבאות הזרים, בעוד כאן בצבא היהודי צריך לעתים לחרוק שיניים כדאי לזכות במעמד הראוי לרב היחידה.
בכל מקום שביקרתי ביקשתי ממארחיי להשתתף בתרגילים שעורכות יחידות הצבא. באחד הימים בעת ביקור בבסיס הכשרת הלוחם של צבא הונגריה הביאו אותי המארחים למטווח שעשו החיילים. ביקשתי מהם להצטרף ויריתי כמה כדורים אל המטרה. לאחר מכן הלכו עמי המפקדים אל עבר המטרות, והתברר שמקבץ הכדורים היה בקוטר של מ"מ מספר. מרוב התפעלות מהרב שיודע לירות בנשק הם תלשו את המטרה נקובת הכדורים, חתמו עליה ונתנו לי אותה למזכרת.
בסיכום ביקוריי בצבאות הזרים התרשמתי לטובה ממקומו של איש הדת. כך נדרשים אף מפקדי צה"ל לתת לרבנים לתפוס את מקומם הראוי ביחידותיהם, כל זאת בתנאי שהרבנים אכן שותפים בפעילות היחידה בהיבט המבצעי שלה הלכה למעשה.

מה שחתם את שירותי בצה"ל היה אירוע ה'מרמרה'. על אף הזמן הקצר שהיה ברשותי עד מועד טקס ההחלפה לא ויתרתי על ביקור מהיר בבית חולים תל השומר, שבו אושפזו. נישקתי אותם בראשיהם ואמרתי להם שהם נמנים עם גיבורי ישראל. נפרדתי בדמעות ממשפחות הפצועים ומיהרתי בדרך חזרה אל הקריה לטקס ההחלפה, והגעתי אליו ממש עם המוזמנים אליו
שירות נשים


נדרשתי לנושא זה כשפנו אליי קצינות וחיילות דתיות בתלונה שאינן מקבלות את היחס הראוי להן מהרבנות הצבאית. לכן מיניתי קצינה בדרגת סרן, שהייתה קצינת מבצעים בעברה הצבאי, להיות אחראית לטיפול בחיילות הדתיות בצה"ל.
באחד הכנסים שערכנו לאותן חיילות עניתי לשאלה על עצם שירותן הצבאי, אם יש בכך חיוב או שלילה. אמרתי להן את דעתי, שיש חשיבות רבה בנתינה למדינתנו לאחר לימודי התיכון. אפשר ואף רצוי לעשות זאת בשירות הלאומי, ואילו בצה"ל צריך לבדוק היטב קודם הגיוס אם ביחידה שאליה הולכים יש תנאים נאותים לשירות של בת דתייה.
ככלל, בסיס צבאי סגור שהפעילות בו רצופה לאורך ימות השבוע עלול להיות למכשול בפני הבת הדתייה, אלא אם כן היא באה עם קבוצת בנות שכמותה. הדבר אמור בעיקר ביחידות הלוחמות, שבהן קשה יותר לשמור על גדרי הצניעות שהבנות הדתיות הורגלו להם קודם הגיוס.
יש בנות דתיות שהשירות הצבאי הולם את אישיותן, אך הן מעטות במספר. אזכיר כאן את מתת רוזנפלד הי"ד, שהייתה מפקדת צוות של בנות בגדוד מודיעין שדה ובהחלט קידשה שם שמים ברבים בקורס הקצינים ובעת שירותה המבצעי.
לדעתי אין זו דרך הכבושה לרבים, ולכן צריך לבדוק היטב קודם הגיוס מה טיב היחידה שאליה הולכים. מפקדי הצבא משתדלים רבות להיות לעזר, אך לא חסרו מקרים שבהם המציאות בשטח לא הלמה את הציפיות של הבנות הדתיות. מכל מקום, הרב הצבאי ביחידתו חייב להיות לעזר לחיילות באשר הן ולדאוג לכל צורכיהן בהיבט הדתי, מאספקת חצאיות לאלו שמבקשות זאת ועד העברת שיעורים בנושאים תורניים.

קדושי 'עופרת יצוקה'


גולת הכותרת של ארבע שנות שירותי ברבנות הייתה מבצע 'עופרת יצוקה'. כששאלתי מפקדים על התרשמותם מעבודת הרבנות במבצע הם ענו: "הרבנים היו בכל מקום". נוסף על רבני היחידות שהשתתפו במבצע גייסנו עשרות רבני מילואים, כך ששטחי הכינוס היו רוויים ברבנים שהעבירו שיחות ועודדו את רוחם של החיילים.

אנקדוטה מעניינת מאותם ימים: חלוקת ציציות ללוחמים, בעיקר לאלה שלא חבשו כיפה על ראשם. זה התחיל ברעיון של אחד הרבנים והתברר כהצלחה: מאות רבות של חיילים ממש 'התנפלו' על אותן טליתות וביקשו עוד ועוד. נאלצנו לצאת לרכש מיוחד לאור הביקוש הגדול. שמעתי חיילים שאמרו שהטלית היא אפוד המגן שלהם...
אני זוכר את עצמי באותם ימי מבצע נע מיחידה ליחידה בשטחי הכינוס ובעיקר בתוך תוכי הרצועה בבתים שנערכה בהם הלחימה. בשבת האחרונה למבצע שהיתי עם פלוגה מגדוד 890 בבית שהיו בו במהלך השבת. החיילים ואני בתוכם לבשנו אפודי מגן וחבשנו קסדות במשך מרבית שעות היממה והמבנה ששהינו בו היה חשוך לגמרי. התנועה הייתה לאור פנסי יד קטנים. אני זוכר את הקידוש המרגש, את שירי השבת ואת דבר התורה שאמרתי להם בנוכחות המג"ד, שבא לבקר אותנו.

עוד בית שהייתי בו במשך לילה שלם היה של צוות מסיירת אגוז, שמפקדם, סגן עומר רובינוביץ', בן העיר ערד, נהרג ימים מספר קודם לכן. דווקא במקומות הללו מצאתי את מקומי בשיח עם החיילים הצעירים, שמפקדם נפל בקרב.

מפקדי היחידות העבירו אותי ממקום למקום ברצועה באמצעות טנק או כלי משוריין שנקרא 'אכזרית'. היו מעט רבנים שעשו כמוני ונכנסו פנימה לרצועה, אך גם אלה שהיו בשטחי הכינוס עשו מלאכתם נאמנה. אני זוכר את מח"ט 401 שהתעקש שאבקר את חייליו והעמיד לרשותי שני טנקים. הטנקים הכניסו אותי למגננים, ושם שהו צוותי השריון.
אירוע קשה היה בירי כוחותינו על כוחותינו שעה שטנק שלנו ירה כמה פגזים על מבנה ששהו בו חיילי גדוד 13 וחפ"ק חטיבת גולני. באירוע זה נהרגו שלושה לוחמים: רס"ן דגן ורטמן, סמל ניתאי שטרן וסמל יוסי מועדי, חייל דרוזי בן היישוב ירכא שהיה קשר מ"פ במבצע.

רס"ן דגן ורטמן סיים שני תפקידי מ"פ ויצא ללימודים בישיבת 'הר המור', אך כששמע על ההתארגנות למבצע הפסיק את לימודיו והצטרף לחיילי גדוד 13, שבו שימש מ"פ. דגן היה חברו הקרוב של בני בכורי נתנאל, והכרתיו זה שנים רבות. הייתי עם דגן משך כל השבת שקדמה לנפילתו. יומיים אחר כך, ביום שני לעת ערב, הוא נהרג. כשהביאו את גופתו לגדר הגבול נסעתי ברכבי בצמוד לרכב שהסיע את דגן עם ההרוגים האחרים באירוע עד למתקן זיהוי החללים שהקמנו סמוך לקיבוץ זיקים. כשהוציאו את גופת דגן לזיהוי היה גופו שלם ופניו היו חיוורות כסיד. בדומה למה שתיארתי קודם לכן על הרוגי מלחמת לבנון השנייה, אף כאן התהלכתי בין הגוויות המתות של מיטב לוחמינו ומלמלתי לעצמי: "אנשים קדושים, אנשים קדושים..."

במהלך המבצע הדפיס תחום התודעה היהודית וחילק אלפי עותקים של דפים וחוברות שנועדו לחזק את הלוחמים מתוך מקורות ישראל. גם הפעלת המרצים נעשתה דרך תחום התודעה באופן מבוקר ומדוקדק.
בכל שטחי הכינוס שהו כמה רבנים צבאיים וניהלו שיחות כלליות ובעיקר שיחות אינטימיות עם לוחמים ששבו משדה הקרב זה עתה והתכוננו לשוב ללחימה ברצועה. שמחתי מאוד לראות שמה שניסינו להטמיע בקרב הרבנים – להיות עם החיילים באשר הם – אכן בא לידי ביטוי במגננים שבשטח הרצועה ובשטחי הכינוס, וחלקם אף השכילו להיכנס לבתים שהתנהלה בהם לחימה.

בריאיון שהיה לאחר המבצע עם מח"ט צנחנים דאז אל"מ הרצי הלוי (היום ראש אמ"ן בדרגת אלוף), הוא נשאל על התערבות הרבנים בעבודת המפקדים. הוא שלל טענה זו ואמר שהמ"פים דווקא אהבו את הביקורים הללו ביחידותיהם.

התרגילים המרובים שהשתתפתי בהם העניקו לי סיפוק מיוחד וטעם לשבח בכל מקום שהייתי עם הלוחמים הצעירים. אהבתי מאוד להיות אתם דווקא בשבתות. בזמנים שכאלו מצב רוחם של החיילים יורד פלאים בגלל הגעגועים לבית, לחברה, לרעיה... בשיחותיי עמהם בשבתות ניסיתי להפיג מעט את אווירת העצבות שאפפה אותם לעתים.

יום שחרורי קרב ובא


לקראת השחרור מצה"ל החלטתי שלא לערוך ערב פרדה כנהוג אצל מפקדים רבים, ובמקום זאת עברתי בחטיבות הלוחמות. המח"ט כינס את מפקדי הגדודים, ויחד שוחחנו על התקופה שבה שירתי כרבצ"ר. הקשבתי קשב רב למחמאות ואף להערות הביקורת שהיו בפיהם.
מעמד פרדה מרגש במיוחד היה דווקא אצל קצין החינוך הראשי תא"ל אלי שרמייסטר. אלי, ידיד אישי שלי, קבע עמי פגישת עבודה לסיכום שנות השירות המשותפות שלנו. כשנכנסתי ללשכתו ציפה לי כל סגל הפיקוד הבכיר של חיל החינוך, ועל השולחן כיבוד רב ומשובח. השיח עמם היה מבחינתי כמים קרים על נפש עייפה. לא ציפיתי למעמד שכזה, ובדבריי אליהם התרגשתי עד דמעות, שהרי הם היו בני הפלוגתא העיקריים שלי במהלך שנותיי ברבנות, והנה אני זוכה למעמד פרדה מרגש ביותר.

לסיכום שירותי בצה"ל לאחר כמעט ארבע שנים הוזמנתי לשיחה עם הרמטכ"ל אשכנזי בבית החייל בירושלים. הרמטכ"ל אמר כך: "שמחתי לראות שהרבנות הייתה אחד הרכיבים המשמעותיים בשיקום צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה. הייתם רלוונטיים מאוד לצה"ל בעת האחרונה". דבריו היו נעימים מאוד באוזניי, שהרי זו הייתה מטרתנו בעת כניסתי לתפקיד.

ימים אחדים אחר כך נפרדתי מצה"ל בטקס צבאי בקריה. אני זוכר בעת הטקס את אבי הקשיש, שחווה את מוראות השואה בתור נער, עומד זקוף במשך כל זמן השיח של הרמטכ"ל ושלי ואינו שועה למי שהפצירו בו לשבת. בעיני רוחי יכולתי לראות את אשר התרחש בלבו ובמחשבותיו. הנה בנו הבכור זוכה למעמד רב רושם בנוכחות פורום מטכ"ל תוך כדי הבזק לעבר הרחוק, עת היה אסיר במחנות ההשמדה באושוויץ.

מה שחתם את שירותי בצה"ל היה אירוע ה'מרמרה'. בבוקר יום ההחלפה רעמו רשתות הקשר בדיווח על המאבק האלים שהתרחש על אניית הטורקים שהתקרבה לחופי עזה. לוחמי השייטת ירדו במסוקים לסיפון האנייה והתקבלו בחבטות עזות ואף בירי מצד יושבי האנייה, ושלושה חיילים נפצעו קשה.
על אף הזמן הקצר שהיה ברשותי עד מועד טקס ההחלפה לא ויתרתי על ביקור מהיר בבית חולים תל השומר, שבו אושפזו. נישקתי אותם בראשיהם ואמרתי להם שהם נמנים עם גיבורי ישראל. נפרדתי בדמעות ממשפחות הפצועים ומיהרתי בדרך חזרה אל הקריה לטקס ההחלפה, והגעתי אליו ממש עם המוזמנים אליו.
סיפרתי בדבריי על שלומם של לוחמי השייטת שנפגעו, ואת דבריי קטע הרמטכ"ל ואמר: "נראה שאתה מבקש להוסיף לך עוד כמה חודשים בתפקיד". נענעתי בראשי לשלילה.

זהו. תמה תקופה עשירה בעשייה ומלאת אתגרים שאני מקווה שהצלחנו לעמוד בהם לתועלת העם והמדינה. ידעתי שאתגעגע מאוד לתקופה הזו, אך ידעתי בתוכי פנימה שגם לדברים טובים צריך לשים נקודה, ושעליי לפנות את מקומי לזה שיבוא אחריי.
לא רציתי להיות כאחרים ששהו בתפקידם שנים רבות. הבנתי שאני צריך לתת הזדמנות לקצין אחר עם ראייה אחרת משלי שיטביע את חותמו ברבנות הצבאית, "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". תם ולא נשלם, ואני ממשיך לשוטט בארץ בין המשפחות השכולות ופצועי צה"ל, ששילמו בגופם וחלקם אף בנפשם למען תקומת המולדת ולמען המשך חיינו כאן, בארץ חמדת אבות, היא ארצנו ארץ ישראל.



אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ענווה ועוצמה

  הרב שמואל אליהו מספיד...

שינוי פני העיר

  נתנאל אחיטוב מארגון 'חותם'...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם