מבחן השבת העולמי

3 karpel

 

ראש הממשלה כינס השבוע את ועדת השרים בהרכב חסר כדי להעניק היתר עבודה כללי לענף הכדורגל לפעול בשבת, החלטה המנוגדת לחוק שעות עבודה ומנוחה המתיר עבודה בשבת רק אם הדבר הכרחי להגנת המדינה * החלטה זו גרמה למוטי קרפל להיזכר בביקורו בהודו לפני שנה וחצי שבעקבותיו כתב את הדברים הבאים, שזכו להזדהות רחבה ולא רק בקרב אנשים דתיים

מוטי קרפל

זה עתה חזרנו, אני ואשתי, מטיול בן חודש וחצי בהודו. אחת החוויות החזקות שעברו עלינו שם היא היעדר השבת. בהודו אין שבת. פה ושם ישנם ימים שבהם החנויות סגורות, חלקית, בימים שונים, בחלק מן הערים והכפרים. בעל מכולת אחת התפלא כששאלתי אותו אם פתוח אצלו ביום ראשון. הוא לא הבין את השאלה. אצלו תמיד פתוח. 24/7. כבר ארבעים שנה שהוא לא מרים את הראש מהקופה הרושמת. זו לא אידיאולוגיה או משהו. זו מלחמת הקיום המצמיתה, שלא מאפשרת להם בכלל להעלות על הדעת שישנה אפשרות אחרת.

העבדות הזו, שהיא מנטלית-תודעתית בעיקרה, מצמיתה את האדם לחולין שבחולין, משעבדת אותו לממד ההישרדות של החיים, ואיננה מאפשרת לו "להרים את הראש". מאדם, זקוף, הולך על שתיים, שראשו למעלה, מופנה לשמים, למשמעות, הוא חוזר למדרגת הולך על ארבע, כפוף, שראשו מכוון לקרקע, בחיפוש מתמיד אחר מזון למחיה.

זה לא רק הממד הסוציאלי שחסר, הצורך במנוחה פיזית, בהחלפת כוח, הצורך בקיבוץ כוחות החיים והשבתם למקורם, אחרי שהתפשטו ויצאו אל הפועל במשך שישה ימים, הסדרת קצב פעימות החיים, ולו רק לשם התחדשות כוחות החיים לימי השבוע הבא.

העובדה שהבשורה הזו – שאפשר להרים את הראש ולצאת לחירות, שאפשר לעצור את המרוץ, להחדיר ממד אחר לחיים האנושיים המיוזעים - לא הגיעה להודו, היא בגללנו. הבאנו שבת לעולם, אבל עדיין לא לכולו. רוב האנושות עדיין לא זכה לאור הזה. והסיבה ברורה – מכיוון שאצלנו, בתרבות הלאומית שלנו, בפרהסיה שלנו, בציבוריות שלנו, השבת עדיין לא קיבלה את כבודה ומקומה הראויים

וזה לא רק הממד המשפחתי החסר, התכנסות המשפחה המורחבת יחדיו. החגיגיות. סעודות השבת, זמן איכות. היחד האינטימי, שהוא תנאי כמובן לקיום מוסד המשפחה. זה הרבה יותר מכך: שום ממד של נצח, של ערך, של משמעות, של תוכן, של עומק, של תכלית, שום פן שמעֵבר לקיום עצמו, של מעבר לחיים הלחוצים, המשעבדים, המזיעים, איננו חודר לחייהם. אין שבת. עבדים.

ערב שבת, אני צועד ברוגע, לבוש חולצה לבנה, בין אנשי הכפר בקאסול. כולי נחת, שלוות נפש, חגיגיות, הוד והדר, והם מביטים בי בתמיהה. מהיכן החגיגיות הזו, מהיכן היכולת להתרומם קמעה, להשתחרר לרגע, ליום אחד, מהמרוץ המטורף והמשעבד הזה של 24/7?

חצר בית חב"ד בקאסול פונה אל הרחוב. כולם רואים. מאתיים ישראלים, רובם המוחלט צעירים, אינם שומרים שבת בדרך כלל, יושבים בחצר הפתוחה לשולחן סעודת ליל שבת. קבלת שבת. חולצות לבנות. רוממות רוח, שירה, נחת, שמחת חיים, חגיגיות. במשך שעתיים, שלוש, ארבע. יחד יהודי. ישראלי. הכפריים עוברים ברחוב, רואים ומשתוממים, ואולי מקנאים. דבר כזה הם לא ראו בחיים. פשוט לא ראו מעולם. הם לא ידעו שאפשר בכלל להשתחרר מהעבדות למלחמת הקיום.

ואני ידעתי: העובדה שהבשורה הזו – שאפשר להרים את הראש ולצאת לחירות, שאפשר לעצור את המרוץ, להחדיר ממד אחר לחיים האנושיים המיוזעים - לא הגיעה להודו, היא בגללנו. הבאנו שבת לעולם, אבל עדיין לא לכולו. רוב האנושות עדיין לא זכה לאור הזה. והסיבה ברורה – מכיוון שאצלנו, בתרבות הלאומית שלנו, בפרהסיה שלנו, בציבוריות שלנו, השבת עדיין לא קיבלה את כבודה ומקומה הראויים.

ולא מדובר כרגע על כפייה דתית ועל דקדוקי עניות, וגם לא על "שמירת שבת כהלכתה", ולא על חיטוט עצבני במה שעושה אדם בתוך ביתו, אלא על הבנת ערכה של המתנה שיש לנו, של מערכת כלים שמאפשרת לנו, כעם, כתרבות לאומית, כציוויליזציה ישראלית, את עצירת מרוץ החיים המטורף. שנותנת לנו אפשרות להחדיר  זמן איכות לתוכם, ולו ליום אחד, שמקרין על שאר הימים, ועל כל ממד הזמן, ועל התודעה, האישית והציבורית, שמקרינה על העולם כולו, העולמות כולם, האנושות כולה, האדם כולו, את הבשורה שיש משהו מעבר למרוץ מלחמת הקיום המשעבדת הזו.

לא, חברים. השבת היא מתנה גדולה. אוצר יקר. אוצר של כולנו. אוצר שאין כמוהו בתבל. והיא לא רק ביטוי לייחודנו הלאומי, סיבה לגאווה לאומית, אלא גם אחריותנו-שליחותנו לאנושות כולה. שווה לנו לשמור עליה. בכל מחיר. והשמירה הציבורית על האוצר היקר הזה שלנו לא מחייבת פקקים ושיבושי חיים. סתם מסיתים אותנו. אפשר להתארגן בהתאם. עמדנו כבר באתגרים מסובכים יותר. בלי לחץ. בלי כפייה. בלי עצבנות. ובלי דקדוקי עניות.

כן, זה יעלה לנו כסף. אולי אפילו הרבה כסף. אבל שווה כל מחיר. כי מה שנקבל בתמורה אי אפשר לקנות תמורת שום הון שבעולם. ואפילו בחשבון כלכלי, בסופו של דבר, ההשקעה הזו תחזיר את עצמה, עשרת מונים.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

מבחןהשבתהעולמי

ראשהממשלהכינסהשבועאתועדתהשריםבהרכבחסרכדילהעניקהיתרעבודהכללילענףהכדורגללפעולבשבת, החלטההמנוגדתלחוקשעותעבודהומנוחההמתירעבודהבשבתרקאםהדברהכרחילהגנתהמדינה * החלטהזוגרמהלמוטיקרפללהיזכרבביקורובהודולפנישנהוחצישבעקבותיוכתבאתהדבריםהבאים, שזכולהזדהותרחבהולארקבקרבאנשיםדתיים

מוטיקרפל

זה עתה חזרנו, אני ואשתי, מטיול בן חודש וחצי בהודו. אחת החוויות החזקות שעברו עלינו שם היא היעדר השבת. בהודו אין שבת. פה ושם ישנם ימים שבהם החנויות סגורות, חלקית, בימים שונים, בחלק מן הערים והכפרים. בעל מכולת אחת התפלא כששאלתי אותו אם פתוח אצלו ביום ראשון. הוא לא הבין את השאלה. אצלו תמיד פתוח. 24/7. כבר ארבעים שנה שהוא לא מרים את הראש מהקופה הרושמת. זו לא אידיאולוגיה או משהו. זו מלחמת הקיום המצמיתה, שלא מאפשרת להם בכלל להעלות על הדעת שישנה אפשרות אחרת.

העבדות הזו, שהיא מנטלית-תודעתית בעיקרה, מצמיתה את האדם לחולין שבחולין, משעבדת אותו לממד ההישרדות של החיים, ואיננה מאפשרת לו "להרים את הראש". מאדם, זקוף, הולך על שתיים, שראשו למעלה, מופנה לשמים, למשמעות, הוא חוזר למדרגת הולך על ארבע, כפוף, שראשו מכוון לקרקע, בחיפוש מתמיד אחר מזון למחיה.

זה לא רק הממד הסוציאלי שחסר, הצורך במנוחה פיזית, בהחלפת כוח, הצורך בקיבוץ כוחות החיים והשבתם למקורם, אחרי שהתפשטו ויצאו אל הפועל במשך שישה ימים, הסדרת קצב פעימות החיים, ולו רק לשם התחדשות כוחות החיים לימי השבוע הבא.

וזה לא רק הממד המשפחתי החסר, התכנסות המשפחה המורחבת יחדיו. החגיגיות. סעודות השבת, זמן איכות. היחד האינטימי, שהוא תנאי כמובן לקיום מוסד המשפחה. זה הרבה יותר מכך: שום ממד של נצח, של ערך, של משמעות, של תוכן, של עומק, של תכלית, שום פן שמעֵבר לקיום עצמו, של מעבר לחיים הלחוצים, המשעבדים, המזיעים, איננו חודר לחייהם. אין שבת. עבדים.

ערב שבת, אני צועד ברוגע, לבוש חולצה לבנה, בין אנשי הכפר בקאסול. כולי נחת, שלוות נפש, חגיגיות, הוד והדר, והם מביטים בי בתמיהה. מהיכן החגיגיות הזו, מהיכן היכולת להתרומם קמעה, להשתחרר לרגע, ליום אחד, מהמרוץ המטורף והמשעבד הזה של 24/7?

חצר בית חב"ד בקאסול פונה אל הרחוב. כולם רואים. מאתיים ישראלים, רובם המוחלט צעירים, אינם שומרים שבת בדרך כלל, יושבים בחצר הפתוחה לשולחן סעודת ליל שבת. קבלת שבת. חולצות לבנות. רוממות רוח, שירה, נחת, שמחת חיים, חגיגיות. במשך שעתיים, שלוש, ארבע. יחד יהודי. ישראלי. הכפריים עוברים ברחוב, רואים ומשתוממים, ואולי מקנאים. דבר כזה הם לא ראו בחיים. פשוט לא ראו מעולם. הם לא ידעו שאפשר בכלל להשתחרר מהעבדות למלחמת הקיום.

ואני ידעתי: העובדה שהבשורה הזושאפשר להרים את הראש ולצאת לחירות, שאפשר לעצור את המרוץ, להחדיר ממד אחר לחיים האנושיים המיוזעים - לא הגיעה להודו, היא בגללנו. הבאנו שבת לעולם, אבל עדיין לא לכולו. רוב האנושות עדיין לא זכה לאור הזה. והסיבה ברורהמכיוון שאצלנו, בתרבות הלאומית שלנו, בפרהסיה שלנו, בציבוריות שלנו, השבת עדיין לא קיבלה את כבודה ומקומה הראויים.

ולא מדובר כרגע על כפייה דתית ועל דקדוקי עניות, וגם לא על "שמירת שבת כהלכתה", ולא על חיטוט עצבני במה שעושה אדם בתוך ביתו, אלא על הבנת ערכה של המתנה שיש לנו, של מערכת כלים שמאפשרת לנו, כעם, כתרבות לאומית, כציוויליזציה ישראלית, את עצירת מרוץ החיים המטורף. שנותנת לנו אפשרות להחדיר  זמן איכות לתוכם, ולו ליום אחד, שמקרין על שאר הימים, ועל כל ממד הזמן, ועל התודעה, האישית והציבורית, שמקרינה על העולם כולו, העולמות כולם, האנושות כולה, האדם כולו, את הבשורה שיש משהו מעבר למרוץ מלחמת הקיום המשעבדת הזו.

לא, חברים. השבת היא מתנה גדולה. אוצר יקר. אוצר של כולנו. אוצר שאין כמוהו בתבל. והיא לא רק ביטוי לייחודנו הלאומי, סיבה לגאווה לאומית, אלא גם אחריותנו-שליחותנו לאנושות כולה. שווה לנו לשמור עליה. בכל מחיר. והשמירה הציבורית על האוצר היקר הזה שלנו לא מחייבת פקקים ושיבושי חיים. סתם מסיתים אותנו. אפשר להתארגן בהתאם. עמדנו כבר באתגרים מסובכים יותר. בלי לחץ. בלי כפייה. בלי עצבנות. ובלי דקדוקי עניות.

כן, זה יעלה לנו כסף. אולי אפילו הרבה כסף. אבל שווה כל מחיר. כי מה שנקבל בתמורה אי אפשר לקנות תמורת שום הון שבעולם. ואפילו בחשבון כלכלי, בסופו של דבר, ההשקעה הזו תחזיר את עצמה, עשרת מונים.

ליד

העובדה שהבשורה הזושאפשר להרים את הראש ולצאת לחירות, שאפשר לעצור את המרוץ, להחדיר ממד אחר לחיים האנושיים המיוזעים - לא הגיעה להודו, היא בגללנו. הבאנו שבת לעולם, אבל עדיין לא לכולו. רוב האנושות עדיין לא זכה לאור הזה. והסיבה ברורהמכיוון שאצלנו, בתרבות הלאומית שלנו, בפרהסיה שלנו, בציבוריות שלנו, השבת עדיין לא קיבלה את כבודה ומקומה הראויים

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משל המערה

  הטור של אבינועם הרש...

על נבואות ורעידות אדמה

  מאמר מאת הרב יואל...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם