תודעה יהודית

1dotz

 

 

המערכה על 'תודעה יהודית' בצה"ל היא רק חלק ממערכה כוללת


הדיון המרתק במכון הישראלי לדמוקרטיה חושף את שורש הוויכוח סביב ענף תודעה יהודית בצבא * מי זז מעמדתו של בן גוריון וכיצד המיעוט הזה מצליח כבר שנים להתנהג כאילו הוא הרוב * וגם מדוע מדובר במאבק על זהות המרחב הציבורי במדינת היהודים שבשני צדדיו אפשר יהיה למצוא חובשי כיפות וכאלה שאינם


אלוף במיל' גרשון הכהן


לרבים לא ברור מה הסיפור ועל מה נזעקים. העניין בסמכותו המלאה של רמטכ"ל, ואין כל חדש בהעברת ענף או מחלקה מאגף לאגף במטכ"ל. צה"ל, כמו כל ארגון, בוחן מדי תקופה את מבנה היחידות והמטה כעניין שבשגרה. מהו אם כן ההסבר לדיון הטעון ביחס להחלטת הרמטכ"ל להעברת ענף תודעה יהודית מאחריות הרבנות הצבאית לאחריות ראש אכ"א?
ובכן, מה שמכונן את הדיון הציבורי בשאלת קיומו של הענף לתודעה יהודית ותפקודו, כדיון פוליטי רב-משמעות, נובע מהעובדה שבשאלה הזו מתמצה כרגע המאבק על זהותו של המרחב הציבורי במדינת ישראל. בן גוריון היטיב לכונן את צה"ל כגוף המבטא בערכיו את ליבת הממלכתיות הישראלית. בהיבט זה המאבק הציבורי בסוגיית הענף לתודעה יהודית, כמאבק המונע בידי גורמים מחוץ לצה"ל ומוחדר אל סדר יומו של המטה הכללי, מבטא מאבק אקטיבי על אופייה המתהווה של הממלכתיות הישראלית.
בתוך כך מובלטות שתי שאלות יסוד על משמעותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית: האחת מתמקדת במקומה של הדת במרחב הציבורי הישראלי, השנייה מתמקדת בשאלת גבולות התופעה הדתית, האם לדוגמה נושא רוח הלחימה של צה"ל הוא עניין דתי הנתון באופן מוכר וראוי גם בידי רבנים צבאיים, או שמוטב להגבילם לענייני בית הכנסת, כשרות ויין לקידוש. בעל כורחנו הדיון מוביל לשאלת היעוד: את מי אמורה הרבנות הצבאית לשרת - האם רק את החיילים הדתיים, כגוף מסייע ליצירת תנאים הולמים לשירותם בצה"ל, או את כלל משרתי צה"ל, גם אלה שאינם יהודים? לגישה מצמצמת או מרחיבה בכל אחת משאלות אלה, קיימות השלכות משמעותיות לעיצוב המרחב הציבורי של מדינת ישראל.
המסורתי אינו שקוף. בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה יצא לאחרונה הספר "כשיהדות פוגשת מדינה". הספר מומלץ כמבוא לעיון עמוק וביקורתי בסוגיה. בשער הרביעי, "יהדותה של מדינת ישראל בעיני אנשי רוח חילונים", מצוי ביטוי בהיר לקווי המתאר ההגיוניים, המהווים השראה למצדדים בגישה המצמצמת ביחס למקומה של הרבנות הצבאית. בתיאורם של גדעון כ"ץ וניר קידר, כותבי שער זה, מובלטות שתי הנחות טעונות בירור. האחת קובעת ש"רוב אזרחיה של מדינת ישראל אינם רואים בעצמם מאמינים ואינם סרים למרותה של תורה" (שם, עמוד 423). השנייה קובעת כי יהודים חילונים "רואים במדינת החוק המודרנית את אחד משיאי החילון ואולי אף את אחד משיאי היצירה האנושית. בעיניהם הדת היא גורם העלול לערער את יציבות המדינה" (שם, עמוד 424). קל להבין מכאן כיצד לדידם, ככל שהמרחב הציבורי במדינתנו יהיה טהור מהשפעה דתית, כך תתחזק מדינת ישראל כפרויקט מודרני יעיל ומתוקן. כך גם רצוי להבנתם, עבור רוב האזרחים, המאובחנים בעיניהם כחילונים.

בהשתתפותי בדיון שנערך לרגל הוצאת הספר, חלקתי על שתי הנחות יסוד אלה. כנגד ההנחה הראשונה טענתי כי רוב היהודים הישראלים ממש אינם חילונים. במילים פשוטות: לא כל יהודי הנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני. אם רק נוציא מידי אנשי ההלכה הליטאים את הסרגל לקביעה מיהו דתי, נגלה כי רוב היהודים במדינת ישראל די דתיים. למי שמתאר את הקבוצה הגדולה בתווך שבין הדתיים המובהקים לבין החילונים המובהקים כ"מסורתיים", יש אינטרס: לצמצם את קבוצת הדתיים עד כדי הצגתה כמיעוט. כך נסללת הדרך לביסוס הטענה כי הרוב כאן חילוני. בתיאור המסה הרחבה של יהודים מאמינים בקטגוריית הביניים "מסורתיים", מציגים כשליש מהחברה היהודית כסוג של "שקופים" ביחס למאבק על דרכה היהודית של מדינת ישראל. לעומת גישה רווחת זו, הרוב היהודי מתקיים לפי תפיסתי באורח חייו הדתי על פני רצף משתנה ודינמי, והוא מאוחד בזיקתו האותנטית לקודשי ישראל. כפי שמרתון אורבני נעשה לאירוע עירוני ממתג ומעצב, בזכות השתתפות אלפי ספורטאים חובבים המסיימים בתוצאה בינונית, כך בתופעה הדתית - דווקא למסה של יהודים 'חובבים', 'בינוניים' באפיונם הדתי, יש תפקיד מכונן בעיצוב ההוויה הדתית במרחב הציבורי הישראלי.

תשתית משותפת


וכאן טמונה מחלוקת מעניינת: כאשר רב צבאי אוסף לוחמים לתפילה בטרם קרב, מבחינת החילונים המובהקים רצוי שיפנה רק לדתיים מתויגים. צירוף האחרים, הנראים להם כחילונים, נתפס בעיניהם כמניפולציה מיסיונרית. אולם 'חיילים אחרים' אלה יודעים תפילה מבית אבא וזקוקים לה באופן אותנטי לגמרי, לא רק בטרם קרב. הרב הצבאי נדרש בהיבטים אלה לרוב חיילי צה"ל, השמחים בנוכחותו הצמודה.
מחלוקת עקרונית מתקיימת גם באשר להנחת היסוד השנייה, המצפה ממדינה מודרנית מתוקנת להרחיק את הממד הדתי מהמרחב הציבורי. בן גוריון נהג אחרת. מספרים על פגישה שהתקיימה בראשית שנות החמישים בין בן גוריון לבין השר משה חיים שפירא, מנהיג המפד"ל, שהיה באותם ימים שר הבריאות. להמלצת השר שפירא, שהציע לדחות את העלאת יהודי צפון אפריקה שמא תפרוץ בעטיים מגפה, הגיב בן גוריון בתמיהה: אתה יהודי? האם לא ברורה לך חובתה של מדינה יהודית לקיבוץ גלויות? נשאלת השאלה מי מהשניים פעל כאן הלכה למעשה כיהודי, האם השר, מניח התפילין, או ראש הממשלה שהיה מחויב לקיבוץ גלויות. ואכן, בן גוריון הכריז בגלוי: "הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו, למדינת ישראל ייעוד מיוחד... מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות" ('כוכבים ועפר', עמוד 32). המיוחד בקיבוץ גלויות כחובה יהודית נעוץ בקיומה במרחב הציבורי המדינתי. חובה זו, כמו חובת "השבועה ההיא על נהרות בבל", שאותה הזכיר בן גוריון בעיצומה של המערכה על ירושלים בתש"ח, מייצגות את נקודת הממשק בין הממד הדתי לבין הממד הלאומי, באופן שבו כוננו יחד בידי בן גוריון את המעשה הפוליטי.
בין סבא שלי, סא"ל נתן גרדי, שהקים עם הקמת צה"ל את השירות הדתי (מה שהפך בתום מלחמת העצמאות לרבנות הצבאית), לבין בן גוריון התקיימה שותפות שהחזיקה בסיפור מסגרת ובחזון-על משותפים. מסגרת משותפת זו התבטאה לדוגמה באטלס ארץ ישראל שיצא לאור בתום מלחמת העצמאות על ידי מחלקת חינוך במטכ"ל, ובו בעמוד הראשון הדפס של ברית בין הבתרים. כך הייתה גם הזיקה בין הרב קוק לבין שותפיו החילונים לבניין הארץ, בהם אליעזר בן יהודה, חיים ברנר, ברל כצנלסון ובן גוריון. התמסרותם למפעל גאולת העם והארץ הייתה לגמרי משותפת. לעוסקים כיום בתודעה יהודית בצה"ל ראוי לברר עד כמה באופן דומה קיימת כיום תשתית לסיפור מסגרת משותף, בין הרבנות הצבאית לבין חיל חינוך.

רצון לאומי ממלכתי ולא התכתשות פוליטית


באותו דיון על הספר "כשיהדות פוגשת מדינה", דיברה אחריי פרופ' תמר הרמן. היא אמרה בכנות ראויה להערכה: "אני רוצה מדינה נורמלית. את החתונה של בני אני רוצה בלי רב, בלי א-לוהים ובלי התחייבות ל'אם אשכחך ירושלים'". זה ביטוי אותנטי לנקודת התפנית המציבה סיפור מסגרת אחר מזה שהיה משותף לרב קוק, לברל כצנלסון ולבן גוריון. אכן, בסרגל של החזון אי"ש, בן גוריון נראה ממש חילוני. אבל במבחן דיבורה של תמר הרמן, באורח התמסרותו של בן גוריון לגאולת ישראל ולקיבוץ גלויות, הוא היה מצוי בעומק החזון התנ"כי יהודי. אכן, בסביבתם של יהודים ישראלים שוחרי נורמליות, גם הדיבור על 'קיבוץ גלויות' הומר במושג האוניברסלי 'הגירה'. בעומק מעשיהם, בן גוריון ובני דורו ידעו יותר מאי פעם את משמעות מאמר חז"ל: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ". זה היה האופק הברור של חזון משותף.
אמרתי לתמר הרמן שהיא מייצגת מיעוט בחברה הישראלית. אלא שלפנינו תופעה מרתקת: מיעוט שמתנהג כמו רוב ורוב שמתנהג כמו מיעוט.
באופן מעשי, לנוכח אפיון מגמת המאבק על זהותה היהודית של הממלכתיות הישראלית, ראוי להדגיש עד כמה יש להימנע מלהפוך את המאבק על ענף התודעה היהודית לאינטרס פוליטי של מנהיגי הבית היהודי. זה בדיוק מה שיוכיח למתנגדים עד כמה הענף מבטא לא יותר מאינטרס מגזרי. כמו במאבק על עתידנו ביהודה ושומרון, המחויב לצאת מן המלכודת המגזרית ולהיות עניין לאומי, כך המאבק על מקומה של הרבנות הצבאית בצה"ל - הוא חייב לבטא רצון לאומי ממלכתי. למיטב היכרותי, השטח מזמן בשל לכך, החיילים ברובם שמחים עם המגמה שהמחלוקת מסכנת לפי שעה את המשך קיומה.

תמונה: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מתקפה גרעינית

  ד"ר יוסי לונדין בעקבות...

לא תחמוד

  הרב יהודה ברנדס על...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם