זה החיים שלנו

4 handicpt

תגובה למאמר "כשמחאת הנכים תשנה את שפת המאבק"

סימה אמסלם ואשר רוכברגר, פעילים בעמותת 'נכה, לא חצי בן אדם'

בשבוע שעבר הסביר הרב אורי סדן, מדוע לדעתו ועפ"י ההלכההציבור הדתי-לאומי אינו תומך במאבק הנכים.

לצערנו, הדברים רחוקים מן המציאות, וקשה הידיעה שנכתבו ע"י אחד מעמודי התווך בציבור. החלטנו, על אף הקושי, להיחשף בשמותינו ולהגיב לדברים במלואם.

כבוגרי הציונות הדתיתאיננו מזלזלים חלילה בכבוד הרב או התורה, אך מתנגדים לגישתו הסוברת כי "תספורות" לטייקונים, בסכומים אסטרונומיים ומכספי ציבור, מקובלות, אך העלאת קצבאות הנכות מעל לקו העוני לכל הנכים, מנוגדת להלכה. מובן שהרב הוא סמכות הלכתית, ואנו מכבדים זאת (אף שיש גישות הלכתיות שונות), אך לצערנוהבנת המאבק לוקה בחסר.

חיי אדם אינם דיון אקדמי-הלכתי טהור, במיוחד כשהנושא מבוסס על עובדות חסרות. ייתכן שהנכים לא הבהירו את מהות המאבק ולכן חלק מהעם מנותק ממנו. למי ששואל מסבירים ברצון, אך רק מי שנמצא בעין הסערה, בעל מגבלה ומטפל במקרים קשים בכל יום, מבין את הדחיפות. אנו חוששים בכל לילה שהנכה ששוחח אתנו היום וזעק שהגיע לשבר ואינו יכול יותר לחיות, לא יהיה שם בבוקר חלילה.

הטיעון שעליו מתבסס הרב הוא שאין חיוב הלכתי לסייע לנכים ככלל אלא לסייע לעניים. לתפיסתו הציבור הדתי אינו תומך במאבק מכיוון שלנכים עשירים אין צורך בתמיכת המדינה.

  1. נתחיל בעובדות - אחוז הנכים ה"עשירים" מזערי, כמו באוכלוסייה הכללית. תוספת לקצבאות שתינתן להם היא מינורית בהשוואה לזו שתינתן למי לרוב המוחלט שזקוק לה. קו העוני – שלשיטת הרב מגדיר את הסיוע – נקבע שרירותית. אדם בריא אינו יכול להתקיים מ-3,160 ש"ח לחודש, קל וחומר נכה, שעלות צרכיו הרפואיים מגיעה לאלפי שקלים.

כמו כן,נכות אינה מצב סטטי. המצב מחמיר ומשתפר. נכים רבים מסוגלים לעבוד בתקופות מסוימות ובאחרות מפסיקים או מפחיתים שעות. בלתי אפשרי טכנית, ולא מוסרי, "לרדוף" אחרי כל נכה, לבדוק את הוצאותיו הרפואיות בכל חודש, כמה כסף לווה ממשפחתו, כמה שעות עבד ובכמה היה מרותק למיטתו. כשיש קצבה המאפשרת הישרדות גבולית – מחזיקה את הנכה תלוי על בלימה,כל החמרה קלה תפילו לבור ללא תחתית. קצבה אמורה לתת רשת ביטחון לכך.

לפי תפיסת הרב בנוגע לקצבאות, יש לעשות שימוש דיפרנציאלי בכספי ציבור בכל תחום – אך הטבות כלכליות ניתנות גם למתנחלים ולתושבי פריפריה עשירים ומלגות ניתנות גם לאברכים עשירים. סיוע לאוכלוסיות חלשות הוא כוללני, וברור שבתוכן ישנם כאלו שזקוקים לו פחות. בלתי אפשרי לבצע מיון ודיפרנציאליות בנושאי רווחה, טכנית וחוקתית.

  1. התפיסה - מדינת ישראל אינה מדינת הלכה. מפלגות דתיות תמכו בהחלטות רבות המנוגדות להלכה, כדי לשמור על ההנהגה. אך גם אם קיים בסיס הלכתי שכזה, עשיית החיוב בלבד ותו לאאינה משקפת את רוח היהדות והערבות ההדדית. זו ראייה קפיטליסטית קרה, שהובילה להמראת מחירי הדיור ויוקר המחיה, אות קלון למדינת יהודית, "אור לגויים", שהקצבאות בה בין הנמוכות שבמדינות המפותחות ורמת העוני הגבוהה ביותר. חברה נמדדת ביחסה לחלשים. במיוחד חברה יהודית.

לפני פסח הוגשה הצעת חוק של ח"כ נאוה בוקר להעלאה דיפרנציאלית של קצבאות הנכות (למי שאין הכנסות מביטוחים פרטיים). ציבור הנכים תמך, אך חברי הבית היהודי – כולם כאחד - הצביעו נגדה. הואיל והחוק מתיישב עם תפיסת הרב, מה הסיבה?

התשובה פשוטה - סיבות פוליטיות נטו. הח"כים חתמו על ההצעה, אך הצביעו נגדה - למרות החיוב המוסרי וההלכתי, ולא בגינו! חלקם העידו בעצמם שהצביעו כך בשל המשמעת הקואליציונית. בחרו לשמור את המשבר הקואליציוני לפינוי יישובים ולא להצלת נפשות. זכותם. גם כאן גוברת הפוליטיקה על ההלכה והמוסר.

עלות ההצעה כמחצית מהצעתו האוניברסלית של אילן גילאון וכשליש מתקציבי העולם הדתי. הרב הזכיר את הסיוע לאברכים עניים באותה נשימה עם נכים עניים. כמי שמשתייכים לציבור הדתי אנחנו מתביישים בהקבלה הזו. אפשר לחיות חיי תורה ולשלב עבודה. אברך עני בחר באורח חייו ואילו בנכות איש לא בחר מרצונו.

יש גם נקודה כואבת – מדובר בתחרות תקציבית גרידא. כל שקל שינותב לנכים במצוקההוא שקל פוטנציאלי פחות בתקציבי ההתנחלויות, ואת זאת מבינים מנהיגינו יפה מאוד.

תהיה זו תמימות לומר שהציבור אינו תומך במאבק בשל ההלכה. הוא עושה זאת למרות ההלכה! הפוליטיקאים ורוב הציבור הדתי, לצערנו,לא מונעים ע"י ההלכה אלא ע"י אינטרסים פוליטיים צרים.

  1. אנשים שומעים רק מה שמשודר בקול ובכסף, ולא מה שהנכים – בקול ענות חלושה – מנסים לזעוק.

התדמית שהממשלה מציירת למאבקמחלחלת ומובילה לביזוי נכים ופגועי נפש והשפלתם. מאבק הנכים מתויג כמחאת ארגוני שמאל. כמה הדבר שגוי וכואב! ציבור הנכים הוא ציבור ימני, שרובו הצביע תמיד לליכוד ולבית היהודי (כולל כותבי שורות אלו). ראשי הארגונים ברובם חברי מרכז ליכוד והאשמתם בניסיון להפלת הימין מצחיקה. אך לצערנו, אחרי שנות מאבק ארוכות, משא ומתן, ועדות אינספורומאות מקרי מוות והתאבדויות, הבינו שהממשלה הנוכחית (והעומד בראשה) תאפשר זאת על גופתה המתה. לא הנכות או ארגוני השמאל תייגו את הנכים כמתנגדי הממשלה אלא הממשלה עצמה. גם היום, למרות הכול, רובו של ציבור זה היה שמח להמשיך ולתמוך בימין, לו רק יטפל במצוקה הקשה.

מאבק הנכים אינו מחאה פוליטיתוגם לא מחאה חברתית כמו המחאה נגד השחיתות או מחאת הקוטג'. רק מי שמעולם לא נזקק לתרופה מצילת חיים או נאלץ לבחור בין טיפול רפואי למזון, עשוי לקטלג את מי שנלחם על הזכות לחיות כ"מחאה חברתית".

גם בציבור הדתי-לאומי, הנכים ומשפחותיהם סובלים. אנו מכירים רבים מהם וכואבים זאת. הרב טוען שהציבור הדתי אינו מצטרף למאבק בשל הדרישה האוניברסלית, אך המאבק נמשך כבר 17 שנים קשות ומייסרות! הרבה לפני הדרישה הזו (או תמיכת השמאל). היו לציבור הדתי הזדמנויות רבות לתמוך, אך הוא לא עשה זאת. מיתוג המאבק הוא רק מסך עשן המסווה את האמת.

מאבק הנכים כרוך בטעויות, מכיוון שרובם אנשים נואשים, שעושים מעשים נואשים. אין להם תמיכה ציבורית ויחסי ציבור כמו למתנחלים או כוח אלקטורלי כמו לחרדים. אך האם מישהו, לאחר 120 שנה, יוכל להצטדק בכך ש"העניש" נכים במצוקה, שחלקם מתו בדרך, בשל מיתוג המאבק (בצדק או שלא)?

  1. 80% מן הנכים לא נולדו נכים, אלא הפכו לכאלה במהלך חייהם. אלו (כולל הכותבים) שירתו בצבא, למדו ועבדו. מדוע אנו מציינים זאת? מכיוון שקצבאות הנכות, בניגוד לתפיסת הרב, אינן בגדר צדקה. אלו כספי ביטוח, כספי הנכים עצמם!

ההנחה שהקצבאות הן צדקה, מוטעית.בתקופת התנ"ך לא התקיים הביטוח הלאומי, המצוי בכל מדינה מתוקנת ומחייב כל עובד להפריש ממשכורתו כל חייו, אם ירצה בכך ואם לאו, לשם ביטוח לעת הצורך. אלו שחלו או נפצעו מגלים שהביטוח חסר בסיס. אילו שילמו במקום זאת לביטוח אבדן כושר עבודה פרטי, לא היו נאבקים לחיות. המדינה לוקחת את תשלומי האזרחים ומנתבת אותם כרצונה, ואותו אדם שאיתרע מזלו, נותר קירח מכאן ומכאן. הדבר מתרחש דווקא במדינה יהודית.

במשך השנים הועברו מילארדים רבים מכספי הביטוח הלאומי לאוצר, הוא השתמש בו כראות עיני הפוליטיקאים, וזו הסיבה לגירעון שבו הוא מצוי כיום. עפ"י ועדת האיתנות הפיננסית - האוצר אמור להחזיר 180 מיליארד ש"ח(!)אך נמנע מלעשות זאת כדי ליצור מראית עין של צמיחה במשק.

אנו מתנצלים בפני הרב אם הייתה פגיעה, אך לא יכולנו לשתוק. אנו מזמינים אותו ואת כל המעוניין, ללמוד על מהות המאבק והמצוקה הדחופה, ולהציע דרכים לשיפור. זו אינה מחאה פוליטית/חברתית אלא מאבק על החיים, שביהדות, עומדים לפני הכול.

אנו מודים מכל הלב לעמיעד טאוב היקר, העיתונאי הדתי היחיד שהתגייס לנושא. נוכחים שוב, לצערנו, שרק מי שנגזר עליו להכיר מקרוב, מבין את הצלת הנפשות הגדולה כאן.

נזכיר לסיום – כל אחד יכול לעבור מחר כביש ולמצוא עצמו בצד השני. אנחנו נלחמים לא רק למען הנכים של היום אלא גם ובעיקר למען הנכים של מחר. אנו קוראים לתמוך במאבק החשוב הזה, של אלו שאין להם קול.

כל המציל נפש מישראל כאילו הציל עולם מלא.

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.,בדף הפייסבוק, או בדוא"ל http://www.lohetzi.co.il/

 
בין חובה של יחיד לחובה של ציבור

הרב שלמה אישון, ראש מכון כת"ר לכלכלה ותורה ורב מזרח העיר רעננה

הרב אורי סדן משמש חוקר במכון כת"ר לכלכלה עפ"י התורה, ומאמרו משקף את עמדת המכון בסוגיה. מכון כת"ר הוא מכון מחקר תורני המביע את עמדת ההלכה בסוגיות כלכליות העומדות על סדר היום הציבורי. המכון אינו גוף פוליטי, ולצערנו השפעתו על חברי הכנסת אינה גדולה, כך שאין אנו הכתובת לטענות כלפי חברי כנסת כאלה או אחרים.

כיהודים וכרבנים, ציבור הנכים יקר וחשוב לנו מאוד. אהבת חסד היא התכונה המאפיינת והמייחדת את עם ישראל. מכל יהודי מצופה לסייע ככל יכולתו לכל הזקוק לעזרתו, ובכללם גם לנכים הזקוקים לסיוע מכל סוג שהוא. גם המדינה מחויבת לסייע לחלשים, אלא שחובתה ההלכתית של המדינה היא לתת את המינימום הדרוש לקיום בכבוד. סיוע מעבר לכך הוא מצווה המוטלת על היחיד, אך אין זו חובתה של המדינה. אכן, המדינה רשאית לסייע גם מעבר למינימום, כפי שהיא רשאית להפנות משאבים כספיים למטרות שונות: תרבות, ישיבות, ספורט, פריפריה, התנחלויות ועוד כהנה וכהנה – בהתאם לסדר עדיפויות שהיא קובעת. לכן המדינה רשאית לתת קצבאות אוניברסליות בלא להתחשב במצבו הכלכלי של המקבל, אך כל זה רק לאחר שהמדינה הבטיחה שאלו הזקוקים לקצבאות יקבלו קצבאות כאלו שיאפשרו להם קיום מינימלי בכבוד.

זכותם של הנכים, כמו של כל ציבור אחר, לנהל מאבק, במסגרת המותר והמקובל במדינה דמוקרטית, להעלאת קצבאותיהם, והמדינה אף רשאית להיענות לדרישתם. זו לא השאלה שלה נדרש מכון כת"ר. המכון הביע את עמדתו ההלכתית הקובעת כי על פי ההלכה המדינה אינה חייבת לתת קצבאות למי שמסוגל להתקיים בכבוד בכוחות עצמו. הביטוח הלאומי אינו חברת ביטוח הדואגת לאיזון אקטוארי, והקובעת את גובה הפרמיה של כל מבוטח בהתאם למצבו האישי. הביטוח הלאומי הוא מס חברתי חשוב, ואליו נוספים כספי המדינה, ועל כן דין הקצבאות כצדקה ציבורית. אין זה נכון שהביטוח הלאומי מחויב להבטיח שכר מינימום לכל נכה. יתרה מזאת, עצם העובדה שהנכים מפגינים כדי להעלות את הקצבאות מראה שאין הם רואים את הביטוח הלאומי כחברת ביטוח, שהרי לא יעלה על הדעת שלאחר שאדם רכש פוליסת ביטוח בהתאם לתקנון מסוים, הוא יתבע מחברת הביטוח לשנות את התקנון כדי שיקבל דמי ביטוח מוגדלים.

יפים לסוגייתנו דברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות מתנות עניים, המדגישים את החובה העצומה לסייע למי שזקוק לכך: "חייבין אנו להיזהר במצוַת צדקה יותר מכל מצוות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו... ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר: ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". ועם זאת הוא מדבר גם על מעלתו העצומה של מי שעושה כל שביכולתו כדי שלא להיתמך ע"י הציבור: "וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה'".

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם