האיש שידע למות

10 ben yosef

תלמידו הקרוב של דוד בן יוסף חוזר לבית שבו נפגש רבות עם המנטור הרוחני שלו * הוא שוחח עם אשתו על הכנתו של דוד, האיש שקרא תיגר על כל המחלות, ליומו האחרון * הם נזכרו יחד, בכו יחד, וניסו להבין עוד דבר או שניים על האיש שחייו, וגם מותו, היו חוויה מיוחדת * וגם: ריאיון בלעדי עם השחקנית בתיה לנצט ("מרים") בת ה-95, נמענת הספר "האם יש סיכוי לאהבה", שכלל לא ידעה שהמחבר נפטר * כנגד כל הסיכויים

ספי גלדצהלר

בעין בוכה ולב שוחק אני צועד שוב מביתי אל ביתו של דוד בן יוסף. המוח מבין, אבל הלב פחות, שהפעם זה יהיה שונה ממה שהיה בחמש השנים האחרונות. לא אפגוש את מורי לחיים, לא אשמע ממנו על "הכוח היוספי" שלי ושהוא לא יכול לומר לי על עצמי כלום כי רק אני מכיר את עצמי באמת. לא נשב יחפים על הרצפה לאור קרני השמש החודרות מהחלון, ולא אראה את עשרות קופסאות הסימילאק הצמחי שעיטרו את מדפיו.

דוד, הרי תמיד התעקשת שהספרים שלך יותר חכמים ממך. אז תכל'ס, מה יותר גאוני מלהשאיר אותם פה אתנו ולהמשיך הלאה לעולם אחר.

אני נכנס הפעם כדי לשבת עם אשתך, גאולה טבוךבן-יוסף, "הגאולה שלך" כמו שתמיד אמרת. אני מבקש להשלים את התקופה האחרונה, שבה משום מה לא נכנסתי אליך, אף שעברתי ליד ביתך כל כך הרבה פעמים. פשוט חשבתי ששום דבר לא בוער. אבל וואלה, משהו בחוש השישי שלי, ב"כוח היוספי", צריך כנראה עוד דיוק. ואולי דווקא זה העניין, ההתבודדות שלך בפרק האחרון של חייך.

עולה במדרגות האבן. המוני הפרחים הצבעוניים מקבלים את פניי כאילו כלום לא השתנה. נכנס לבית הפתוח לרווחה, וכמו תמידגאולה מקבלת אותי במאור פנים האופייני לה.

אנחנו מתיישבים, הפעם על הספות.

ספרים בחשכה

מבחינתי, פטירתו של דוד הייתה קושיה כמעט תיאולוגית. גאולה סיפרה לי שדוד ידע שהמוות הולך וקרב. "הייתה לי הזדמנות חיי ללמוד עם דוד פרק בחיים: מה אנחנו עושים לקראת המוות?", היא משתפת אותי. "בחודש האחרון הוא התלבט איך למות. הוא דיבר על המוות בצורה חופשית, אמר לי: כל החברים שלי כבר מתו ואין לי עם מי להתייעץ איך מתים... אבל אני מרגיש שאני הולך למות.

"אז הוא חיפש ספרים שעוסקים בהכנה למיתה, מצא בספרייה שבביתנו ספר שלי שהיה בארון: 'ספר המתים והחיים הטיבטי' וקרא אותו. אבל הספרים לא היו העיקר; הייתה לו אינטואיציה והוא הלך בדרכה. הוא גם התייעץ אתי והיינו מדברים המון על מוות, הפכנו את סוגיית המוות מכל הצדדים. דוד ידע שיש לו על מי לסמוך בדרך המיוחדת שבה רצה למות, והיה ממש מוכן לזה".

גאולה מספרת שבחודשיים האחרונים החלו מיחושים וגירודים בגופו שלא אפשרו לו לכתוב. לדבריה, דוד היה נחוש בדעתו לטפל בזה לבד והתעקש שלא תהיה התערבות רפואית. הוא אף כתב את זה וביקש מנכדו לבוא ולהקליט אותו אומר שזהו רצונו.

"כשנכנסנו לחדרו לאחר שנפטר, זה היה משהו לא מהעולם הזה – מלאך!" היא קוראת. "לא היה שום סממן של חולי בגוף: לא כתמים אדומים שיש לכל החולים, לא בצקות, לא נפיחות, לא השתעל, לא נזלת, שום דבר.

"כשאנשי חברה קדישא ערכו את הטהרה, הם אמרו: 'עברו כאן אלפי אנשים ומעולם לא ראינו גוף כזה. מי הצדקת שטיפלה בו?' ואני אמרתי: 'מי זה הצדיק שטיפל בעצמו כל כך יפה, בהתכווננות כזו! הוא בנה את התכנית כל הזמן בידיעה מה מתאים לו".

במה הוא עסק בתקופה הקשה והכואבת הזו?

"הוא היה יושב על הספה בעיניים עצומות או פקוחות. שאלתי אותו: 'דוד, עם מי אתה מדבר?' הוא ענה: 'אני מדבר עם עצמי, יש לי ויכוחים אבל תמיד אני מנצח'. לדעתי בתקופה הזו הוא חיבר המון ספרים. הוא היה יושב בחדר ההטענה (= כך קרא לחדר השינה, ס"ג), שוכב בחושך ומחבר ספרים".

בתיה לנצט ("מרים"): "פתאום, כמו רוח סערה, הוא נכנס, רזה וגבה קומה, עיניו בורקות ואת פרצופו מעטר זקן שחור. הוא מספר בהתלהבות על ביקורו במערת המכפלה, על ישני חברון ועל עיר האבות. דבריו המלהיבים עוררו אצלי דווקא שאלה אחרת: איך אתה שב הביתה אחרי יום עבודה מבלי לזנק אל המקרר ולשקוע בזלילה? הוא דיבר, אני נרדמתי... אבל מכאן החלה ידידות נפלאה"

גאולה מספרת שהוא לא אמר מילה על הכאבים, רק שר "בן אדם, עלה למעלה עלה" כדי לשדר עסקים כרגיל. "הצעתי לו את עזרתי והוא סירב", היא אומרת. "הוא ענה לי: 'לא התחתנתי אתך בשביל שתטפלי בי'. הוא רצה לטפל בעצמו עד הרגע האחרון. התפיסה שלו הייתה – כשמישהו אחר עוזר לי, הוא תוקע אותי במקום שכבר הייתי צריך לזוז ממנו. כך ניהל את חייו וכך ניהל את מותו".

שקט. אני מביט בפני האישה המדהימה שיושבת מולי.גילה של גאולה הנמרצת נושק ל-80 ופניה הטובות מקרינות עצמה מהולה בעדינות. אני נזכר ששנה אחרי נישואיה היא עצמה התגברה בתמיכת דוד על גידול סרטני בלב ללא התערבות רפואית,בזכות שמחה, אמונה, ריקודים ובריאות הנפש והגוף. היא עצמה, כך סיפרו לי זוג היונים הזה לפני שנתיים וחצי, הצליחה להימנע מטיפול שורש בזכות 11 ימי צום מים. לא סתם הם שיתפו אותי אז בסיפור של גאולה – מהר מאוד מצאתי את עצמי בליווי דוד וגאולה עובר תהליך ניקוי מפרך בעצמי.

דוד העיד על עצמו כי חלה ארבע פעמים בסרטן וטיפל בעצמו לבד. אולי הסרטן חזר פעם חמישית?

"קשה לדעת, האיש לא ראה רופא ב-40 השנים האחרונות", היא קובעת. "כך שאף אחד לא היה יכול להגיד שמישהו אבחן משהו. לא נראה שסרטן הכריע אותו, שהרי הוא טיפל בעצמו בסרטנים השונים שהיו לו. השאלה שלי היא ממה היה צריך להיטהר, להתנקות, לא יודעת מה באמת מה קרה לגוף. הדבר היחיד שאני יכולה לענות לעצמי הוא שכל תא בגוף עטוף באנרגיית חיים. אולי בהיפרדות זה לא הלך חלק, הנשמה כבר רצתה לעזוב. אני חושבת שזה היה הכאב של הגוף".

גאולה מציעה להקריא לי את הדברים שכתבה ליום השלושים ואני שמח לשמוע. היא חוזרת מחדר ההטענה ודף בידה: "דוד יקירי", היא מתחילה לקרוא. "זוכרים אותך כסופר, מחנך, פילוסוף. אך מעט ידעו מיהו האיש הרגיש והנשמה המיוחדת שטמונה בך, כל כך אוהב אדם, כל כך מפרגן, כל כך מתחשב, איש חירות".

גאולה ממשיכה להקריא, תוך כמה שורות קולה מתחיל לרעוד, ואני... אמנם "אינני תינוק בכיין", אבל דוד לימד אותי שטוב לצחוק וגם לבכות כל יום. את ההזדמנות הזו אינני רוצה להחמיץ וגם אינני יכול, הדמעות, כמו בשיר, "זולגות מעצמן". ממש כמו בשעת כתיבת שורות אלו.

עצירה. שנינו יושבים בשקט. כל אחד נועץ מבט בנקודה אחרת בבית. האישה החזקה שלידי, מתברר, יודעת גם לבכות... מבקשת שאמשיך אני לקרוא. עוד דקה ארוכה של שקט. אני לוקח את הדף וקורא: "זכיתי לקבל לידי אבן נדירה שמתמסרת לליטוף, להכלה, לחיבוק ולריפוד באהבה, והיום אני משיבה אותה. ריקה באתי ומלאה נשארתי".

אני יוצא מבית האור הזה, שכונה בפי דוד: ארמון–י-ה, אולי בפעם האחרונה. מהרהר על חמש שנים מופלאות מחיי, על "אור שיכול לפעול גם לאחור", על צעקת "יש!" בכל הכוח "עד הרגשת זרם מענג של און-אונות מכף רגל ועד הקודקוד ובחזרה", על צומות מים, צומות מיצים, מקלחות קרות ועל איש אחד תימהוני ומופלא שהזמין אותי ואת כולנו להצטרף למרד נגד המחלות ונגד החינוך החונק, עד שכל אדם יגיע "למלוא עצמיותו, למלוא עצמתו ולמלוא עצמאותו". איש גיבור ורגיש שאחרי 84 וחצי שנות גישושים משאיר לנו ירושה אדירה – ידיעה ברורה: "יש סיכוי לאהבה".

יש סיכוי לאהבה בתיאטרון הקאמרי

לפני שנים רבות, בעודי בתיכון, ראיתי על המדף בחדר של אחותי ספרון בצבע תכלת עם ציור פסטורלי של נחל זורם ותמונה של רבי. הרגשתי שהספר מדבר אליי, אבל "התגברתי" ולא קראתי. לא קראתי ספרים בכלל עד גיל 18, ככה זה כשאתה גדל עם טלוויזיה...

כעבור 15 שנים, לאחר שהרופא בישר לי בבוקר שאני צריך לעבור ניתוח, בערב נתקלו עיניי שוב בספר "האם יש סיכוי לאהבה". הפעם לקחתי אותו אתי והבנתי שהגיע הזמן לקרוא אותו, לקרוא אותי.

בחברותא שזכיתי ללמוד עם דוד, הוא סיפר לי כי "מרים" המכותבת מאותו ספרון היא בתיה לנצט, שהייתה שחקנית מפורסמת. לאחרונה ערכתי בירור קצר וגיליתי שבתיה, בת 95 היום, גרה קרוב אליי. השגתי את מספר הטלפון שלה וקבענו להיפגש, כדי שתוכל לספר לי על קשריה עם דוד ועל סיפור הרקע של רב-המכר שלו.

כשנכנסתי, הופתעתי מאוד: מולי ישבה שחקנית תיאטרון הבימה, מייסדת התיאטרון הקאמרי שהוכתרה כ'מלכת תל אביב', שהיא כיום קשישה שומרת מצוות 'קלה כחמורה'. והיא היא, יותר מכול, מרים מ'האם יש סיכוי לאהבה'.

לאחר כמה דקות של שיחה קורה דבר בלתי צפוי לחלוטין. בתיה אומרת לי: אני ארשום את שמך לפני שאשכח, כי אם יזדמן לי לדבר עם דוד, אשמח לספר לו שפגשתי אותך. פתאום הבנתי. אמרתי לה – עם דוד לא יצא לך לדבר יותר. היא שאלה בתדהמה: דוד איננו? הלך לעולמו?

אחרי כמה דקות, כשהיא מעכלת את דבר פטירתו, היא מספרת על הרקע לכתיבת הספר. "בעקבות רוחות חדשות של שנאה כלפי ישראל שהחלו לנשב בעולם בעקבות חזרתנו לירושלים ב-67', החלו לראשונה לצוף בי תהיות בקשר לזהותי היהודית, וחברה הפגישה אותי עם מניטו (הרב יהודה ליאון אשכנזי, ס"ג), אז התחלתי בתהליך התשובה". כעבור כמה שנים ביקרה בקריית ארבע אצל חברה. "אני יושבת ומפטפטת אִתה, ופתאום, כמו רוח סערה, נכנס שכן שלה, רזה וגבה קומה, עיניו בורקות ואת פרצופו מעטר זקן שחור. הוא מספר בהתלהבות על ביקורו במערת המכפלה, על ישני חברון ועל עיר האבות. דבריו המלהיבים עוררו אצלי דווקא שאלה אחרת: איך אתה שב הביתה אחרי יום עבודה מבלי לזנק אל המקרר ולשקוע בזלילה?

"הוא דיבר, אני נרדמתי... אבל מכאן החלה ידידות נפלאה, מכתבים רבים קיבלתי מדוד לאורך תקופה ארוכה. הרגשתי שהרבה אור יבוא לעולם אם יפוצו דבריו החוצה. הלכתי לידיד – בעלים של הוצאה לאור – ונתתי לו את המכתבים. 'מכתבים מאדם שאני כמעט לא מכירה אך נהניתי לקרוא בהם', אמרתי לידידי, 'אני בטוחה שגם אתה תיהנה', והשאר היסטוריה".

תמונות: מתוך יוטיוב

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם