חבר שהיה ואיננו

7 merkaz
 
עשור לפיגוע במרכז הרב: תלמיד הישיבה אברהם חוזר ללילה הנורא ההוא ולחברו נריה הי"ד, שה' נתן - ולקח

אברהם אליצור

לפני עשר שנים, בחורף של כיתה ט, המדריך ארגן לנו פעילות 'ערב עדות'. כל צמד חדרים בפנימייה הפך לקבוצה שמייצגת עדה ביהדות – פולנים, מרוקאים, פרסים וכו' – וצריכה להכין עליה הצגה, לבשל מאכל אופייני ולומר כמה מילים על מנהגי העדה. אנחנו קיבלנו את הירושלמים.

כמו מרבית שוכני חדרים 37–38 גם אני לא ידעתי כמעט כלום על ירושלמים וכמעט כלום גם על ויקיפדיה. את המצב הציל נריה, ירושלמי מהעיר העתיקה, שכתב דף שלם של מנהגים ירושלמיים שלרובנו לא היה שום מושג על קיומם, הכין הצגה וגם כיכב בה.

ההצגה הייתה די קצרה ובמונחים של חמשושים גם מצחיקה מאוד: הייתה בה זקנה (נריה) שהולכת בשוק מחנה יהודה בין בעלי הבאסטות, וכל אחד מהם אומר לה איזה משפט משעשע. בדוכן האחרון, תכנן נריה: "אני לוקח את הביצה, מקפיץ אותה בין הידיים ומנפץ לעצמי על הראש". לא ממש הבנתי איך הוא מתכנן לעשות את האפקט של הניפוץ בצורה משכנעת, אבל סמכתי עליו.

הערב הגיע והתכנסנו במסדרון של בניין הכיתות. האוכל שרצינו להכין היה מעורב ירושלמי, אבל החלטה אכזרית קבעה שהערב יהיה חלבי ונאלצנו להסתפק בעלי גפן ממולאים שלא זכו לפופולריות בקרב השופטים. ההצגה, לעומת זאת, זכתה להצלחה רבה: המוכרים אמנם הציגו משחק חלש, אבל כשהסתכלת על נריה לא ראית נער בן חמש עשרה אלא זקנה ירושלמית לכל דבר, החל בהליכה הכפופה וכלה בטון הדיבור.

הזקנה הגיעה לדוכן האחרון והרימה את הביצה שהייתה מונחת עליו כדי לבחון אותה מקרוב, ותנועה לא זהירה גרמה לה למעוד ולהעיף את הביצה באוויר. שמונים זוגות עיניים עקבו אחרי מסלול הביצה, שקפצה מיד אחת של נריה אל היד השנייה ומשם צנחה בהתרסקות מרהיבה ישר לראש שלו, לקול תשואות הקהל.

כעבור שלוש דקות יצא נריה מהשירותים בשיער רטוב, לקח את הדף והקריא בביטחון את מה שכתב על המנהגים הירושלמיים. רק חיוך קטן שהתפרץ מדי פעם הסגיר את העובדה שלפני רגע היה צריך לשטוף מהראש קליפה, חלמון וחלבון.

***

שבועות אחדים אחר כך התארגנה הישיבה לחגוג את ראש חודש אדר ב'. המסיבה הייתה אמורה להיערך בבית המדרש, וכשהשמיניסטים הזיזו את הספסלים כדי ליצור רחבת ריקודים, מי שרצו להמשיך ללמוד ירדו לספרייה.

קולות נפץ חזקים וממושכים הקפיצו את כולנו לחלון בניסיון לאתר את השישיסטים שכנראה הכינו מופע מיוחד של נפצים לראש חודש, אבל כשרצתי עם כולם ידעתי איפשהו עמוק בבטן שכבר יצא לי לשמוע בחיי נפצים וגם יריות, ומה שמתחולל עכשיו בחוץ לא שייך בבירור לקטגוריה הראשונה.

כנראה עבר ברחוב איזה חייל והייתה לו תקלה בנשק, ניסיתי להסביר לעצמי. נפלט לו צרור, ואחר כך מישהו אולי נבהל וירה באוויר או משהו. הרי לא יכול להיות שזה... המילה שחיפשתי חמקה ממני בעקשנות, ובינתיים הרעש פסק בפתאומיות כמו שהתחיל.

היה רגע של שקט. מישהו אפילו זרק בדיחה.

אבל הצרורות התחילו שוב, וכבר לא הייתי היחיד שהבטן שלו התהפכה בעצבנות. כמה שישיסטים הגיעו מהכניסה האחורית ובפיהם המילה הארורה הזאת שעמדה לי על קצה הלשון: "יש בספרייה פיגוע!"

מכאן הלילה ההוא זכור לי כרצף מהיר של תמונות: אנחנו מתחבאים בין הספסלים בבית המדרש; התלמידים המבוגרים יותר תופסים פיקוד ומפנים אותנו אל הבניין של הפנימייה; שלושה שמיניסטים מתחילים להרים טלפונים ולערוך רישום מהיר של מי נמצא איפה; אחי הגדול מגיע פתאום ואני נעטף בחיבוק שלו, ותמונה שמצמררת אותי עד היום (אם כי כשאני משחזר את סדר האירועים אני חושב שבכלל לא ראיתי אותה ורק שמעתי חבר מתאר אותה): טור של שישיסטים מגיע בריצה אל השער האחורי החשוך והנעול של הישיבה, מטפס עליו מהר ובשקט כמו שיירת נמלים ונעלם במורד הרחוב.

שוטרים, אנשי צוות, סקרנים ואנשי תקשורת התחילו להגיע, ואנחנו הובלנו אל המסדרון של בניין הכיתות. אף אחד עוד לא ידע מה קורה אבל שמועות התחילו לטפטף: יש עשרה חמשושים שלא יצרו אתם קשר. תיקון: המספר ירד לחמישה. תיקון: רק שלושה. עדכון: אחד מהם פצוע קשה. הוא בעין כרם. אחר עוד יותר קשה, בשערי צדק. ונריה. אף אחד לא מוצא אותו. איפה נריה?

ישבנו שם צפופים על הרצפה, אמרנו תהלים ושרנו שירי נשמה ושתקנו, ופתאום ראיתי את אחד השמיניסטים בוכה. לא בחור חלש, דווקא אחד החבר'ה הבולטים המחזור שלו; גבר כזה וחייכן ומגניב ובוכה. הוא לא היחיד, בעצם, חצי ישיבה כבר בוכה כאן, מפורקת. שמועות נלחשות מפה לאוזן: יוחאי ונריה. שגב ואברהם-דוד. יונתן ויונדב.

ראש הישיבה הרב וייס נכנס למסדרון. הוא התיישב ופתח את הפה אבל לא יצאו לו מילים, רק דמעות. "ה' נתן", הוא אמר בסוף, "וה' לקח". הוא בקושי הצליח להשלים את הפסוק. "יהי שם ה' מבורך".

התלמידים המבוגרים יותר תופסים פיקוד ומפנים אותנו אל הבניין של הפנימייה; שלושה שמיניסטים מתחילים להרים טלפונים ולערוך רישום מהיר של מי נמצא איפה; אחי הגדול מגיע פתאום ואני נעטף בחיבוק שלו, ותמונה שמצמררת אותי עד היום: טור של שישיסטים מגיע בריצה אל השער האחורי החשוך והנעול של הישיבה, מטפס עליו מהר ובשקט כמו שיירת נמלים ונעלם במורד הרחוב

**

למחרת בבוקר התעוררנו וגילינו שבמקום שבו היה לנו חבר יש עכשיו חור.

**

אחר כך באו הספדים, הלוויה, שבעה וניחום והמון אישי ציבור ואנשי תקשורת ורבנים ופסיכולוגים וקרובי משפחה שהגיעו לחזק ולדבר ולשקם ולתמוך ולסקר ולהתעניין.

ועם ההספדים וכתיבת הזיכרונות והזמן שחלף החור הלך והתמלא בזיכרון. ומיום שנה אחד למשנהו הלך הזיכרון והשתנה עד שהפך לפוסטר. התברר שנריה היה קודם כול בחור למדן, שהדבר היחיד שהיה חשוב לו הוא הגמרא; שהיה קשור לרבנים גדולים; שכולם חשבו שהוא עומד להיות רב. ובמבט לאחור התברר גם איך תופס הציבור שלנו נער אידיאלי, או לפחות נרצח אידיאלי.

ובינינו לבין עצמנו היינו אומרים בשקט עוד כמה דברים, לצד העובדה שבהחלט הערכנו את נריה כבחור שלומד תורה ברצינות: הוא נתלה פעם מהמעקה של הקומה הרביעית; התפוצץ מצחוק כשאחד המדריכים בישיבה גער בי בצורה לא מוצדקת; היה חכם, ידע לומר דברים טובים בזמן נכון; עשה שטויות, הוביל מלחמות מים, היה ממש מצחיק; הוא אהב לשרבט בעיפרון פרצוף בכל מיני מקומות. בדיוק יום אחד לפני אותו ראש חודש, כשניסינו לנחש אלו אירועי אדר מפתיעים מארגנים לנו השנה, תהינו מי יככב בהכתרה שלנו, בעוד שלוש שנים, וחשבתי שבטח נריה.

בעשר השנים שעברו מאז הלך הפרצוף שלו ודהה, הלך והיטשטש בזיכרון שלי עד שנשארו רק התמונות. גם את הקול והטון שלו אני לא מצליח לשחזר. אחרי הכול הכרנו רק חצי שנה, גם אם אז זה נראה כמו המון זמן.

ואנחנו, אלה שהמשיכו הלאה מאותו לילה (אף על פי שכל אחד מאתנו השאיר משהו מאחור), רובנו כבר נשואים, אחרי צבא, אחרי כמה שנות לימוד בישיבה. והוא – אני יכול רק לדמיין איפה הוא היה היום: בטח היה מגיע לאיזו ישיבה טובה, אולי כבר מתחיל ללמוד רבנות או הוראה; אולי דווקא היה בוחר להיות קצין – הוא בטח יכול היה להיות קצין מצוין – ואולי כבר סטודנט. חלק מאתנו שמרו על קשר עם המחזור וחלק לא, מן הסתם הוא היה מאלה שכן. ואולי לא.

האם הוא כבר היה נשוי? כמה ילדים היו לו היום אילולא...

אבל באיזה מקום קצת מרדני הזיכרון החד ביותר שיש לי ממנו הוא לא רוכן על הגמרא ולא מקשה באמצע שיעור אלא מקפיץ את הביצה באותו מסדרון שאף אחד לא מדמיין שבו נבכה עליו עוד שבועות מעטים, ובלי להתבלבל או להתבייש מנפץ אותה על המצח.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם