יושב אוהלים

8 rontzki
 
המטרה: להפוך את הרבנות הצבאית לגוף משפיע * המשימה: לפעול בעיקר בקרב הלא-דתיים * השיטה: להיות בשטח, עם החיילים * יומן אישי של הרב אביחי רונצקי על תקופת שירותו כרב הצבאי הראשי * חלק ראשון מתוך שלושה

הרב אביחי רונצקי

יומן זה מביא את סיפור חיי בעת שירותי כרב הצבאי הראשי של צה"ל.
בין דפי היומן שרטטתי את ראיית עולמי באשר לתפקידו של הרב הצבאי. כתבתי את דבריי מתוקף שירות ארוך שנים בצבא הסדיר, הקבע והמילואים ביחידות השדה של צה"ל כלוחם וכמפקד.

נוכחתי לדעת לאורך השנים שליחידה נדרש איש רוח שעיקר עיסוקו במתן סיוע למפקדים בחיזוק רוח הלחימה מתוך מקורות תורה וחז"ל. יש שמקשים על ראייה זו שלי, שהרי יש בצה"ל גם חיילים שאינם יהודים. תשובתי להם היא שאכן כל המצטרף אלינו נקבלו באהבה ובהערכה רבה, אך יש להקפיד על כך שצביון הצבא יהיה יהודי, בכשרות הולמת, שמירת שבת ומתן מקום משמעותי לרב היחידה.
דבר נוסף שעליו עמדתי ביומן זה הוא בדגשים שיש לרבנות צה"ל לתת בבחירת הרבנים. על רב יחידה לוחמת להיות כזה שעבר אף הוא את מסלול הכשרת הלוחם. מלבד ידיעותיו בתורת ישראל, יש לתת עדיפות לרב ששימש מפקד או לוחם ביחידות השדה. על הרב להיות מעורב ראשו ורובו בעשייה המבצעית שכוללת אימונים ותעסוקות מבצעיות, ובשעת המערכה לשהות עם הלוחמים בתוככי שדה הקרב.
בתקופת שירותי הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במבצע 'עופרת יצוקה', שם הייתה השפעה רבה לרבני צה"ל בעידוד רוח הלחימה וחיזוקה. כל זאת מלבד העיסוק המסורתי בהיבטי הכשרות והטיפול בחללים.
תקופה זאת הייתה מהיפות בחיי, בהיותי רוב זמני עם הלוחמים באשר הם היו, לוחמי צה"ל היקרים מפז שמקדישים שלוש שנים מחייהם הצעירים להגנת המדינה ואף נדרשים בעת קרב לחרף נפשם למעננו.
ברכתי להם - חזקו ואמצו, אל תראו ואל תֵחתו! עשו מלאכתכם נאמנה ותקוותי שרבני צה"ל ידעו את גודל מעלתכם ויהיו לעזר לכם בשגרה ובעת מלחמה.


ימים ראשונים


קריאת טלפון ב'סדר ערב' בישיבה.
מעבר לקו הרב אלי סדן, ראש המכינה בעלי. אתה מעוניין להיות רבצ"ר (רב צבאי ראשי)? הוא שאל ללא הקדמות מיותרות. תגובתי המידית הייתה אכן כן, בהחלט אשמח לכך, אך ספר נא לי על מה ולמה הגעת אליי בהצעה המפתה הזו?
סיפר לי הרב אלי שמזה זמן רב איננו שבע נחת מהמתרחש ברבנות צה"ל, ובשיחה עם האלוף אלעזר שטרן ראש אכ"א (אגף כוח אדם) באותם ימים, הועלו כמה שמות של רבנים שיש בידם להכניס רוח חדשה ורעננה למוסד הרבנות הצבאית. כשהזכירו את שמי, חיווה את דעתו שזה רעיון מצוין. השילוב של היותי איש צבא בדרגת אל"מ (מיל') ויחד עם זאת ראש ישיבה הוא שילוב מנצח, וזו הסיבה שאני מתקשר אליך, אמר הרב אלי.
מאז אותה שיחה התגלגלו העניינים במהירות, ועד מהרה קיבלתי שיחת טלפון בעת שהעברתי שיעור בישיבה, מרמטכ"ל צה"ל רב-אלוף דן חלוץ, שהודיע לי על החלטתו שאני הוא זה שיחליף את הרב ישראל וייס בתפקיד הרבצ"ר. תודיע למשפחה, הציע הרמטכ"ל, מפני שדובר צה"ל מעביר ממש כעת את ההחלטה למערכות העיתונים ומהדורות החדשות יעסקו בכך מיד.
הבנתי שאני נכנס לשדה מוקשים לא פשוט, ומאיש אלמוני אני עתיד להפוך עד מהרה לדמות ציבורית שחשופה לעין כול, ואכן כך היה. אמצעי התקשורת עסקו בנקודת היותי 'מתנחל' חוזר בתשובה, שבעיני חלק מהעיתונאים זהו מתכון בדוק להיותי איש קיצוני שעלול לזעזע את המערכת הצבאית ולפגוע ב"איזון הקדוש" שקיים בחברה הישראלית בין ימין לשמאל, דתיים וחילונים.
ריאיון ראשון עמי ב'ידיעות אחרונות' לא היטיב עמי בלשון המעטה. "עובדת" היותי איש קיצוני וכו' וכו' מצאה את ביטויה באופן נרחב בכתבה.
עד מהרה זומנתי לפגישת עבודה עם הרמטכ"ל דן חלוץ. הרל"ש (ראש הלשכה) שלי, אבנר כהן, הכין מצגת צבעונית שתיארה את תכנית העבודה שעמלנו עליה רבות. נקודת הבסיס הייתה שיש לערוך שינויים משמעותיים במבנה הרבנות, במטרותיה ובאנשים המשרתים בה. ידעתי בתוך תוכי בוודאות גמורה שאם הרמטכ"ל לא יקבל את הצעתנו לאותם שינויים, לא אשאר בתפקידי ולו יום אחד נוסף.
כך חש גם הצוות המצומצם שבחרתי שיעמוד לצדי ויהיה ה"כוורת" של פיקוד הרבנות. היה מנוי וגמור עמנו שהולכים על מהלך של רפורמה משמעותית ברבנות צה"ל. להמשיך את המצב הקיים פשוט לא היה שייך. לא מעט אנשים התריעו בפניי על הסכמתי לקבל עליי את התפקיד. אמרו לי שהרבנות היא גוף מנוון שאין כלל סיכוי להבריאו.
אני זוכר שאפילו הרל"ש של אלעזר שטרן אמר לי: "אם אתה רוצה להיות איש כזה שעיקר עיסוקו הוא דברי תורה בכנסים צה"ליים וכיוצא בסוג הפעילות הזה, אז אדרבה - לך על המשרה". לשמחתי הרבה הרמטכ"ל קיבל באופן עקרוני את הגישה שלנו. אולם ביקש: "רק לא מצגות. בוא נדבר בעל פה באופן ישיר".

אזכיר כאן את זיהויו של רס"ן רועי קליין הי"ד שכידוע קפץ על רימון שהושלך לעבר החפ"ק שלו וכך הציל בגופו כמה חיילים. פניו היו שלוות, מלאות רוגע, כשפלג גופו התחתון מלא רסיסי מתכת. ראיתי שהחובשים ניסו לקבע את אחת מרגליו בכפיס עץ ולנסות להצילו. כל אותה עת הייתי לבדי באוהל החיילים. לצורך זיהויו המדויק של רועי נכנס שליש הגדוד. שאלתיו: "אתה מכיר אותו, ואם כן מה שמו?" – "רועי הסמג"ד, המפקד שלי!" אמר השליש והצדיע לגופה המתה
אלעזר שטרן זועם

בשיחתנו הראשונה אמרתי שהגעתי לרבנות צה"ל בעיקר כדי לחזק את ערכי הלחימה של החיילים ברוח היהדות. ביקשתי את רשותו להחליף כמה רבנים שהיו בתפקידים בכירים ולגייס במקומם לצה"ל רבנים מתאימים יותר.
חיפשתי אנשים שישלבו באישיותם את שני ההיבטים, זה התורני ויחד עמו הצבאי, בדגש על רבנים ששירתו כלוחמים וכמפקדים ביחידות השדה של צה"ל. גם לזאת הסכים הרמטכ"ל.
הצוות המצומצם שבחרתי שיעמוד לצדי היה: הרל"ש אבנר, שלקחתיו בשל היותו תלמידי לשעבר בישיבת עטרת כהנים – בעל כישרונות רבים ששימש בצה"ל מפקד בסיס בחיל המודיעין. אבנר היה למעשה איש אמוני והוא ריכז את כל עבודת הרבנות, כך שהייתי יכול להתפנות ולעסוק בדברים שאהבתי לעשות.
שני לו, סא"ל הרב אייל קרים, ששב והתגייס לצה"ל. הוא שילב באישיותו את אותם שני מרכיבים שהזכרתי קודם - היותו ראש כולל, תלמיד חכם מובהק, ויחד עם זאת העובדה שבעברו הצבאי היה קמב"ץ חטיבת הצנחנים, מפקד הסיירת ומפקד פלגה בסיירת מטכ"ל. אייל מונה לראש תחום ההלכה.
איש נוסף שהבאנו לרבנות הוא אל"מ יונתן ברנסקי שהיה מפקד גדוד 'נצח יהודה' וייעדתי לו את תפקיד הרמ"ט (ראש מטה). יחד עם היותו רמ"ט, שימש יונתן מח"ט מילואים. בנוסף להם הבאנו יועץ ארגוני שבעברו הצבאי שימש סמ"פ בצנחנים. על תחום התודעה היהודית מונה על ידי הרב דוקי בן ארצי שהיה בעברו נווט קרב בחיל האוויר והוא מרצה מבוקש בכל חלקי החברה הישראלית.
היינו יחד חבורה מגובשת שחבריה ראו עין בעין עמי את המטרה - להפוך את הרבנות ליחידה כזאת שהשפעתה על יחידות צה"ל תהיה רבה.
עברתי בישיבות ובכוללים, ושכנעתי אנשים מתאימים ללכת לקורס רבנים צבאיים ולאחריו להתגייס לשירות קבע בצה"ל. עד מהרה החלפנו מספר לא מבוטל של רבנים ש"הגיעו לפרקם" לאחר שנות שירות ארוכות ושהיו בגיל מבוגר. במקומם נכנסו אותם רבנים צעירים שהזכרתי.
בנוסף לכך החלטנו להסב את שמו של מש"ק הדת המסורתי לשם עדכני וייעודי יותר. מש"קי יהדות קראנו להם. גם כאן תרתי את הארץ לאורכה ולרחבה בחיפוש אחר אנשים טובים, בעיקר מבני ישיבות ההסדר, על מנת שישמשו מש"קי יהדות ביחידות הקרביות. פרסמנו את קורס הרבנים הצבאיים ומשק"י היהדות בעיתונות הדתית-לאומית, בעלוני השבת וכיוצא בזה.
נכתב שם: "הטובים לרבנות הצבאית!" עד מהרה, בהיותי בתרגיל שריון בדרום, קיבלתי שיחת טלפון מאלוף שטרן, ראש אכ"א. הוא זעם עד מאוד על שינוי השם של מש"קי הדת ועל הפרסום של "הטובים לרבנות". "באמת כך אתה חושב? מי שמך לקבוע מש"קי יהדות? אין כאלו שאינם יהודים בצה"ל?" שאל. השבתי לו שאכן כך ראוי שיהיה. הצבא הוא של עם ישראל היושב בציון, ומי שמסתפח אלינו נקבלו באהבה רבה, אך כולם חייבים להתיישר ולקבל את עובדת היות הצבא יהודי, עם אוכל כשר, שמירת שבת וחגי ישראל. האלוף שטרן, יחד עם הערכתי הרבה לו, הוא עקשן ובעל עקרונות ולא היה מוכן לקבל זאת. כמעין פשרה העברנו את סוגיית השם של אותם מש"קים לאלוף שי שעמד בראש בית הדין הצבאי. הצעתו הייתה לקרוא לאותם חיילים בשם מש"קי מו"ר - מסורת ורוח. וכך אכן נקבע.

העברת מקל השליחות

כך מצאתי את עצמי בתחילת יולי 2006 עולה על מדים. קיבלתי משרד בקריה שבתל אביב, רל"ש ויועץ ארגוני.

כבר בימים הראשונים נכנסנו למהלך של פגישות עם רבים ממפקדי צה"ל. יותר מחמישים קצינים בדרגות סא"ל או אל"מ פגשתי, ושאלה אחת הייתה בפי: כיצד הייתם רוצים לראות את שדה פעולתה של הרבנות הצבאית. מעניין היה שרובם ככולם אמרו שהרבנים צריכים לעסוק בעיקר בקרב החיילים הלא דתיים. אחד מהם, אל"מ שטרית, מח"ט 7 של השריון, אמר שהרב צריך להיות מעין רב של קהילה - קהילת יחידתו שכוללת חיילים וחיילות ואף חיילים שאינם יהודים. דברי המפקדים ערבו לאוזניי, מפני שממש כך ראיתי בעיני רוחי את תפקיד הרב. לאור זאת העלינו על הכתב תכניות השתלמות של רבני צה"ל בתחומי בריאות הנפש, טיפול במשפחות שכולות ובנושאי רווחת החייל, שזה התפקיד המסורתי של קצינת הת"ש. מטרתנו הייתה שהרב יהיה לעזר למפקד, מעין בריח תיכון של הנושאים ה"רכים" ביחידה. אמת ונכון שישנם קצינים ייעודיים לתחום הנפגעים, בריאות הנפש, הרווחה והחינוך, אך הרב יכול להיות עזר לכולם. הגדרת תפקיד הרב כמי שאחראי לאספקת צורכי הדת לאלו שזקוקים לכך, הייתה זרה בעיניי עוד בהיותי חייל ומפקד. הרב הצבאי אמור להיות אדם בעל שאר רוח, ויכולת לעסוק בכמה תחומים ששייכים לקהילת יחידתו.

מה שקטע את תקופת השירות הזו היה מלחמת לבנון השנייה. עד מהרה מצאתי את עצמי בגבול הצפון יחד עם היחידות שנכנסו זו אחר זו ללחימה נגד חיזבאללה.
אני זוכר שבערב אחת השבתות הלכתי עם גדוד צנחנים במילואים מכביש הצפון עד למעבר הגבול באזור זרעית ושתולה. החיילים היו עטויי אפודים וקסדות לראשיהם, ופניהם צבועות בצבעי מלחמה, נושאים על גבם פק"לי קרב. ממש סמוך לגדר הם ירדו לישיבה על הקרקע ואני עובר ביניהם ושואל באופן אישי חיילים רבים על תחושתם בעת הזו. אחד החיילים ששאלתיו לשמו ענה לי אלעזר נחלון. קפאתי במקומי לרגע ושאלתיו מהיכן הוא. מקיבוץ שדה אליהו, השיב לי החייל. אני נקרא בשם זה על שם דוד שלי שנפל במלחמת יום הכיפורים. לבי כמעט החסיר פעימה מחמת ההתרגשות שאחזה בי. עוד בהיותי חייל צעיר במסלול פלוגת שייטת/בני משקים, אחד מחבריי במחלקה היה אלעזר נחלון שנהרג כטייס יסעור במלחמת יום הכיפורים. כעת אחיינו שנקרא על שמו שב אל זירת המלחמה בלבנון. ממש העברת מקל השליחות הלאומית מדור אחד למשנהו.
את השעות שבהן נחטפו שני החיילים בגבול הצפון, מה ששימש עילה לפרוץ המלחמה, ביליתי בחברת הקשנ"ר (קצין שריון ראשי) במשרדו בבית השריון בתל אביב. שמו הפרטי היה 'חלוצי', כיאה לבן להורים שהיו בעצמם חלוצים בבניית מדינתנו. כל זאת במסגרת פגישות שערכתי עם בכירי צה"ל לשמוע את חוות דעתם על פעילות הרבנות הצבאית. תוך כדי השיח שלנו נכנס קצין האג"ם ואמר שישנן שמועות על אירוע צבאי משמעותי בצפון. אט אט התבהרה התמונה ותת אלוף חלוצי נאלץ לקטוע את פגישתנו כדי לעסוק בעניין חטיפת החיילים ששירתו בחטיבת חי"ר שהייתה תחת פיקודו.

באוהל, לבדי, עם חללי הקרב בבינת ג'בייל

באחד הבקרים עליתי לחפ"ק של גולני שהיה בקיבוץ מלכיה. המח"ט תמיר ידעי וקצין האג"ם אייל אסרף היו ידידיי משכבר הימים. את תמיר (היום אלוף פיקוד העורף) הכרתי בעת מסע משלחת 'עדים במדים' לפולין ואת אייל אני מכיר מאז היותו נער בן 18, תלמיד ישיבת עטרת כהנים שבה לימדתי.
ההמולה בחפ"ק הייתה רבה לנוכח האירוע בכפר בינת ג'בייל שבו נהרגו שמונה לוחמים מגדוד 51 של גולני. המג"ד יניב עשור הוא חבר קרוב, וקולו העייף נשמע מבעד לרשתות הקשר עת העביר את שמות החיילים, ביניהם הסמג"ד רועי קליין הי"ד. במהלך שהותי בחמ"ל קיבלתי שיחת טלפון מתמר, רעייתו של אייל קצין האג"ם. בקשתה הייתה לדווח לה על המתרחש בצפון. היא אמרה שנשות הקצינים שנלחמים בלבנון תושבי היישוב עלי נמצאות כעת יחד בביתה והשמועות מגיעות אליהן, ומבקשות לדעת באופן מדויק מי נפגע. הרגעתי אותה שאייל בעלה נמצא בחפ"ק, אך לא הרהבתי עוז לספר לה על נפילתו בקרב של רועי קליין. גם שרה רעייתו של רועי הייתה בין הנשים שהתכנסו בביתם של אייל ותמר.
רק לאחר כמה שעות בלחץ מצטבר והולך בשיחות הטלפון מתמר אמרתי לה שרועי נהרג, ושלא תאמר זאת לשרה רעייתו. קיוויתי שמחלקת הנפגעים של צה"ל תעשה זאת כפי הפקודות והנהלים שיש בצבא. משנוכחתי לדעת שחבורת הנשים שבבית תמר מתפקעת מרוב ציפייה לשלום יקיריהן והודעת הצבא מתמהמהת, דיברתי עם אחד הקצינים במילואים שגר בעלי (אל"מ ילון). אמרתי לו שילבש מדי צה"ל וייגש לשרה קליין לבשר לה את הידיעה המרה על נפילת בעלה.
נשארתי בחפ"ק תוך כדי האזנה למפקדים ולרשתות הקשר. הבנתי שעמיחי מרחביה, קצין בגדוד, נהרג גם הוא בקרב בבינת ג'בייל. את משפחת מרחביה, גם היא מעלי, אני מכיר מזה שנים רבות (בניהם אליעזר ואברהם למדו בישיבתנו). אליעזר משמש כיום מפקד סיירת גולני בדרגת רס"ן. משפחה דתית-לאומית מדהימה בערכיה האמוניים והציוניים כאחד.

נשוב לקרב בבינת ג'בייל. אני זוכר את פניו של המח"ט תמיר בחמ"ל שלבשו עצב ותסכול כאחד. הרי המפקד חייב שיהיה עם לוחמיו בעת שהם נלחמים וכעת הוא נמצא בחפ"ק בתוך שטח ישראל, וחייליו נלחמים בתוככי לבנון. עוד באותו הלילה נכנס תמיר לבינת ג'בייל יחד עם קצינים וחיילים נוספים על מנת לחבור לגדוד 51 שספג את רוב האבדות בחטיבה. למחרת, עוד בטרם זריחת השמש, נסעתי לנקודת מפגש על הגדר בסמוך לקיבוץ יראון שאליה הביאו את חללי הקרב בבינת ג'בייל. העמסנו את האלונקות על משאית גדולה ונסענו למתקן שהוקם בקיבוץ לקליטת החיילים שנפלו במערכה.
ביקשתי מאנשי המילואים של הרבנות שיניחו לי לטפל בחללים. כשאני בגפי, נכנסתי לאוהל שבו הונחו האלונקות. תחושה נוראת הוד שררה במקום. התהלכתי בין הלוחמים ההרוגים ושפתיי מלמלו: אנשים קדושים, אנשים קדושים.
פתחתי את כיסי חולצותיהם ולנגד עיניי מכתבי ילדים ללוחמים ותמונות משפחתיות, כשהכול מוכתם בדמם הקדוש.
ישנו הליך של זיהוי החללים. אזכיר כאן את זיהויו של רס"ן רועי קליין הי"ד שכידוע קפץ על רימון שהושלך לעבר החפ"ק שלו וכך הציל בגופו כמה חיילים. פניו היו שלוות, מלאות רוגע, כשפלג גופו התחתון מלא רסיסי מתכת. ראיתי שהחובשים ניסו לקבע את אחת מרגליו בכפיס עץ ולנסות להצילו. כל אותה עת הייתי לבדי באוהל החיילים. לצורך זיהויו המדויק של רועי נכנס שליש הגדוד. שאלתיו: 'אתה מכיר אותו, ואם כן מה שמו?' – 'רועי הסמג"ד, המפקד שלי!' אמר השליש והצדיע לגופה המתה. עיניי נמלאו דמעות בעת המעמד המרגש והנורא. לאחר סיום הזיהוי של כל החללים ואיסוף מה שנמצא בבגדיהם יצאתי מהאוהל ופרצתי בבכי תמרורים שלא ידע מרגוע. התקשרתי לרונית רעייתי וסיפרתי לה את המתרחש כשאני ממרר בבכי על אותן נשמות קדושות ששבו לאבינו שבשמים, שם בגנזי מרומים. חז"ל אומרים שהרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.
כמה חודשים לאחר המלחמה נזדמנה לי שיחה מרתקת עם אחד הקצינים שהיו בסמוך לרועי בעת נפילתו. "גהרתי מעליו", כך סיפר, "וראיתי לפתע שידו אוחזת ב'ורד הרים' (טלפון מוצפן) ומתרוממת אט אט לעברי. לקחתי מידו את המכשיר ודימיתי בנפשי שאני נמצא במרוץ שליחים. קיבלתי את המקל מרועי ואני אעבירו הלאה".

בהיותי בתרגיל שריון בדרום, קיבלתי שיחת טלפון מאלוף שטרן, ראש אכ"א. הוא זעם על שינוי השם של מש"קי הדת למש"קי יהדות ועל הפרסום "הטובים לרבנות". "באמת כך אתה חושב? מי שמך לקבוע מש"קי יהדות? אין כאלו שאינם יהודים בצה"ל?" השבתי לו שאכן כך ראוי שיהיה. הצבא הוא של עם ישראל היושב בציון, ומי שמסתפח אלינו נקבלו באהבה רבה, אך כולם חייבים להתיישר ולקבל את עובדת היות הצבא יהודי, עם אוכל כשר, שמירת שבת וחגי ישראל
בחיפוש אחר בניה

חשבתי על הדימוי של מרוץ השליחים בין אותו קצין (הוא עוטר לאחר המלחמה בעיטור העוז) לבין רועי בהיבט הלאומי שלנו. העברת מקל השליחות מדור לדור, מאז אברהם העברי דרך אבותינו הקדושים, דוד המלך, החשמונאים, הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, ארגוני המחתרות שלפני קום המדינה ועד ימינו אלה, שבהם עובר המקל ללוחמי צה"ל של היום. כל פרט בעם ישראל מחובר לשלשלת הדורות ומכוחם הוא עושה ופועל לתיקונו של עולם.
בעת שפגשנו את הלוחמים שהביאו את גופות החללים יצא עמם אף המח"ט, אל"מ תמיר ידעי. הוא ישב באחד הרכבים שהיו על גדר הגבול וראשו בין ידיו. ניגשתי אליו וללא מילים חיבקתי אותו ברכות וליטפתי את ראשו.
בהמשך המלחמה פגשתי בפלוגות לוחמים של הנח"ל והצנחנים וכאלו ששירתו במילואים, שוחחתי עמם וניסיתי לעודד את רוחם. באחד הימים בשעות הבוקר המוקדמות קיבלתי שיחת טלפון מחגית ריין, אמו של רס"ן בניה, כשהיא ממררת בבכי. לפנות בוקר היא התבשרה שבנה נהרג. שוחחנו, והבטחתי לה שאני אדאג באופן אישי להביאו לקבר ישראל. למחרת, ממש באשמורת הבוקר, הגעתי לגדר הגבול בנקודת המעבר הסמוכה לקיבוץ משגב עם. המתנתי לבוא הטנק שאמור היה לשאת עמו את החיילים שנפלו בקרב. עוד אני ממתין בציפייה דרוכה, חצו את גדר הגבול מאות לוחמי צנחנים במילואים, אחד הגדודים ששבו מן המערכה. ביניהם הבחנתי בשניים, מיכאל סגל ויוסי עדני, תלמידינו ממכינת יתיר, כשהם נושאים על גבם מכשירי קשר. התחבקנו בחום תוך כדי שהם מספרים מעט ממה שחוו בשדה הקרב.
רעם מנועי טנקים נשמע בסמוך אלינו. הרמתי את עיניי וראיתי טנק מרכבה גורר אחריו טנק נוסף. הם עצרו לידי ומפקד הטנק אמר: "הבאנו עמנו את גופות החללים". אמר את דבריו, ושב לזירת לבנון. נכנסתי דרך הצריח, ובעת שגופי משתלשל לתוך חלל הטנק הבחנתי שעל מושב התותחן ישנה גופה בתנוחת ישיבה. כמו באוהל שבמתקן החללים בקיבוץ יראון, אף כעת חשתי בהוד נורא בחללו של הטנק. פני הלוחם ההרוג וגופו היו שלמים לחלוטין ואבק לבן כיסה את מדיו הירוקים. פתחתי את כיס חולצתו ובפנקס החוגר נכתב שמו: אורי גרוסמן. ידעתי שהוא בנו של הסופר המפורסם דויד גרוסמן. בירכתי הטנק היתה עוד גופת חייל. הבטתי בפנקס החוגר ושמו של הלוחם היה: אדם גורן, בן קיבוץ מעברות.
לא נמצאה בטנק גופה נוספת (הנהג ההרוג חולץ עוד בשטח). יצאתי החוצה והתקשרתי לאבינועם סטולוביץ', גיסו של בניה ריין, ששהה באותה עת עם המשפחה (אבינועם משמש היום סגן מפקד אוגדת עזה בדרגת אלוף משנה). אמרתי לו שבניה לא נמצא בטנק. שמעתי את חרדת קולו: איך זה ייתכן, נקבעה הלוויה להיום אחר הצהריים! לא ידעתי את נפשי מרוב צער ותדהמה. ביקשתיו שלא יודיע עדיין למשפחה. עליתי למוצב הפיקוד של חטיבה 401 שהיה בסמוך אליי; בניה שימש מפקד כוח מיוחד בחטיבה. ניגשתי לסמח"ט שישב שם ואמרתי לו שבניה לא נמצא בטנק. לצערי הוא דחה אותי בקש וניסה להתעלם מדבריי.
בהמשך, יחד עם קצין נוסף שהכרתי, סא"ל שלום אייזנר, ערכנו בירור מקיף בנסיבות פגיעת הטיל בטנק של בניה. התברר לנו שבניה שעמד זקוף בצריח הועף מעצמת הפגיעה למרחק של כמה עשרות מטרים וגופתו נשארה בשטח.
הייתה כאן טעות נוראה. לוחמי הצנחנים במילואים שהיו בסמוך למקום האירוע הבחינו בטנק שלהבות אחזו בו ועברה ידיעה בשרשרת הפיקוד עד למחלקת הנפגעים של צה"ל שכל ארבעת אנשי הצוות נהרגו, בלי שנעשתה בדיקה ממשית לראות שאכן יש אמת בשמועה. רק בסריקה שנעשתה על פי בקשתנו באזור המגנן שם נפגע הטנק נמצאה גופתו של בניה.
היוצא מכל האמור הוא שההודעה על נפילת בניה במוצאי שבת לא הייתה מבוססת על עדות ראייה אלא על הנחה בלבד שאיש מאנשי הצוות לא שרד את פגיעת הטיל.
חשבתי באותן שעות על ההורים, חגית ושמעון, בשמעם שגופת בנם לא נמצאת. אילו מחשבות עלו בראשם, שמא לא נהרג והוא נמצא בשבי חיזבאללה? רק לאחר שעות ארוכות ומתוחות עד קצות העצבים נמצאה גופתו והבשורה המרה אך האמתית נמסרה להורים. כפי שהבטחתי לאמא, הצטרפתי לרכב שנשא בתוכו את בניה, וכשאני יושב לידו עשינו את הדרך הארוכה מהצפון בואכה צריפין, שם נמצא מתקן החללים המרכזי של צה"ל. הקשר שנוצר אז עם המשפחה באותן שעות גורליות נמשך עד היום.
תחושתי מאותם ימי לחימה בלבנון הייתה קשה. נזכרתי במה שאירע לנו ביום הכיפורים תשל"ד (1973). בשוקת השבורה של אי המוכנות למלחמה. כפי שקרה אז אירע אף במלחמה הזו. אני זוכר שבאחד הערבים שבימי המלחמה הגעתי לשומרה שם שבה שכנה החטיבה המרחבית. נכנסתי לחדר שבו היו מפקדי גדוד טנקים במילואים והמח"ט שלהם, אל"מ פינקל שמו. הרוחות בשיח שהיה במקום סערו עד מאוד. אחד מצוותי הטנק של פלוגתו של רס"ן שמעון נפגע וארבעת הלוחמים נהרגו. הדין ודברים שהיה שם בין המפקדים למח"ט היה חריף מאוד כשההאשמות הוטחו כלפי צה"ל הגדול שלא היה מוכן למלחמה, דבר שפגע אנושות בהתנהלות הגדוד עד אובדנם של חיילים בקרב שהתרחש מעבר לגבול. בערך בחצות הליל, כשנפשי עגומה עליי, התקשרתי לאלוף שטרן ואמרתי לו שחייבים לעשות משהו במטה הכללי כדי שהמלחמה הזו תיראה אחרת.
תכניות קרב השתנו פעמים רבות, היה חוסר בציוד בסיסי לחיילים והבלבול היה גדול. לאחר המלחמה צורפתי על פי בקשתי לוועדה שחקרה את הקרבות בהיבט של נורמות וערכים. ראשי הוועדה היו אלוף אלעזר שטרן ואלוף יורם יאיר. ישבנו על המדוכה כמה חודשים ובסופם הגענו לכמה מסקנות. הלקח המשמעותי ביותר היה היפוך ערכי רוח צה"ל. זאת אומרת שהערך הראשון של דבקות במשימה לאור המטרה לא ניצב בראש הסולם ואת מקומו תפס ערך שמירת חיי אדם, כלומר החיילים. דבר שבא לידי ביטוי באי-עמידה במשימות כשהיו נפגעים לכוח (זה קרה בעיקר במסגרות הגדולות).
מדוע קרה כך, מה שלא היה במלחמות קודמות? ייתכן לומר שהחברה הישראלית עברה שינוי משמעותי - מחברה שהדגש בה היה ההיבט הלאומי, הכללי, לחברה שמקדשת את ערכי הפרט. לא פלא הוא שהיום בקצונה הזוטרה ואף זו הבכירה מוצאים אחוז ניכר של מפקדים שבאים מהחברה הדתית-לאומית שבה שמים דגש על החינוך לערכי הלאום. אני זוכר שיחה עם אחת הפלוגות בחטיבת הנח"ל בעת שיצאו להפוגה קצרה מהלחימה בלבנון. ביקשתי מהלוחמים שידברו, ישיחו את לבם על אודות מה שחוו בזירת הקרב. בתחילה הייתה דומייה ואיש לא דיבר, עד שאחד החיילים לא התאפק והחל לתאר את הבלבול והמבוכה שאחזו בהם לאור השינויים בתכניות, והוסיף עוד בתיאור האכזבה מחבריו שלא עשו די לביצוע המשימות שהוטלו עליהם. כאן נפרץ סכר השתיקה והפך למהומה רבתי תוך כדי הטחת האשמות איש ברעהו ובחלק ממפקדי הפלוגה. ביקשתי מהמ"פ שיביא מפה ומרשמי קרב ויסביר לחיילים את אשר אירע עד עתה. אכן, משיח זה נוכחנו לדעת עד כמה חשוב למפקדים לעורר את חייליהם לדבר, להשיח את הלב על חייהם בצבא. זה חשוב בעתות שגרה וחיוני עוד יותר בעתות מלחמה.

'התרעננות במלחמה'


בנוסף למה שנכתב, אפשר להוסיף עוד סיפורים רבים על ה'נופשונים' של היחידות שהשתתפו בלחימה. מדי כמה ימים עד שבוע של לחימה, שבה יחידה לתוככי המדינה להתרעננות.
לדעתי זו התנהלות לא ראויה בעת מלחמה. חסרה הייתה אותה איתנות שהכרנו במלחמות קודמות, קשות לא פחות ממלחמת לבנון השנייה ואף קשות יותר בהיותן מלחמות נגד צבאות סדירים עם טנקים ותותחים וחיל אוויר, כשבלבנון הלחימה הייתה מול ארגון טרור שחסר את כל המרכיבים הללו.
אני נזכר שבשנה שקדמה למלחמה 'התאמן' הצבא באופן אינטנסיבי ובמקצועיות רבה בהכנות לפינוי תושבי חבל גוש קטיף מבתיהם. במשך חודשים ארוכים, במקום להתאמן ולהתכונן למלחמה, עסק הצבא במשימות שלא נועדו להגן על המדינה שלנו. והרי זהו ייעודו הבלעדי של צה"ל - להיות מוכן היטב למלחמה נגד אויבים ולא להיאבק בתושבי חבל ארץ בתוככי מדינתנו.
התסכול העצום שחווינו כולנו ובפרט המשפחות השכולות, צריך לעמוד מול עיניהם של מקבלי ההחלטות לעתידו של העם הנפלא שלנו.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם