הציונות הדתית - איפה אתם?

3 nechim

הבית היהודי, בני עקיבא, הציונות הדתית - איפה אתם?

מאבק הנכים לקיום בכבוד חוצה מגזרים, אבל לציבור הדתי-לאומי ולמנהיגיו הוא לא הגיע, וזה הדבר המצער ביותר. עדיין לא מאוחר לתקן

ס"א

מילים אלו נכתבות בלב קרוע, אך אינן מבקשות רחמים. רק לספר סיפור. פניות לחברי הבית היהודי זכו להתעלמות מוחלטת, ולכן ביקשנו לפרסמן, בתקווה שיגיעו ללב הציבור.

אני, ס', פעילה בעמותת "נכה, לא חצי בן אדם", מספרת סיפור אישי, אך בעקבות סיפורים דומים שהגיעו אלינו משמיעה גם את קולם של אחרים.

אני בת 30. ימנית, תמכתי תמיד בבית היהודי ולא הבהב בי ספק שזו הדרך הטובה לעם ישראל ולארץ ישראל. סיפורי אופייני לציבור שלנו: בית דתי-לאומי. אולפנה, בני עקיבא, התנדבות, שירות צבאי, לימודים באוניברסיטה, עבודה במערכת הבריאות. אך טוויסט קטן בעלילה: חליתי במחלה כרונית שאין לה תרופה. נאבקתי להמשיך לתפקד, נאחזתי בשיניים ובציפורניים... אך הגוף לא עמד בעומס.

אין כאן המקום לתאר את התסכול והקושי של בחורה צעירה שפרט למצב הרפואי נאלצת להתמודד עם קיום מקצבת נכות ותלות בסביבה. אך הכאב נבע דווקא מהגילויים ש"זכיתי" לגלות.

גיליתי בבעתה שאדם שאיבד את יכולתו להתפרנס אמור להתקיים מ-2,342 ש"ח בחודש בלבד. חיי חרפה אפילו לאדם בריא, קל וחומר לנכה שעלות צרכיו עשויה להגיע לסכומי עתק.

גיליתי כי 230 אלף נכים בישראל חיים במצוקה. נחשפתי לאטימות שלטונית. לנכים קשים שבוחרים בין אוכל לתרופות, למקרי מוות והתאבדויות. ואין איש פוצה פה, אין איש מזיל דמעה.

אודה כי אף שהתנדבתי והייתי מעורבת (כמו חלק גדול מציבורנו), לא באמת ראיתי. רוב העם אינו חש כי מאבק הנכים נוגע אליו. גם אותי, מרקע כלכלי קשה, העתיד לא הטריד. האמנתי, עבדתי והצלחתי ב"ה. קשה לדמיין חיים מתהפכים, אך זה יכול לקרות לכל אחד. ולא לעולם חוסן.

אך מה שקרע את לבי יותר מכול הוא ההיעדרות המוחלטת של הציבור שלי מהמאבק הזה.

רב מפרסם מאמר - העלאת קצבאות הנכות מנוגדת להלכה. מנכ"ל משרד רה"מ בכנס 'מקור ראשון' אומר שהעלאת קצבאות הנכות תגדיל את מספר הנכים - מחיאות כפיים. שרה מהסיעה שופכת זעמה בכנסת על אילן גילאון (שדרכו הפוליטית רחוקה ממני שנות אור, אך נלחם בחירוף נפש למען הנכים) שביקר את הבית היהודי בנושא. וכואב מכול, חברי הסיעה כולם הצביעו נגד העלאת קצבאות הנכות. לא נמנעו אלא הצטרפו בהתגייסות גורפת להתעללות הממשלה בחלשים מכולם.

אני מסתכלת על הציבור שלי ותוהה. איך הפכנו לחברה שההתיישבות והר הבית בראש מעייניה, אך שכחה את הבסיס – "לא תעמוד על דם רעך"? מדובר בערבות הדדית ובנפשות שאפשר להציל בהחלטת ממשלה אחת ולא במאבק אידיאליסטי ארוך!

הציונות הדתית צריכה לחרות על דגלה בדם את העזרה לחלשים, אך הנהגתנו הפכה קרה למה שאינו משפיע על בחירתה. מאיימת בפירוק הממשלה עקב פינוי עמונה, אך לא מעלה בדעתה לעשות כך עבור 230 אלף יהודים בחרפת רעב. המפלגות החרדיות מרעישות עולמות עקב עבודות הרכבת בשבת ואין ציוץ על אחיהם הזועקים לחיים!

לא רק בהנהגה דבק הכתם אלא גם בציבור, שמנהל מפעלי חסד אך שכח שאם היו הנזקקים חיים בכבוד לא היה בהם צורך. אנחנו לא רוצים לבקש רחמים ולא לחיות חיי הזדקקות. רוצים להתמודד בכבוד עם הקשיים שלא בחרנו בהם.

נקודת שבר

לנכים אין כוח אלקטורלי. הם סובלים בשקט וחלקם מתים בדרך. מעטים מוחים, והעם אדיש. נכים קשים בהפגנות, חלקם מונשמים, זועקים! והציבור מתלונן על הפקקים.

לעתים מגיעים פעילים חברתיים. הנוער העובד, אפילו נוער מרצ. אך נוכחתי בבושה ובתדהמה שבשום הפגנה לא ראיתי זכר לכיפה או חצאית תועה. בני עקיבא, עזרא, איפה הנוער הערכי שלנו שמגיע בהמוניו להתבצר נגד פינוי בתים בארץ ישראל, אך אינו זועק זעקתם של אלו שאין להם קול? זה לא אופנתי?

מדוע נציגי מרצ, הרחוקה מאתנו, הם היחידים שנלחמים למעננו? מדוע הציבור שלנו, שמתפרנס יפה, נוטש את אלו שנגזר עליהם אחרת? לוחץ להצלת ההתיישבות ולא להצלת נפשות?

לא קיבלנו דבר במתנה. עבדנו קשה ועם המחלה או הפגיעה איבדנו כמעט הכול. נותר לנו כבודנו העצמי ותחושת השייכות. ואלו לא נלקחו מאתנו בגזרת שמים אלא בגזרת הציבור.

אנחנו קוראים את העיתונים שלנו, את עלוני השבת, ולא מרגישים שהם "שלנו". אלפי כתבות, ושום מילה על המצוקה ועל המאבק שכעת הוא "שלנו". מסתכלים על הציבור שבו גדלנו, על סדר יומו, וחשים ניכור גדול. את קולותינו איבדתם. אל תאבדו גם נפשות.

רבים נלחמו למען הנכים. הציבור הדתי אינו ביניהם. הממשלה עושה הכול לדחות את הסיוע החיוני - ועדות, החלטות ודחיות. והמצוקה נמשכת. בשם היהדות והערבות, הילחמו עכשיו!

יש צורך להציל – לא 40 משפחות מעמונה - אלא 230 אלף איש! ואם החרש תחרישו בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ממקום אחר... המקום הזה יהיה השמאל הקיצוני? מכרתם את כל מה שאתם מטיפים אליו בשביל לשמור על הכיסא המיוחל?

ההנהגה שכחה את יסודות היהדות. את המוסר והמצפון. ורק בודדים, ביניהם אלו שחייהם נותבו אחרת, אולי עדיין זוכרים.

המאמר יעורר תחושות וטענות, אך הגענו לנקודת שבר והזעקה יוצאת מן הלב. ואם היא תעורר מי מנבחרינו, עיתונאי אקראי או קומונרית אחת להתגייס למאבק הצודק על פני החברה והציונות הדתית, אולי יש תקווה לגאולה.

ס"א פעילה בעמותת "נכה, לא חצי בן אדם"

להצטרפות: http://www.lohetzi.co.il/

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. או בדף הפייסבוק

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מבחן השבת העולמי

    מוטי קרפל במאמר לכבוד...

הציבור קורא לה'

    מזכ"ל אריאל במאמר לחודש...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם