לשנות את שפת המאבק

3 nechim

תגובה לקריאה לציונות הדתית להשתתף במאבק הנכים מהשבוע שעבר

הרב אורי סדן, מכון כתר לכלכלה ותורה

בשבוע שעבר התפרסם בעלון מאמר חשוב ואישי שהעלה שאלה כבדה:מדוע אין רואים את הציבור הדתי-לאומי בחזית מאבק הנכים יחד עם שאר תנועות הנוער החילוניות. וכי כאבם של הנכים אינו נוגע לו? לשאלה זו יש להוסיף מדוע לא ראו את הציבור הזה בימי "המחאה החברתית"? מדוע לא צעדו אימהות דתיות עם ששת ילדיהן בצעדת העגלות בשדרות רוטשילד? האם הדבר נובע מכך שהציבור שלנו הוא ציבור "שבע" שכאבן של השכבות החלשות רחוק ממנו? או שמא מכיוון שחלק מהמחאות ההלו מכוונות וממומנות על ידי ארגוני שמאל החפצים בהפלת ממשלת הימין שבה הציבור הדתי תומך? ייתכן שאלו סיבות אפשריות, אולם לדעתי הדבר נובע מסיבה עמוקה הרבה יותר הנובעת מהבדל תפיסתי עמוק בין תפיסתה של התורה וההלכה ובין תפיסתם של העומדים מאחורי המחאות המכונות "חברתיות".

חובות או זכויות

הטענה הנשמעת בפי מארגני המחאות והמעודדים בתקשורת היא שהפרט על זכויותיו נמצא במרכז, ותפקיד המדינה הוא לספק לכל אדם את זכויותיו. לעומת זאת הקורא בתורה והמעיין בשלחן ערוך לא ימצא זכויות לנכה, לעני, לזקן או לגר, אלא חובה מוסרית-דתית המוטלת על כל אדם ואדם ועל החברה בכללה לדאוג לגר, ליתום, לאלמנה ולמעשה לכל מי שאינו מסוגל להתקיים בכוחות עצמו. כך קראנו רק בשבת האחרונה: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". אין זה משנה מהי הסיבה לעוני, האם הוא נובע ממחלה, מפציעה, או אפילו מהחלטה שגויה – מצוות צדקה מחייבת כל אדם, בכפוף ליכולותיו, לעזור לכל עני להיחלץ ממצבו. חובה זו מלבד היותה חובה אישית היא חובה קהילתית (רמב"ם מתנות עניים ט, א-ג) המתקיימת כיום במידה מסוימת במסגרת מדינת ישראל.

מובילי המחאות אינם מסוגלים לשמוע זאת אולם אנו נאמר זאת שוב ושוב: חובת המדינה לעזור נובעת מחובת צדקה ומתייחסת לעניים שאינם מסוגלים להתקיים בכוחות עצמם ובעזרת בני משפחתם הקרובים (דרישה אבן העזר עא ג), וכן שמידת הסיוע היא כזו שתאפשר קיום סביר. נכות לבדה, כמו זקנה, אינה מקצוע ואינה עבודה, אלא עוד גזרה משמים שניחתה על ראשו של אדם, אשר אינה מעניקה לבעליה זכות לקבלת משכורת מהמדינה. לפיכך, אין חובה הלכתית לתת קצבת נכות לכל נכה ללא קשר למצבו הכלכלי כפי שנוהגת מדינת ישראל (וזו זכותה). שהרי יש נכים שהם אנשים אמידים ואפילו עשירים. לעומת זאת יש חובה לסייע לנכה עני.

האדם הדתי קם בבוקר ושואל את עצמו "מהי חובתו בעולמו" ולא "מהן זכויותיי שעליהן אני מבקש לעמוד". על פי ההלכה לנכה, לזקן, לחייל המשוחרר ולבחור הישיבה אין זכויות! על החברה ישנה חובה לדאוג לזקנים שלא יהיה להם קר, לנכים שלא יהיו רעבים, להכיר טובה לחיילים המוסרים את חייהם בעבורה, וללימוד התורה שלא ידעך. זהו אם כן יסוד ההבדל – שיח של זכויות או עול מלכות שמים היוצר חובות מוסריות. ההבדל הזה הוא הבדל יסודי שממנו נגזרת כל שאלת ההתייחסות למחאות החברתיות השונות.

למי יש חובה לעזור

ההבדל העמוק השני בין תפיסת התורה לתפיסת מובילי המחאות החברתיות טמון בבשאלה למי יש חובה לסייע ובאיזו מידה. מובילי המחאות אינם מסוגלים לשמוע זאת אולם אנו נאמר זאת שוב ושוב: חובת המדינה לעזור נובעת מחובת צדקה ומתייחסת לעניים שאינם מסוגלים להתקיים בכוחות עצמם ובעזרת בני משפחתם הקרובים (דרישה אבן העזר עא ג), וכן שמידת הסיוע היא כזו שתאפשר קיום סביר.

נכות לבדה, כמו זקנה, אינה מקצוע ואינה עבודה, אלא עוד גזרה משמים שניחתה על ראשו של אדם, אשר אינה מעניקה לבעליה זכות לקבלת משכורת מהמדינה.

לפיכך אין חובה הלכתית לתת קצבת נכות לכל נכה ללא קשר למצבו הכלכלי כפי שנוהגת מדינת ישראל (וזו זכותה). שהרי יש נכים שהם אנשים אמידים ואפילו עשירים. לעומת זאת יש חובה לסייע לנכה עני. לדוגמה, כשמדובר בנכה חסר כל כושר עבודה, שחי בגפו ללא הורים, ללא אישה וללא ילדים. במקרה כזה, אין ספק שהקצבה שהוא מקבל מהמדינה המגיעה לסך של 2,793 שקלים אינה מספיקה למחייתו, ועל המדינה לדאוג שיהיה לו די על מנת לספק את צרכיו הבסיסיים ביותר. מצב שבו המדינה אינה עושה זאת, ואינה דואגת לכך שלכל עני מפאת נכות, זקנה או כל סיבה אחרת, שאינו מסוגל להתפרנס בכוחות עצמו, יהיה המינימום ההכרחי – הוא מצב בלתי נסבל שיש לתקנו. ולכן, תמכתי בהעלאה משמעותית של הקצבה לנכים נזקקים והתנגדתי להעלאה של קצבת הנכות הכללית.

בעבור מי המחאה

אולם מובילי המחאות אינם מתעניינים בנכה העני, מבחינתם הוא אינו יעד המחאה והם אינם נאבקים את מאבקו הצודק. הם דורשים העלאה אחידה של הקצבאות לכל הנכים באשר הם, גם אם הם הרבה מעל לקו העוני.

לשם המחשה נאמר כי מעיון באתר הביטוח הלאומי עולה כי נכה שנקבעו לו 60% נכות (כלומר שיש לו יכולת השתכרות אך היא אינה עולה על 40%) נשוי ואב לשני ילדים יקבל קצבאות בגין אשתו וילדיו בסך כולל של 3,582 שקלים. אם אשתו תצא לעבוד ותרוויח שכר מינימום של 5,000 שקלים, הרי שהכנסות משפחה זו יעברו את קו העוני (העומד למשפחה זו על סך של 8,086 ש"ח. אם הנכה יצא לעבוד בעבודה חלקית כפי שנקבע שהוא מסוגל, וירוויח עוד 2,000 שקלים בחודש בלבד, הרי שהכנסות המשפחה מאפשרות לו קיום סביר ומכובד. העלאת הקצבה לנכה זה אינה מוצדקת והיא מהווה אפליה פסולה של הנכה על פני עניים אחרים הנאנקים תחת עול הפרנסה ואינם מקבלים את הסיוע שאנחנו חייבים להעניק להם.

[אין זה המקום להאריך, אבל בקיצור נאמר כי הגדרת העוני של ביטוח לאומי אינה חופפת לזו ההלכתית, ואחת המגרעות הבולטות של זו הראשונה הוא שהיא אינה מתחשבת בגובה ההוצאות של האדם. במקרה של נכים יש לכך משמעות רבה, מכיוון שהדעת נותנת שלאדם נכה יש הוצאות גדולות יותר, ובכל זאת הבאנו את הנתונים כדי לסבר את האוזן].

נראה אם כן כי עד שהמחאה לא תשנה את מטרותיה ואת שפתה, ועד שהדאגה לעני ולאביון באשר הם לא תעמוד בראש סדר יומה, היא תתקשה לצבור לה אוהדים בקרב הציבור הדתי, אשר צדקה וחסד הם חלק נכבד מסדר יומו, אך לצערנו אינם חלק מסדר יומן של ההפגנות בכיכר.

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם