רוצים לחיות – לא להתמגן

4 fguva shahor

תגובה למאמרו של אבינועם הירש, "על דלתות סגורות וגאווה יהודית"

הרבנית נעמי שחור,מעלה לבונה

כותרת זו נכתבה במאמר שבעלי ואני כתבנו בדיוק לפני 15 שנה. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, והדרכים ליישובים ביש"ע היו מסוכנות. המאמר נכתב בעקבות פיגועי ירי בכבישים ובמקרה הנ"ל – הירצחם של בני הזוג אברהם ואביטל וולנסקי ליד היישוב עלי, ובתגובה למאמרים רבים תורניים ואחרים שעסקו בדרכי המיגון המתחייבים מהמצב.

בטלפונים, בכתבות ובמאמרים בעיתונות נשאלו תמיד אותן שאלות - מדוע אתם ("המתנחלים") אינם נוסעים באוטובוסים משוריינים העומדים לרשותכם? כיצד אתם מסכנים את חיי ילדיכם בנסיעה באזורים החשופים לירי? כיצד אתם לוקחים אחריות הלכתית למעשים אלו? וכמובן, מאמרים אלו נכתבו בידי רבנים או אישים שאינם תושבי היישובים, אלא תמיד על ידי הדואגים וחרדים לשלום המתיישבים ממקומם בערים הגדולות.

כבר אז הרגשתי וכתבתי על "תסמונת האישה המוכה" – אנחנו "המוכים" צריכים להגן ולתרץ את מעשינו במקום להפנות את השאלות והמענות כלפי הערבים האחראים לפיגוע. אני, "האישה המוכה", צריכה להתנצל, להסביר ולתרץ מדוע אני ממשיכה לנוסע בדרכים, מדוע אני ממשיכה לגור "שם, בשטחים המסוכנים". ובמקום להתמקד במציאת כוחות נפשיים להמשיך לנסוע בדרכים מסוכנות - אני נאלצת לצבור כוחות כדי לא להתייאש ממאמרים הבאים כביכול לחזק, אשר מוצאים סברות שונות להפוך את חיינו פה ביישוב לבלתי נסבלים ואולי אף לבלתי אפשריים.

את כל הנ"ל כתבתי לפני 15 שנה. והנה אני נאלצת להוציא מהארכיון את המאמר ולהיעזר בו כדי לענות לאותן טענות.

בפיגוע הנוראי בנווה צוף עסקו בשאלות כמו: מדוע לא סגרו את הדלתות? איך קרה שמחבל נכנס כך בקלות לבית? מובן שגם הכותב וגם ה"חבר" המוזכר במאמר לא טורחים לברר כמה פרטים משמעותיים כמו: מדוע לנעול דלת אם כל הזמן יגיעו אורחים ל"שלום זכר"? ונניח שהדלתות של התושבים כולן היו נעולות – המחבל היה חוזר חזרה לכפר שלו או ממשיך לחפש קרבן אחר שמסתובב ביישוב? ובמקרה זה – המחבל גם "התחפש" למתנחל בחולצה לבנה – כיצד אפשר היה לזהותו? ואולי היה צריך לאסור על ילדי היישוב להסתובב בליל שבת או בכל ימות השבוע?

אך במקום לעסוק בפושע האמתי עוסקים ב"אישה המוכה" ומדוע היא "לא נעלה את הדלת".

בקשה לנו – אם אכן אתם מאמינים בהתיישבות ביש"ע, ורוצים לחזק – עזבו את המאמרים המלומדים על איך צריכים אנשי ההתיישבות ביש"ע להתנהג ולמה. תשקיעו זמן ומאמץ לכתוב מכתבי עידוד לתושבי היישובים. תבואו לבקר. במקום לשאול קרובים ומכרים שהגיעו לאירוע משפחתי "מה, אתם חוזרים הלילה ליישוב? זה לא מסוכן?" עדיף שתאמרו: "כל הכבוד לכם! אנחנו מתרגשים מהמאמץ שלכם להגיע ונושאים תפילה לשלומכם". ואולי הטוב ביותר - אל תאמרו דבר. התייחסו אלינו כאל אזרחים רגילים שמנהלים אורח חיים נורמלי בלא חשש, פחד או מורא, בדיוק כמו תושבי הערים. אם בכל זאת תרגישו שאתם רוצים לתמוך, תוכלו עכשיו, כן עכשיו – להרים טלפון לחבר או קרוב, ותאמרו לו את המילים הפשוטות והחשובות כל כך "אנחנו אִתכם"!

ולסיום, תגובה ישירה לדברי "החבר" בסוף המאמר. אני אמשיך להשאיר את דלתות ביתי פתוחות לשכנים ולחברים בזמן סעודות שבת וחג (אחרת איך נוכל לקבל את את החילבה מהשכן, או לחלק "קוגל" חם באמצע הסעודה?) וזאת מתוך תחושה של גאווה יהודית. ובמקום "להתקטן" – אנו מעדיפים "להתגדל", ואת ה"עמק עכור" להפוך ל"פתח תקווה".

מויות, אך הוא מבוסס על מקרה אמתי.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הנרות מלמדים

   סיון רהב על הרב...

איחוד הקדושות

   הרב מקובר לכינון בית...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם