ספרים - האומץ לנצח

books dotz

 

בטוחים שצה"ל הוא הצבא החזק בעולם?

דוד שמחון


האומץ לנצח - מדיניות ביטחון לישראל, עפר שלח. ידיעות ספרים: תשע"ו.


לפעמים זהות הסופר אינה נתון חשוב. יש ספרים רבים שאפשר וצריך לדון בהם לגופו של עניין ולהתעלם מזהות הכותב. כאן אין אפשרות כזו. עֹפר שלח הוא חבר כנסת ב'יש עתיד', חבר בוועדת חוץ וביטחון ויהודי עם כוונות פוליטיות ברורות. מבחינה זו, זה קודם כול מרשים. משמח אותי שחבר כנסת או בכלל איש ציבור, יושב וחוקר נושא לעומקו ומציע רעיונות חדשים. תהליך כתיבה הוא תהליך של התלבטות ובירור ואני שמח לדמיין חבר כנסת יושב בחדרו באמצע הלילה כשערמת ספרים לצדו, וכותב. אולי צריך לחייב כל איש ציבור מדרג מסוים ומעלה להוציא ספר אחת לשנה-שנתיים. כתיבת מיילים וסטטוסים בפייסבוק זה נחמד, אבל כתיבת ספר היא פעולה אחרת לגמרי בעלת משמעות לכותב ולסביבה שלו. אולי זה גם מקור המצווה של המלך לכתוב ספר תורה לעצמו. מעניין אם העובדה שאנשי 'יש עתיד' מוציאים ספרים (גם הרב שי פירון הוציא ספר בעודו חבר כנסת) קשורה לאיזו רוח במפלגה או שזה פשוט קשור לעובדה שהם פטורים מהתכוננות מתמדת לפריימריז.


מצד שני, העובדה שהכותב הוא חבר כנסת הופכת את הקריאה לחשדנית מאוד והחשד כמובן מבוסס. הכותב אינו רק חוקר שמתבונן על המציאות, מנתח אותה ומסיק מסקנות על בסיס יושרה מקצועית, ברור שכותב כזה הוא גם בעל אג'נדה מובהקת וגם בעל אינטרסים. נכון שאין בעולם סופר אובייקטיבי וגם בספר מתמטיקה יש אידיאולוגיה, פוליטיקה והטיות, אבל במקרה הזה אפשר לחשוש שיש יותר אינטרסים ממחקר. ייתכן שהכותב מחזיק באג'נדה ולא נותן לשום עובדה לבלבל אותו. ובכל זאת - גם אם הספר הוא בעצם מצע פוליטי, אני מעריך את היכולת של חבר כנסת לשבת ולהשקיע בכתיבת מצע פוליטי מעמיק ומבוסס.


יש בעולם שני תחומים שבהם כולם חושבים שהם מומחים וכולם מביעים את דעתם עליהם בלי היסוס - חינוך וביטחון. אולי זה מפני שכולם עברו במערכות החינוך והביטחון והיו תלמידים וחיילים ולכן כולם מנוסים בתחומים אלה, אבל רבים גם עוברים במוסכים, במרפאות ולוקחים משכנתאות ובכל זאת בנושאים אלה יש כבוד למומחיות ולמקצועיות. הספר הזה מראה שביטחון הוא מקצוע. אני לא יודע איפה רכש עפר שלח את השכלתו הביטחונית וייתכן שאפשר לזלזל בספר ולומר שהוא טור פובליציסטי, אבל הספר קודם כול מגלה שביטחון הוא מקצוע עיוני ומחקרי לכל דבר ועניין.


סיימתי את הקריאה בספר 'האומץ לנצח' מוטרד. כל חיי גדלתי על זה שהצבא שלנו הוא הכי טוב בעולם. גם צבא של גיבורים, גם מוסרי וגם מקצועי ואיכותי. יש לנו גם הצוללות הכי מתקדמות, גם המטוסים הכי טובים וגם המפקדים הכי מסורים. הספר הזה קצת מערער את התחושה הזו. זה לא שהחיילים שלנו לא טובים, אפילו לא שהציוד שלנו בעייתי - מתברר שיש לנו דווקא כלים לא רעים, אבל לא נראה שלגמרי יודעים איך להשתמש בכל אלה. תמיד קיוויתי שמה שאני רואה בעיניי במשך שנים בשירות הסדיר ובמילואים ומה שאני שומע מהחברים הוא לא האמת, שאלה רק פאדיחות קטנות. אבל הספר מגלה שגם למערכת הביטחון יש בעיות וכשלים. שזו מערכת שיש בה הרבה עיוורון, טיפשות, הטיות, ובעיקר - זו עוד מערכת שמתנהלת ולא מנוהלת. אני לא חושב שהספר יפתיע את כל מי שמכיר את העסק מקרוב, ובכל זאת - אנחנו מאוד לא אוהבים לשמוע שהארגון שבשמו אנחנו מוסרים את חיינו טועה ולפעמים טועה מאוד. החברה הישראלית לא אוהבת לשמוע את זה והציונות הדתית עוד יותר לא אוהבת. הביקורת בספר היא לא פרויקט של 'שוברים שתיקה' ולא כדאי לסמן גם את שלח כ'שתוּל'. כדאי לקרוא ברוגע וללמוד מזה. ואם אתם לא בעלי תפקידים במערכת הביטחון, לפחות תוכלו להיראות חכמים בשיחה בנושא ביטחוני.


שם הספר הוא 'האומץ לנצח'. אפשר היה לחשוב שהספר עוסק במוטיבציה לנצח ובהגברת התעוזה והרוח שיהפכו אותנו ואת חיילנו לאמיצים יותר. זה לא קיים בספר בכלל. מערכת הביטחון שיש בספר הזה היא מערכת ביטחון ללא רוח, ללא הקרבה וללא חזון. הספר מתייחס לביטחון כמקצוע. אין ספק שביטחון הוא גם מקצוע, אבל ביטחון בלי רוח זה כמו מוהל שלא מאמין בבריתו של אברהם אבינו. הוא יכול להיות מיומן ובעל ציוד טוב ותכנית עסקית מסודרת, אבל אף אחד לא ייקח אותו. שם הספר גם מטעה וגם חושף את החולשה הגדולה שלו. הספר לא מעניק אומץ לנצח כי לא לגמרי ברור בו בשביל מה להילחם.


אנחנו לא רגילים להתייחס כך לביטחון. ביטחון אצלנו הוא אידיאולוגיה ולא דיסציפלינה, ולעיסוק בו יש הילה ותהילה. אבל אולי נכון להסתכל על ביטחון באמת כתחום מקצועי נפרד? אולי נוכל לכונן צבא חזק ומוצלח יותר אם נוותר על כל הציפייה שלנו להתרגש ממנו? אולי בראש הצבא צריך להעמיד מומחים צבאיים ולאו דווקא את מנהיגי העתיד, כפי שבראש המערכת הרפואית עומדים מומחים רפואיים ולא אנשי רוח? אפשר גם לומר שאלה שאלות העומק שעומדות בבסיס הדיון על מדור תודעה יהודית ברבנות, וד"ל. מתברר שהספר נוגע בסופו של דבר בשאלות יסוד רחבות בהרבה ממערכת הביטחון, וככזה הוא יכול לעורר דיון על היחס שלנו בכלל לחברה ולמדינה. זה תמיד טוב. מומלץ מאוד.
זיכרון כמעט מלא, גבי אשר. פרדס הוצאה לאור: תשע"ה.


בסוף בסוף בסוף, אחרי כל הכאב, ההלם, הדמעות והשבר, פעמים רבות באסונות מתגלים דברים יפים ומרגשים. האסונות הופכים לא פעם לרגעים מפוארים של אחדות, ערבות הדדית והרעפת אהבה. המשבר הופך לרגע של בניין, עצמה והתחזקות. לא נעים לומר, אבל לפעמים אסונות מעוררים קנאה. כולנו צמאים לרגעים שבהם יופיעו תעצומות הנפש וגדלות הרוח. יש משהו מעורר השראה במשפחות שכולות. זה נראה כל כך יפה ומרשים.


אבל האמת כנראה מורכבת יותר, ואת האמת הזו מנסה הספר 'זיכרון כמעט מלא' להביא. האמת היא שאסון הוא גם פשוט שבר. אסון יכול לפרק. לפרק אמונה, לפרק משפחה ולשבור את הרוח. הספר מספר על משפחת עולים מתורכיה שברגע אחד של חוסר תשומת לב, בדרך לחתונה משפחתית, נבקעים חייה לשניים. המוות לא הרואי ובכל זאת - מתחשק לנו לקבל סיפור של ניצחון הרוח והתחדשות של חיים. אבל הספר לא מוותר לנו ולוקח אותנו לטיול בצד האפל של הירח. הצד שבו אסון הוא פשוט אסון והתפרקות משפחה היא פשוט התפרקות משפחה. שום הנחה לא נקבל. אולי זה אחד התפקידים של ספרים. להראות לנו שכשרע - באמת רע. זה באמת הרבה פחות נעים ומרגש - אבל זו עשויה להיות המציאות. ייתכן שזה עניין של בחירה וגם בתוך אסון אפשר לנהוג נכון ואפשר לשגות. אנחנו בימים (ומתי בעצם לא היו ימים כאלה?) שלצער הלב אסונות מגיעים לפתחן של משפחות. מבחינה זו 'זיכרון כמעט מלא' עשוי להיות ספר מועיל, מאיר עיניים ואולי יגרום לכמה מעשים נכונים.


'זיכרון כמעט מלא' הוא ספרו הראשון של גבי אשר. ספר קטן, רגיש וטעון. מומלץ.

 

 

תמונה: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
יש לך כנפי טיס

  אשר בן אבו חוגג...

חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם