התפלגות נורמלית

6 geshem
 
בשבוע שעבר כתבנו שאנו צמאים לגשם ולא פחות למי שיסביר לנו מדוע לא יורדים גשמים * הרב אביב זגלמן הסכים להרים את הכפפה שאף אחד לא מעז להרים * במאמר מנומק מסביר הרב מדוע זה שאתם קוראים לעצמכם ולחבריכם "דתיים" או "חילוניים", מוביל לקרע בעם עד שאין אומה להוריד עליה גשם * גרעינים מתבדלים, בתי ספר אליטיסטיים, ואפילו הרגשת שייכות לזר עם הכיפה – כולם חלק מזה * להתאחד למען ה'. והגשם

הרב אביב זגלמן, ראש ישיבת ההסדר חולון

הקריטריונים לזיהוי החטא המביא לבצורת:

א. התורה מפרשת שהחטא הוא "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים", בחינת עבודה זרה.

ב. מדינה נידונת בבצורת על פי רוב יושביה (כוזרי ג יט). זהו חטא ציבורי, לא כזה שנעשה באופן פרטי ובסתר, אלא שייך לדפוס החברתי, לנורמה המקובלת, הלגיטימית והראויה.

ג. גדולי הדורות התריעו על חומרת החטא ועונשו.

החטא לעניות דעתי הוא פירוד בעם ישראל.

בסוף שנת תרצ"ג, שבה עלה היטלר לשלטון, פרסם הרב קוק מאמר בשם 'מסע המחנות', לאור הדיכאון שעבר העם בשנה המקוללת, והצביע על החטא: "דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות" - דתיים וחילונים (חרדים וחופשים בשפת דורו). במקום אחר הרב מתנסח באותו הקשר: "זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית" (אורות התחיה כ). אם כן, החלוקה המפרידה דתיים וחילונים היא עברה העונה לקריטריונים: זו ממש עבודה זרה, היא שייכת לנורמה החברתית, וגדולי הדורות התריעו כנגדה.

אינני בטוח שזו הסיבה לבצורת, אך הבירור והתיקון חשובים מצד עצמם. היריעה כאן קצרה, והמעוניין בפירוט ומקורות מוזמן לצפות בסדרת שיעורים שלי בנושא 'פולמוס הפרדת הקהילות' באתר ישיבת ההסדר חולון.

גמילה מהמילים 'דתי' ו'חילוני' תחולל את השינוי התודעתי, שהוא העיקר. לדוגמה, כשאציע שידוך ואמנע מלתאר את הבחור כ"דתי", איאלץ לתאר את רמתו הדתית הרלוונטית: האם הוא קובע עתים לתורה בבית מדרש, וכדומה. בדיוק כשם שלא אתאר אותו כ'צעיר', כי אנשים לא מתחלקים לצעירים ומבוגרים, ובכל הקשר הצעירות מוגדרת אחרת

הפירוד מופיע במחשבה, דיבור ומעשה.

 

הרב כותב שהחלוקה לדתיים וחילונים נמצאת בדמיון שלנו, ואיננה מציאות אמתית. ויש להבין את דבריו, הרי לכאורה באמת יש הבדל בין דתיים, שומרי מצוות, לבין חילונים, שאינם שומרי מצוות! כדי להסביר אקדים בשיעור קצר בסטטיסטיקה. ישנם מאפיינים שבהם החברה מתחלקת באופן דיכוטומי, כלומר חלוקה ברורה וחדה לשניים. למשל: גברים ונשים, יהודים וגויים. אך במאפיינים שבהם ישנן מדרגות, ההתפלגות היא כעיקרון נורמלית, כלומר כפי גרף זה:

 

ציר y משקף את מספר האנשים, וציר x משקף את המאפיין. לדוגמה, אם נמדוד את גובה האנשים במדינה, נגלה שהרוב הם בגובה די ממוצע, וככל שנתרחק מהגובה הממוצע, לגבוה או לנמוך, מספר האנשים יקטן. כעיקרון, אם נמדוד כל מאפיין שיש בו מדרגות ביניים נקבל גרף דומה: חכמה, משקל, מוסריות, מוזיקליות, ספורטיביות, רגישות, וכן הלאה.

עד לפני 134 שנים, זו הייתה תמונת המצב גם ביחס למאפיין החשוב - רמת הדת. מעט רשעים, מעט צדיקים, והרבה סביב הממוצע. כאשר יש רצף חברתי בין רשעות לצדקות, לא שייך לחלק לדתיים וחילונים, בדיוק כפי שלא שייך לחלק דיכוטומית לגבוהים ונמוכים, כי הרוב באמצע, ויש רצף ומעבר הדרגתי.

ביום אחד, ט"ו במרחשוון תרמ"ד, פורסם בפולין מאמר מערכת בעיתון 'קול מחזיקי הדת', הקורא לבטל את מעמד הביניים, וליצור דיכוטומיה, חלוקה חדה ומפרידה לשניים: צדיקים ורשעים. לשיטתם, הרצף מאפשר לנוע עליו, ולהידרדר, בלי משבר חברתי, בלי לוותר על השייכות. יצירת הקבוצות, דתיים וחילונים, תעצור את סחף ההידרדרות הדתית, כי החברה הדתית תוקיע את מי שיורד מהרף המגדיר את הקבוצה. מאמר זה הניע תנועה חברתית, וזו הצליחה לייצר תודעה ציבורית.

 

הגרף החדש שיצרה התודעה הזו הוא הגרף הבא:

 

גרף זה ביטל את מעמד הביניים. הוא בא לבינוניים וכפה עליהם לבחור – או שאתם דתיים או שאתם חילוניים. כך נוצר מצב שאין כמעט בינוניים: רוב האנשים בחרו באחת משתי הקבוצות ונשארו בה. בתוך כל אחת מהקבוצות נוצר רצף חדש של דתיים יותר ודתיים פחות, חילוניים יותר וחילוניים פחות. על ידי ביטול מעמד הביניים, ודחייתו לימין או לשמאל, מחולק העם לשניים: דתיים וחילוניים.

תגובת הנצי"ב למאמר זה הייתה חריפה ביותר: "עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה... והאיך נאמר להיפרד איש מרעהו ויבואו אומות העולם ושטפונו מעט מעט ח"ו" (משיב דבר א מד). הרב קוק למד באותה שנה בישיבת הנצי"ב בוולוז'ין, וספג את משנת 'כלל ישראל', ומכוחה חזר על נבואת הנצי"ב שחלוקה לדתיים וחילונים תביא לשואה: "אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים". הוא מאשים את "המנתחים האכזרים" שהם ממיתים את העם, כאותה זונה שאומרת לשלמה לגזור את התינוק, ו"עושים מעשה עמלק".

המציאות האמתית נשארה כמו הגרףהעליון, , המציג התפלגות נורמלית. כשה' מסתכל על העם הוא לא רואה דתיים וחילונים, אלא עם אחד, גרף רציף אחד: הרוב בינוניים, מעט רשעים ומעט צדיקים. הבינוניים לא באמת נעלמו ושינו את רמת הדת שלהם, הם רק השתייכו חברתית לאחת הקבוצות. החלוקה לקבוצות נמצאת בדמיון שלנו בלבד. המנתחים לא הצליחו לשנות את המציאות, אלא רק את תפיסת המציאות בדמיוננו. אך טעות מחשבתית היא גם חטא חמור, שכן "ככל מחשבה של עבודה זרה היא מחריבה ומדאיבה – אפילו כשלא באה ולא תבא לידי מעשה". קל וחומר כשהיא כן באה לידי ביטוי בדיבור ובמעשה.

 

פירוד בדיבור

הרב מכנה את השמות 'חרדים' ו'חופשים', בלשוננו דתיים וחילונים, "שמות הבעלים". כלומר אלו שמות עבודה זרה ואסור להשתמש בהם.

גמילה מהמילים תחולל את השינוי התודעתי, שהוא העיקר. לדוגמה, כשאציע שידוך ואמנע מלתאר את הבחור כ"דתי", איאלץ לתאר את רמתו הדתית הרלוונטית: האם הוא קובע עתים לתורה בבית מדרש, וכדומה. בדיוק כשם שלא אתאר אותו כ'צעיר', כי אנשים לא מתחלקים לצעירים ומבוגרים, ובכל הקשר הצעירות מוגדרת אחרת.

אין כוונתי להחליף את הביטוי 'דתי' לביטוי אחר, כמו 'שומר מצוות'. הבעיה איננה המילה, אלא המשמעות החלוקתית שהיא נושאת. אין 'שומרי מצוות' וש'אינם שומרי מצוות', אלא כולם שומרים, מי יותר ומי פחות. כולם מאמינים (כמוסבר בכתבי הרב), מי יותר ומי פחות. איך שלא נגדיר את הציר: שמירת מצוות, אמונה, השתדלות, שאיפה, נקבל התפלגות נורמלית, ולא חלוקה דיכוטומית. זו המציאות האמתית, ושימוש בשמות הבעלים, תוך היתלות בסממן חיצוני ככיפה, הוא: א. שקר בתיאור המציאות. ב. עוון חמור של יצירת פירוד. ג. הערמת קושי על תהליכי תשובה, שהיו יכולים להיות הדרגתיים וכעת דורשים מעבר ממחנה למחנה.

כשהגיעה עליית עדות המזרח, שם כולם היו יהודים ולא נתחלקו לקבוצות, הם פתאום נדרשו להגדיר את עצמם: מה אתה – דתי או חילוני? במקום לענות 'אני יהודי על הרצף המאחד את העם היהודי', הם נכנסו לתבניות המפרידות, והמציאו קבוצה נוספת - 'מסורתי'. גם השם הזה משקף תפיסת קבוצה אחידה ונבדלת ואין להשתמש בו. וכן 'חרדי' 'הציבור שלנו' וכדומה.

כששואלים אותי: אבל מה אתה? איך אתה מגדיר את עצמך? אני עונה: ומה אתה - חכם או טיפש? עשיר או עני? טוב או רע? אתה על הרצף. גם אני. לא על הרצף הדתי, אלא על הרצף היהודי מבחינת רמת הדת והצדיקות, ואני מתבייש לומר לך איפה בדיוק. מה שבטוח, זה לא נמדד בכיפה וזקן.

 

פירוד במעשה

הפירוד במחשבה ובדיבור מקיף את רוב הישראלים, אך אלו המכנים את עצמם דתיים הגדילו, בעיקר בעשורים האחרונים, להפריד קהילות אף במעשה: יישובים דתיים ושכונות דתיות.

סיפר לי אחי, ר' יפעד זגלמן, שנכח בסוכת הרב צבי טאו כאשר הרב אלי סדן התייעץ אתו בנוגע לוועדת קבלה ליישוב עלי, לפני עשרות שנים. הרב צבי פתח את החוברת 'במערכה הציבורית', והראה לו שהרצי"ה התנגד לסינון על רקע דתי, כשדובר על יישובי רמת הגולן, ואמר: עלי יהיה יישוב כלל-ישראלי. ואכן, בעלי אין ועדת קבלה.

ועדת קבלה, היוצרת יישוב דתי, היא דבר נורא. מלבד האיסור ההלכתי מצד דיני חזקת יישוב (חו"מ קנו ז), הנזק החינוכי כמפורסם, הפגיעה בהתיישבות ובקישור העם לארץ, מניעת ההשפעה הרוחנית, עלבון המסורבים והשתמטות משוויון בנטל החברתי, עצם הפירוד הוא הנורא מכול. מנהיגינו הנ"ל התנגדו להפרדת קהילות הרבה פחות ממשית מכך.

כשגרתי ביישוב מסוים הסבירו לי שהיישוב רואה את עצמו כמגדלור, המדגים לעם כולו איך מתנהל יישוב אידיאלי, ולכן הוא מגרש אפילו את בני היישוב שלא עומדים בסטנדרט הדתי. אין זה אפילו בגלל פחד חינוכי מהידרדרות הנוער, אלא רצון לייצר מודל לחברה אידיאלית. משפחות ותיקות שלמות נאלצו לעזוב את היישוב בעקבות בניהם שגורשו.

 

עם כל ההערכה הכנה לכוונות ולמסירות של חבריי אנשי היישוב היקרים והאהובים, אינני יודע מהו המקור לאידיאליות זו; שכן פרישת הקדושים מן הכלל, ואפילו מהמעוניינים לדבוק בהם, לא מאפיינת את תורת ישראל. אסור למנוע אדם מלדור במקום תורה (אבות ו ט, רמב"ם דעות ו א-ב). כאשר כל שבט התנחל בנפרד, שבט לוי, שנועד להפיץ תורה בעם, התפזר, "ערי הלויים בתוך אחוזת בני ישראל", ושימשו כמקלט לרוצחים. הכוהנים, הקדושים יותר, התפזרו יותר, שכן מצוות חלה חייבה אותם לגור ולאכול בחצרות בתי העם, והרב מסביר שזו מגמת המצווה, כדי שהמעורבות בעם תאפשר להם ללמד אותם תורה.

לאחר פעמיים שאותו יישוב חרב, ראוי שיהרהר תשובה, לפני שימיט עוד אסון על עצמו ושכניו חס וחלילה. וכבר אמרו גדולים, שההתנתקות איננה רק שם העונש, אלא גם שם החטא.

 

השייכות לקבוצה נבדלת היא בעצמה פירוד

המהר"ל שואל: מה אשם קמצא, שהגמרא מזכירה אותו "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים", הרי הוא זה שבטעות לא הוזמן לסעודה, ולא היה שותף כלל למחלוקת? ועונה: אין הבדל בין אהבתו של בעל הסעודה לקמצא, לבין שנאתו לבר קמצא. שתי ההתנהגויות מבטאות את החלוקה לקבוצות בירושלים ערב החורבן. האהבה והשנאה שם לא נבעו מהיכרות אישית אלא משייכות קבוצתית, וזו בעצמה שנאת חינם.

כשאתה יושב ברכבת, ומולך יושב אחד עם כיפה ולידו אחד בלי כיפה, ואתה מרגיש שייכות קבוצתית לזה וחוסר שייכות לזה, אף על פי שאת שניהם אינך מכיר, זוהי שנאת חינם, בשני הרגשות.

אפילו מי שמקיים 'בתוך עמי אנוכי יושבת' אך משתייך לקהילה דתית או לגרעין תורני, צריך תיקון. יעקב אומר 'בקהלם אל תחד כבודי', ורומז לקהילת קרח ועדתו, שההתקהלות לקחת את עצמם להיחלק מתוך העדה, היא מחלוקת מצד עצמה, עוד לפני שאמרו משהו. קהילה שאיננה 'קהילת יעקב', היא פירוד, אלא אם כן היא בהקשר מסוים ועובדתי, כקהילת בית כנסת וכדומה. לכן אין להשתייך ל'קהילה הדתית בעיר'.

גם שייכות חברתית לגרעין תורני פסולה, על אף הכוונות הטובות והפעולות הכבירות כלפי חוץ. במובן מסוים זה יותר צורם מיישוב, כי נמצאים עם כולם, אך משדרים: אנחנו מהגרעין ואתם מהקליפה. מבפנים זה חמים ונעים, אך מי שבחוץ מרגיש כמה זה מגעיל, ובדרך כלל זה גם מגיע למחלוקת ממשית. בחולון הבינו זאת, ועקרו שם 'גרעין' מתצוגת הפעילות. זכורים לטוב גרעיני כולל מר"ץ, שכשהגיעו לעיר התמזגו בה, ולא יצרו שייכות קבוצתית נבדלת. אפילו חב"ד, שאין שיעור למעורבותם בעם ולמסירותם לכל יהודי באשר הוא, היא עדיין קבוצה מוגדרת ונפרדת - או שאתה חב"דניק מאנ"ש או שלא.

לסוגיה זו יש השלכות גם על האליטיזם במוסדות החינוך. זעקת הנצי"ב "אי אפשר אם יהיה כל אחד דואג לבניו" עדיין מהדהדת, ואכמ"ל.

זהו עיקר תורת הנצי"ב והרב קוק. הרצי"ה חזר וציטט את דבריהם הנ"ל: "באחד הימים האחרונים (בחיי הראי"ה), לשאלה על דבר הצעה ביחס לסידור קהילות נפרדות, כאילו לשם חיזוק הדת והיהדות, התאושש מתוך חולשתו וייסוריו, באומרו: חלילה, חלילה, כל הרפיונות למצב הדת והיהדות יבואו ע"י הפירודים האלה, אין שום דבר המצדיק ומתיר פירודים בישראל" (שיחות הרצי"ה 352). רק מסיבה זו התנגד לאגודת ישראל. גם הרב שלמה אבינר יבדל"א, מגדולי תלמידי הרצי"ה והמוציא תורתו לאור, כותב ומפרסם פעם אחר פעם נגד החלוקה לדתיים וחילונים. ארבעה דורות נלחמים מנהיגי הדור על האחדות, ותלמידי תלמידיהם נושאי דגל הפירוד.

יהי רצון שתוכחתי מאהבה זו תעורר לתשובה, ויתקיים "ונתתי מטר ארצכם בעתו", והאורה הכללית המניעה את הגאולה תשרה על עם ישראל, "גוי אחד בארץ".

 

 

 

 

LEAD

גמילה מהמילים 'דתי' ו'חילוני' תחולל את השינוי התודעתי, שהוא העיקר. לדוגמה, כשאציע שידוך ואמנע מלתאר את הבחור כ"דתי", איאלץ לתאר את רמתו הדתית הרלוונטית: האם הוא קובע עתים לתורה בבית מדרש, וכדומה. בדיוק כשם שלא אתאר אותו כ'צעיר', כי אנשים לא מתחלקים לצעירים ומבוגרים, ובכל הקשר הצעירות מוגדרת אחרת

 

כשאתה יושב ברכבת, ומולך יושב אחד עם כיפה ולידו אחד בלי כיפה, ואתה מרגיש שייכות קבוצתית לזה וחוסר שייכות לזה, אף על פי שאת שניהם אינך מכיר, זוהי שנאת חינם, בשני הרגשות

 

גם שייכות חברתית לגרעין תורני פסולה, על אף הכוונות הטובות והפעולות הכבירות כלפי חוץ. במובן מסוים זה יותר צורם מיישוב, כי נמצאים עם כולם, אך משדרים: אנחנו מהגרעין ואתם מהקליפה. מבפנים זה חמים ונעים, אך מי שבחוץ מרגיש כמה זה מגעיל, ובדרך כלל זה גם מגיע למחלוקת ממשית

 

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

נת הלימודים נפתחה בלא מעט מהמורות: מבזק חינוך לכבוד הכניסה לשגרת החורף הארוכה

 

חיים אקשטיין

 
שביתת המורים: המשכורות יעלו אך היה אפשר למנוע את השביתה ואת השלכותיה
 

אחרי תקופה ארוכה של שביתות מלאות וחלקיות, בשעה טובה הגיעה לסיומה שביתת המורים במוסדות העל-יסודיים. יום לפני חנוכה, ביום שבמקרה מצוין גם כ'יום המורה', נחתם הסכם בין האוצר ובין ארגון המורים העל-יסודיים כשמשרד האוצר נענה לדרישות המורים להעלאה במשכורותיהם.

 

תחילת הסיפור כבר בסוף 2016, שאז פג תוקפו של הסכם השכר הקודם עם המורים, אבל ארגון המורים והאוצר לא הצליחו להגיע להסכם חדש. הדרישה העיקרית שהציב רן ארז, יו"ר הארגון, הייתה העלאת שכר המורים באופן גורף, בעיקר שכר המורים החדשים. הוא טען כי במצב הנוכחי, כשמורה צעיר מקבל שכר התחלתי של 6,300 שקלים ושכרו עולה רק כשהוא צובר ותק, צעירים מוכשרים מעדיפים לחפש מקצועות מכניסים יותר. "אנחנו נמצאים במצב בלתי נסבל, 50 אחוז מהמורים שמצטרפים למערכת החינוך נוטשים אותה תוך ארבע שנים", טען ארז במסיבת עיתונאים שקיים אז. "בישראל מלמדים הרבה יותר ימים מאשר ב-OECD, מלמדים יותר תלמידים בכיתה, אבל מקבלים שכר נמוך ב-40 אחוז".

 

לאחר גל שביתות שנמשך חמישה שבועות הגיעו שני הצדדים להסכם חדש שבמרכזו העלאת שכר המורים: משכורת של מורה בתחילת דרכו לא תפחת מ-8,000 ש"ח, וגם המורים הוותיקים יותר יקבלו תוספת לשכר בסך 480 שקל בחודש. נוסף על כך יקבלו מנהלים ועובדי הוראה תוספת לשכרם. שר האוצר משה כחלון, שהתערב במשא ומתן כמה שבועות לאחר שהחלה השביתה, תיאר את ההסכם החדש: "בשורה של ממש למורות ולמורים. הוא יביא לשיפור איכות ההוראה, לצמצום הפערים במערכת החינוך ולהעלאת המוטיבציה לעסוק בתחום ההוראה".

 

דברים דומים אמר גם שר החינוך נפתלי בנט: "מדובר בזינוק ממשי לשכר שיעזור מאוד למורים בתחילת דרכם. נמשיך לעשות כל שנדרש על מנת להביא אנשים מוכשרים ואידיאליסטים לתוך המערכת". השינויים אמורים להיכנס לתוקף כבר בחודש הקרוב, אך לא הכול מסכימים עם ההסכמות. מקצת המורים טוענים שעדיין נשאר פער גדול במשכורת בין המורים החדשים לוותיקים, ושכל המאבק התמקד במשכורת במקום בתנאים הפיזיים, המקשים על עבודה ממושכת בכיתות.

 

יש הטוענים שההסכם אמנם הגיוני, אבל הוא אינו שונה מאוד ממה שהוצע כבר בתחילת השביתה, כך שלא ברורה יעילות השביתה הממושכת. מכל מקום, את הדיונים הללו יהיה אפשר לנהל בנחת בעוד ארבע שנים הודות לסעיף חשוב בהסכם: הוא תקף עד שנת התשפ"ב.

 
האם 'הצהרת דת' תיעשה נגישה יותר?
 

נציגי משרד החינוך, משרד המשפטים, הרשות לשירות לאומי-אזרחי ואגף כוח אדם בצה"ל הגיעו בשבוע שעבר לדיון בכנסת שנערך בוועדת החוץ והביטחון בדבר בקשת הרשות לשירות לאומי-אזרחי להקל על הבנות המבקשות פטור משירות צבאי מטעמי דת ומצפון. ברשות מבקשים לחסוך מהבנות את הצורך להתייצב בבית דין רבני כדי לקבל פטור משירות מטעמי דת. האפשרות החלופית, שהוצעה כבר לפני כמה חודשים וכעת עלתה לדיון בוועדה, היא לקיים את כל ההליך בבתי הספר: נציגי בית הדין הרבני יגיעו למוסדות החינוך, וכל מי שתרצה תוכל להצהיר בפניהם על היותה דתייה ולקבל פטור. "המהלך הזה נועד להקל על בנות שגרות בפריפריה ואין בית דין סמוך למקום מגוריהן", הסביר בדיון מוטי אלמליח, מנהל אגף תקצוב ופיקוח ברשות לשירות לאומי-אזרחי.

 

הדיון בהצעה לא היה פשוט בגלל סוגיות רבות שעומדות ברִקעה. ראשית, לפני כמה שבועות פורסמו נתונים על שיעור גבוה מאוד – קרוב ל-90 אחוזים מכלל המועמדות לשירות – של מבקשות פטור מטעמי דת ובסופו של דבר אינן משרתות בשום מסגרת, גם לא בשירות הלאומי. ברקע עומדים גם יחסי מרכז–פריפריה, מכיוון שהבנות המתגוררות ביישובים מרוחקים מתקשות יותר להגיע לבית הדין הרבני, ועומדת גם השאלה אילו גופים וגורמים יכולים להיכנס בין כותלי מוסד חינוכי.

 

כמובן, ברקע לכל הדיון עומדת גם השאלה הבסיסית על עצם קיומו של הפטור מגיוס. למעשה הוא לא עמד רק ברקע אלא הונח גלויות על השולחן: כמה חברי כנסת וחברות כנסת טענו בדיון שהתהליך הבירוקרטי צריך להישאר קשה: "צריך להקל על הצהרות הכזב האלה?" טענה בדיון ח"כ ענת ברקו מהליכוד, "שיגיעו ללשכות הגיוס להצהיר. תקלו על חיילי צה"ל, לא על מי שמבקש פטור".

 

הדיון ננעל ללא הכרעה סופית, ויו"ר הוועדה ח"כ אבי דיכטר ביקש מכל הגורמים הקשורים לעניין לגבש עמדה סופית בחודשיים הקרובים. גם נציגי הרשות לשירות לאומי טענו שינסו לגבש רעיון אחר שיקל על ההליך, שלא דרך בתי הספר.

 
תוצאות המיצ"ב: התלמידים והמורים בישראל מרוצים
 

לפני כחודש פורסמו שוב התוצאות הארציות של מבחני המיצ"ב, ויש בהן לא מעט חדשות טובות. מבחני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בתי ספריים) מתקיימים בכיתות ה' וח' ובודקים את מצב בתי הספר בכמה תחומים. במבחנים של שנת התשע"ז נרשמה עלייה של 12 נקודות במתמטיקה בקרב תלמידי כיתות ה', ואצל תלמידי כיתות ח' נרשמה עלייה חדה של 23 נקודות במדע וטכנולוגיה.

 

מלבד הציונים, לפחות לפי מה שדיווחו הנשאלים בבחינות המיצ"ב, יש מקרי אלימות בבתי הספר, אבל הם אינם רבים. בשנים האחרונות חלה ירידה בדיווחים על אלימות, והשנה רק 5–10 אחוזים מהנשאלים דיווחו על מקרים כאלה, רובם אלימות מילולית (כולל פגיעות ברשתות החברתיות) ומיעוטם הגיעו לאלימות פיזית, לאיומים, לסחיטה ועוד. בעיות שדווקא הולכות וגוברות הן ונדליזם ושתיית אלכוהול, ש-40 אחוזים מהנשאלים דיווחו עליהן.

 

בסך הכול רוב מוחלט של הנשאלים אמרו שהם מרגישים טוב בבית הספר. 80 אחוזים מהתלמידים הביעו תחושה כללית חיובית, וכן דיווחו 70 אחוזים מהמורים. שיעורי תלמידים דומים אמרו שהם נהנים ללמוד, שהחומר מעניין אותם, שיש להם מוטיבציה ושהם מרגישים שבית הספר משקיע בהם. גם אם את הנתון הזה קשה לכמת ולהגדיר, מרבית המורים והתלמידים בישראל מרוצים.

 
מאבקן של בנות גבעת-שמואל בתחילת השנה יצר תקדים משפטי: אפשר למנוע מתלמידים ללמוד ברשות אחרת
 

פסיקה חשובה של בית המשפט עשויה להשפיע על סוגיה טעונה בחינוך הדתי: בחירת מוסד הלימודים העל-יסודי. מדובר בפסיקה נקודתית, אבל עשויות להיות לה השלכות רבות. בית המשפט המחוזי בלוד נדרש להכריע בוויכוח סוער ומתוקשר שמתנהל כבר כמה חודשים בגבעת-שמואל: על פי חוזר מנכ"ל של משרד החינוך, כדי לרשום תלמיד לבית ספר מחוץ למקום מגוריו נדרש אישור מהרשות המקומית. ראש עיריית-גבעת שמואל יוסי ברודני סירב בקיץ האחרון לאשר לקבוצה גדולה של בנות, שכבר נרשמו ללימודים בשנה זו, ללמוד באולפנת צפירה. תלמידות רבות עושות את המסלול מגבעת-שמואל למושב צפריה כבר שנים ארוכות, אלא שלפני שנים אחדות נפתחה בגבעת-שמואל אולפנה של רשת אמי"ת, וראש העיר מתעקש שהבנות המקומיות תלמדנה שם.

 

ההורים, שכבר רשמו את הבנות לאולפנה, ניהלו מאבק חריף נגד ההחלטה, כולל השבתת הלימודים של בנותיהן וקמפיין תקשורתי ציבורי. בתחילת נובמבר, כחודשיים אחרי פתיחת שנת הלימודים, הכריע בית המשפט במידה מסוימת לטובת שני הצדדים: בטווח הקרוב הבנות שכבר נרשמו לצפירה תוכלנה ללמוד שם, אבל מהשנה הבאה והלאה יהיה אפשר לחייב אותן להישאר קרוב לבית.

 

הכרעת בית המשפט אינה אומרת כלום על ערים אחרות בארץ שגם בהן מתנהל מאבק סביב שליחת תלמידים ללמוד מחוץ לעיר, אבל סביר להניח שהיא תשמש תקדים. בין הגישה הדוגלת בזכות הנוער ללמוד במקום המתאים לו ובין הגישה המגבילה את הזכות מחשש לאליטיזם, ליצירת פערים ולפגיעה בחברה המקומית, הגישה הראשונה תצטרך לעבוד עכשיו קשה יותר.

 
עלייה בהצלחה בבגרות במתמטיקה, גם הודות להפרדה בין המינים
 

גם בלי ידע נרחב במתמטיקה אפשר לראות כמה תלמידים ניגשו בשנה שעברה לבגרות ברמת חמש יחידות ולהבין שתכנית בנט נחלה הצלחה: חלה עלייה ניכרת ברמת הלימוד וברמת השאיפות. לא רק היעד הכללי של משרד החינוך – העלאת מספר הניגשים לבגרות ברמה הגבוהה ביותר – הושג בהצלחה, אלא גם היעד של ההשקעה בפריפריה.

 

הערים המובילות במספר הניגשים לחמש יחידות הן עדיין ערים באזור המרכז (קריית-אונו במקום הראשון, רמת-השרון במקום השני), אבל הזינוק המורגש ביותר הוא בדרום ובצפון: בערד ובדימונה הוכפל מספר הניגשים לחמש יחידות, וכרמיאל, שהייתה מתחת לממוצע הארצי, הגיעה ל-15.8 אחוזי ניגשים. המצטיינת ביותר היא באר-שבע, שמספר הניגשים בה קפץ ב-87 אחוזים.

 

את העליות החדות אפשר לזקוף לזכות ההשקעה של משרד החינוך, של הרשויות המקומיות וכמובן של המורים בשטח, אבל כדאי לציין עוד נקודה אחת: מורה באחד התיכונים המקיפים בבאר-שבע ציין שתלמידיו לומדים מתמטיקה בקבוצות נפרדות, ושלמיטב ניסיונו הפרדה בין בנים לבנות משפרת את רמת הלימוד.

 
תנועת הצופים מפרידה את הלינה
 

העדויות על פגיעות מיניות לא פסחו על תנועות הנוער, ותנועת הצופים החליטה להגיב: בתחילת כסלו היא הודיעה כי בטיולי התנועה ובמחנות תתקיים פעילות הלילה במתחמים נפרדים: בנים ובנות לחוד. התנועה הודיעה שהנוהל החדש יהיה דומה למקובל בבתי הספר, שגם בהם הלינה נפרדת בטיולים. ההחלטה לא עברה בשקט, הן מצד המתנגדים לרעיון ההפרדה התנגדות עקרונית, הן מצד הטוענים שלא זה מה שימנע פגיעות מיניות – תופעה שיכולה להתרחש גם בבתי ספר ובתנועות נוער שמקפידים בהם על הפרדה. בתנועת הצופים טענו כי הורים רבים דווקא תומכים בהחלטה והוסיפו כי גם מבחינתם לא די בהפרדה הטכנית, ולכן הם יקצו משאבים לטיפול בבעיה בדרכים נוספות.

 
לוח החופשות החדש בדרך לאישור
 

האפשרות שמשהו ישתנה בלוח החופשות בישראל נראית קרובה מתמיד נכון לעכשיו. אחרי שמשאלת הלב של הורים רבים הפכה בשנים האחרונות למאבק ציבורי בהובלת ארגון 'הורים עובדים לשינוי', במשרד החינוך ובכנסת דנו בחודשים האחרונים בכמה אפשרויות לקצר את החופשות באופן שיתאים יותר להורים העובדים.

 

לוח החופשות הנוכחי קיים כמעט ללא שינויים עוד מלפני קום המדינה. הצורך של המורים ושל התלמידים בהפסקות להתרעננות לא השתנה, אבל אצל רוב ההורים חל שינוי של ממש: כיום ברוב המשפחות שני ההורים עובדים, והעבודה בישראל ובעולם המערבי בכלל נעשתה תובענית יותר ויותר. בחודשים האחרונים הציעו בכנסת, במשרד החינוך, בארגוני ההורים ועוד יוזמות לשינוי הלוח, אך חלקן נתקלו בהתנגדות מצד ארגוני המורים, שלא הסכימו לקצר את ימי החופשה.

 

ימים אחדים לפני חופשת החנוכה הודיע שר החינוך נפתלי בנט על המתווה ללוח החופשות החדש, שאמור להיות רלוונטי לגני הילדים ולכיתות א'–ג'. בחגי ישראל שבהם גם חלק גדול מהמשק נמצא בחופשה יישאר החופש מהלימודים כמו שהוא, והשינויים יחולו על חופשות שבהן המשק פועל כסדרו: חנוכה, החופשה שלפני פסח ואסרו חג שבועות.

 

הרעיון שבבסיס התכנית החדשה דומה לרעיון של 'בתי הספר של החופש הגדול', יוזמתו של שר החינוך הקודם הרב שי פירון, שעדיין פועלת בחופש הגדול בכיתות הנמוכות. מצד אחד התלמידים והמורים ימשיכו להתאוורר באמצע השגרה המתישה, ומצד אחר ההורים לא יצטרכו למצוא סידור לילדים. בחמישה ימים בחג החנוכה, בחמישה ימים מחופשת הפסח ובאסרו חג שבועות תתקיים פעילות מיוחדת בבתי הספר בהפעלת מדריכים ומורים שיהיו מעוניינים בכך, והם יתוגמלו בהתאם.

 

כמובן, עוד מוקדם לקבוע שהסיפור נגמר, ועדיין אי אפשר לתכנן תכניות לניסן הקרוב. התכנית מחכה לאישור משרד האוצר כדי לתקצב את הפעילות במוסדות החינוך בימי החופשה. שר האוצר כחלון אמר שהוא מסכים עקרונית עם התכנית אבל צריך למצוא תקציב כדי להפעיל אותה, וזה יוכל לקרות רק לאחר אישור התקציב לשנה הבאה. בזמן הקרוב נדע אם זה רק עניין של זמן או שייערמו קשיים נוספים בינתיים. אם המתווה יזכה לקבל אישור, זה יהיה פתרון חשוב לא רק מבחינת ההורים העובדים אלא גם מבחינת תודעת החגים היהודיים: פעילות מיוחדת בחופשות החגים תשמור על התחושה שלא מדובר בעוד יום שגרתי בשנה.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הזהות והחזון

  הרב זאב סולטנוביץ' על...

שבעים לישראל - לחזון ולאתגרים

  ח"כ מוטי יוגב במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם