המעגְלים

4 hersh

 

אבינועם הרש

השבוע נתקלתי באייטם הזה:

זה מה שמותר ואסור לכם לגנוב מהמלון

יצא לכם פעם לגנוב מבית מלון? יכול להיות שנכנסתם לרשימה שחורה ולא נעימה בכלל שתגרום לכך שכל בית מלון שתגיעו אליו בעתיד יסרב לארח אתכם. לבתי המלון מסביב לעולם נמאס מהתופעה הזו והם אפילו פירסמו רשימת מוצרים שמותר לכם לקחת. הכל כדי שתעזבו את הקומקום החשמלי במקומו (mako חופש, 26 בנובמבר 2017).

נזכרתי בשעה האחרונה במלון האחרון שהייתי בו: התיקים ארוזים, סקירה אחרונה, ופתאום אני קולט מגוון ענק של מוצרים שטרם השתמשנו בהם: סבונים, שמפו, שקיות יוקרתיות של תה, קפה מיוחד ועוד זוגות של נעלי בית כאלה.

הגן הישראלי התחיל לגרד לי ואחר כך לשרוף: "קח!" הוא צרח עליי. "קח הכול! שילמת על זה! זה שלך!" "אבל אני לא צריך את כל זה", ניסיתי. "מה אני אעשה עכשיו עם עשר שקיות שמפו, חמישה סבונים, ועשרות שקיות תה?" "קח כבר! שילמת על הכול!" לקחתי. חוץ מאת נעלי הבית. זה כבר נראה לי מעבר לגבול.

"אז אני מבין לפי ההיגיון שלך שלקחתם גם את המגבות?"
"ברור. גם את מגבות המקלחת הענקיות. שיגידו תודה שאנחנו לא לוקחים להם כסף על שירותי היח"צ שעשינו להם".

 

"איזה טיפש אתה", אמר לי חבר כששמע שהשארנו את נעלי הבית, "אנחנו לקחנו". "מה לקחתם?" תהיתי, "אבל זה גזל גמור, אחי!" "נראה לך שאכפת להם? להפך. הם רוצים שתסתובב בבגדים שלהם. זה הפרסום הכי טוב". "אז אני מבין לפי ההיגיון שלך שלקחתם גם את המגבות?" "ברור. גם את מגבות המקלחת הענקיות. שיגידו תודה שאנחנו לא לוקחים להם כסף על שירותי היח"צ שעשינו להם".

*

בכל שנה נגנב ממלונות בארצות הברית לבדה ציוד שעלותו 100 מיליון דולרים. אם נוסיף את שאר בתי המלון בעולם נקבל סכום גדול בהרבה. מה מסתתר מאחורי התופעה שמעלימה את המוסר האנושי וגורמת לאחד מהדיסוננסים המוכרים ביותר בעולם: אנשים נורמטיביים שתחת מצלמות לא היו משתעשעים אפילו ברעיון של 'השלמת ציוד' מתגלים כאחרוני הקלפטומנים כאשר הם בטוחים שהם נמצאים מעבר לגבולות החשיפה?

*

נעים מאוד, המעגְלים. המעגלים הם האנשים שתראו בסופר דוחפים ידיים למדפי הפיסטוקים והבוטנים כדי לנשנש ולטעום, כי ברור שאם הם לא ירדו על חצי קילו קשיו איך הוא ידעו שהם טריים? המעגלים הם מי שמכל עשר שיחות במסגרת העבודה יוציאו שיחה אחת לצרכים הפרטיים שלהם כי מה, לא צריך להיסחף. המעגלים ייקחו פעם בשבוע חצי חבילת דפי A4 הביתה כי לא זה מה שיפיל את המפעל.

תכלס, כולנו מעגלים. אני מעגל. אתם מעגלים. מי לא מעגל? בואו נודה על האמת: יש משהו משכר ונעים בתחושה הזאת של ללכת על הקצה. להתנהל במערכת ולפי הכללים ובכל זאת לקחת ולאסוף ולצאת עם חיוך של אחד שהרגע דפק את המערכת.

*

העניין הוא שהמעגלים יודעים שהם מעגלים. במאה אחוז. הקול הפנימי שלהם, זה שהם משתיקים בכל פעם מחדש, צועק להם: "היי, בן אדם. זה לא בסדר מה שעשית עכשיו. זה לא אתי. אתה יודע טוב מאוד שזה לא קשור לעבודה ושלא היית עושה את זה אם המנהל שלך היה מסתכל עליך עכשיו". "אבל הוא לא מסתכל עליי עכשיו, נכון?" יענו לו המעגלים. וימשיכו לעגל.

המעגלים הקטנים שמעלימים מהעבודה חבילת דפים יסתכלו בבוז ובסלידה במעגלים הגדולים שמעלימים מגבות. והמעגלים הגדולים יסתכלו בבוז ובסלידה במעגלים הענקיים (גם זה כבר היה) שנתפסו כשניסו להעלים כיורים. ואולי זו בעצם הנקמה של המוסר: גם הקטנים, גם הגדולים וגם הענקיים יודעים: עיגול קטן או גדול או ענק בסופו של דבר עדיין נשאר עיגול.

"ברגע שקיבלנו את הרע שבתוכנו הוא אינו מתעקש עוד שנאמין בו" (פרנץ קפקא).

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הנרות מלמדים

   סיון רהב על הרב...

איחוד הקדושות

   הרב מקובר לכינון בית...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם