שנת ניפוץ התקרות

8 avinoam

אבינועם הרש

האמת היא שמלכתחילה לא היה לי שום סיכוי ממשי לעבור את הבגרות באנגלית: חלמתי, זפזפתי בין הערוצים, המודעות שלי הייתה במצב צבירה של בטטת כורסאות. הכתובת הייתה על הקיר, זה היה אבוד. הרגשתי כלוא בתסכול של עצמי, מרגיש איך חוסר הביטחון שלי מעכל את פרורי הכבוד שפעם בעבר הרחוק הרכיבו את הביטחון העצמי שלי.

פחדתי ואפילו לא ידעתי ממה. החברים שלי ובני המשפחה שהבחינו בהסתגרות שלי הציעו עזרה אבל נדחו על הסף. אני? עזרה? למה, אני צ'יקן? חלש? מסכן? אין מצב.

שבוע לפני הבחינה ניגש אליי שאול, חברי הטוב – שהיה גם דובר אנגלית – ואמר לי: "אחי, הבעיה היא לא שאתה לא יודע, הבעיה היא שאתה אשכרה לא יודע שאתה לא יודע. צא מהסרטים שלך, תן לאחרים לעזור לך ותמשיך בחיים". משהו בכנות שלו נגע בי. בתוך כמה ימים שאול הצליח לתמצת לי את הכללים החשובים ביותר. עדיין קיבלתי ציון על הפנים, אבל לפחות עברתי.

*

בואו נניח את הדברים על השולחן. בית הספר הוא מופע מרהיב של פחדים: פחד חברתי ופחד מציונים, פחד מהטיול השנתי ופחד שלא נעמוד במבחני ההישגיות ובעיקר פחד מתקרות הזכוכית שלנו שלעולם כנראה לא נצליח לפרוץ

*

הפחד איננו הבעיה; הבעיה היא שאנחנו לא יודעים לקרוא לו בשמו, להבין עד כמה הוא עוצר אותנו מלפרוץ קדימה. החיים נראים לנו עובדה מוגמרת, השלמנו עם זה שלא כולם מתאימים לחמש יחידות מתמטיקה ומחשבים, שככל הנראה לא נהיה הכי מקובלים, והלוואי שנצליח לתפוס מקום טוב באמצע

אנחנו נשקיע אלפי שקלים בהכנה לפסיכומטרי, נשרוף מאות שעות בלילות לבנים לפני הבגרויות במתמטיקה ואנגלית, אבל מה עם המבחן האמתי של החיים? פשוט לעצור רגע ולחשוב: "האם יש לי בכלל תכנית מסודרת לחיים? מטרות ממשיות? האם אני יודע בכלל לאן אני רוצה ללכת ואיך בדיוק אני הולך לעזור לעצמי להגשים זאת?"

*

מחקרים מראים שיותר מ-90 אחוזים מהאנשים בעולם המערבי יודעים בדיוק עם מי הם לא היו מוכנים לשבת לכוס קפה, מי לא מתאים להם כראש ממשלה ועם מי הם בחיים לא יחיו. אבל כמה באמת יודעים מה כן?

כשהייתי תלמיד לא הפסקתי להאשים את כל העולם ואשתו בכישלונות שלי: ההסברים של המורה על הפרצוף, מערכת השעות דחוסה ולא מאפשרת לנשום, יש לנו אלף בחינות ובכלל – לך נסה לעוף במדינה מלחיצה וחמה כמו ישראל. ברור למה אני לא מצליח להתרומם. רק אחרי כמה שנים טובות בשיחה עם אדם יקר התחלתי להבין איך עובדים חוקי המשחק

כשהייתי תלמיד לא הפסקתי להאשים את כל העולם ואשתו בכישלונות שלי: ההסברים של המורה על הפרצוף, מערכת השעות דחוסה ולא מאפשרת לנשום, יש לנו אלף בחינות ובכלל – לך נסה לעוף במדינה מלחיצה וחמה כמו ישראל. ברור למה אני לא מצליח להתרומם. רק אחרי כמה שנים טובות, בשיחה עם אדם יקר שהפנה אותי לחכמה הטמונה ב'מסילת ישרים' והמליץ לי על לימוד קבוע של מוסר, התחלתי להבין איך עובדים חוקי המשחק של החיים (ברור שאני עדיין לומד ולא מבין כלום... אבל לפחות זו הייתה ההתחלה).

לקחתי דף ועט וכתבתי את כל רשימת הפחדים שלי; כמה מהם לדעתי מוצדקים וכמה רק בראש שלי. לאחר מכן החלטתי לבקש עזרה מאנשים שאני יודע ש'יש עליהם', כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אחר כך חשבתי איך אני מצליח למקסם את היכולות שלי: להגדיר מטרות ברורות, לפרט אותן ולראות איך אני מגיע אליהן, ופתאום הרגשתי איך כל מיני חסמים שהיו מבחינתי מעבר להרי החושך הגיעו ונפתחו בפניי.

*

אין קיצורי דרך להצלחה, רק עבודה קשה ומודעות תמידית שמתחילה מהצעד הראשון שתעשו בשנת הלימודים הזאת: עמדו מול המראה. הסתכלו בעצמכם והאמינו בלב שלם שכל תקרות הזכוכית שלכם נמצאות שם רק בשביל שתוכלו לאחוז בפטיש שמונה קילו ולנפץ אותן למיליון רסיסים.

"שבע ייפול צדיק וקם" – העולם חושב שלמרות שהאדם נפל שבע פעמים הוא קם, ואני אומר לכם שלא למרות שהוא נפל הוא קם, אלא בגלל שהוא נפל הוא קם (ר' מנחם מנדל מקוצק).


 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מבחן השבת העולמי

    מוטי קרפל במאמר לכבוד...

הציבור קורא לה'

    מזכ"ל אריאל במאמר לחודש...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם