מחלוקת, לשם שמים

3 tanach

הרב יהודה טרופר, מפמ"ר תנ"ך בחמ"ד

יום שלישי בצהריים, ב' במנחם-אב, ואני בדרכי להעביר שיעור בהשתלמות של מדריכות פדגוגיות של חב"ד, כשלושים מורות מנוסות ומקצועיות מכל רחבי הארץ, המחנכות את הדור הבא של מורות התנ"ך של חב"ד.

בלבי תמיהה מסוימת על הסיטואציה: אני רב ציוני-דתי, מפקח במשרד החינוך, הולך להרצות לחב"דניקיות על הנושא "מהבנת התורה להפנמת ערכיה". מדוע הן פונות לאדם כל כך שונה מהן, בניסיון להעמיק את הוראתן? לאט לאט התמיהה הופכת להתפעלות, התפעלות מהרצון הנקי ללמד טוב יותר, דבר המוביל אותן ללמוד תורה ודרכי הוראה מכל מי שיתרום להן, ללא קשר לצבע הכיפה שעל ראשו, ולמרות השוני בתפיסת העולם.

האם ייתכן לקיים שיח על דרכי הפרשנות של התנ"ך בין ר"מ באחת מישיבות "הקו" ובין ר"מ מהגוש? האם ייתכן להושיב לשולחן אחד את שני הר"מים ללימוד משותף?

אם היו שואלים שאלה זאת לפני חמש שנים, מסתבר שהתשובה לכך הייתה באופן גורף - לא. ביום ראשון האחרון, בימי העיון בתנ"ך של מכללת הרצוג, הוכח שהדבר אפשרי.

לפני כמה שנים התעורר פולמוס מר בין רבני ישיבות הקו ובין רבנים מישיבת הר עציון ומכללת הרצוג בנוגע לדרך הראויה ללימוד התנ"ך. זה לא היה סתם ויכוח בין שתי קבוצות רבנים, לדאבון לבי הוויכוח עלה לטונים צורמים ביותר, ואכמ"ל.

לא באנו במאמר זה להחיות את הפולמוס ואף לא להציגו ולנתחו בפרספקטיבה של כמה שנים לאחר שהאש שקטה. אדרבה, מאמר זה מבקש להביע התפעלות מהיכולת לשוחח ולהתווכח בנעימות על הנושא. המידיינים היו הרב אליעזר קשתיאל, ר"מ במכינת בני דוד שבעלי, ומן הצד השני הרב אמנון בזק, ר"מ בישיבת הר עציון ומרצה במכללת הרצוג. המושב התקיים ביזמתו של הרב ד"ר שוקי רייס, ראש החוג לתנ"ך במכללת הרצוג וסגן נשיא המכללה, והוא גם הנחה את הלימוד והדיון.

ברקע הדיון עמדו השאלות הידועות, שהציפו את השיח הציוני-דתי לפני כחצי עשור: האם אפשר להשתמש בכלים ספרותיים בלימוד תנ"ך? האם מותר ללמוד מחוקר שאינו דתי פירושים חדשים לתנ"ך? האם מותר לחדש פירושים שלא נאמרו על ידי רבותינו הראשונים והאחרונים? והאם מותר לטעון שיש בתנ"ך ביקורת על דמויות המופיעות בו: האבות, השופטים, המלכים והנביאים?

שני הרבנים שהשתתפו בפאנל לימדו, כל אחד בדרכו היפה, את אותו הפרק - "פרשת האישה השונמית" במלכים ב' פרק ד'.

במרכזו של הסיפור עומדת אישה גדולה שביקשה לארח בביתה את איש הא-להים, אלישע, סתם כך ללא תמורה. היא התקינה לו בביתה עליית גג ובה מיטה ושולחן וכיסא ומנורה. אלישע מצדו ביקש להשיב לאישה, וכששמע מגחזי שהיא עקרה, בירך אותה בבן.

לאחר זמן הבן חלה למות, והאישה בייאושה הגיעה לבית אלישע כדי לעמוד על הבטחתו אליה להעניק לה בן. אלישע שלח בתחילה את גחזי עם משענתו כדי להחיותו, ומשזה נכשל בא בעצמו, התפלל לה' והחיה את הילד.

אחת מנקודות המחלוקת הייתה בנוגע לדמותו של אלישע הנביא. הייתה הסכמה שהנביא למד בסיפור זה על הענווה הנדרשת ממנו. אולם בעוד הרב קשתיאל טען שה' קידם את אלישע להבנת הענווה הנדרשת ממנו כנביא ה'; הרי שהרב בזק טען שיש בסיפור ביקורת על חוסר ענווה של אלישע הנביא. מתברר שאין זו אבחנה של מה בכך, והרוצה להעמיק מוזמן לצפות בהרצאה שעלתה לאינטרנט.

הסכמה גורפת: כפיפות לדבר ה'

ברצוני להתמקד לא בתכנים השונים אלא בגישות השונות, ובעיקר בשיח המשותף.

הרב קשתיאל טען בנחרצות ובנעימות שהנביאים והנבואה נשגבים מהבנתנו, וממילא אין לנו הסמכות והרשות להעביר ביקורת על נביא ה', בלי שהתנ"ך או הפרשנים יאמרו זאת במפורש. לעומתו הרב בזק טען שהתורה נעלה מעלינו וחובתנו להבין ולקבל את דברי התורה כפי שהם, בין כאשר הם "מקלים" עלינו ומתארים את דמויות המופת בטהרתן ובשלמותן, ובין כאשר הם "מקשים" עלינו ומתארים את חטאיהן.

הרב בזק שם את מרכז הכובד על לימוד נקי מהנחות יסוד, מתוך הקשבה מלאה לדבר ה'. בניגוד לכך, הרב קשתיאל טען שלא ייתכן לימוד לא הנחות יסוד, שלא אנו קובעים אותן, אלא הן נקבעות לאור הבנה כוללת של תורת ה' בעקבות לימוד מחשבת ישראל ומוסר.

מעניין שדווקא מתוך הסכמה על ערך משותף, של קדושת התנ"ך וכפיפות לדבר ה', הגיעו שני הרבנים למסקנות הפוכות. האחד רואה בתורה עצמה את דבר ה' שממנו אין לסור; והשני טוען שיש הנחות יסוד, שהן עצמן חלק מדבר ה', והן קובעות את גבולות הגזרה בלימוד התורה.

הקשבתי לשני הרבנים, ששניהם ממובילי לימוד התנ"ך בדורנו, ומעבר לשיעור הנפלא שכל אחד מהם העביר שמעתי אמון הדדי, הערכה הדדית, התפעלות והערכה לחידושי התורה של חברם ללימוד.

מורות חב"ד מבינות שעל מנת להתמקצע בהוראת התנ"ך יש לעבוד יחד עם אוהבי תורה ומלמדי תורה אחרים, הרב בזק והרב קשתיאל מתנצחים בלימוד התורה מתוך מחלוקת עקרונית לצד הערכה רבה. זה היה שיעור חשוב בעבורי בימים אלו, שבהם אנו כל כך רוצים לחיות חיים של אהבת חינם ולא רק לדבר גבוהה גבוהה על הערך הזה.

החמ"ד דוגל ב"שבעים פנים לתורה", כל בתי המדרש שהם חלק משבעים פניה של תורה מוזמנים להיות שותפים בהוראת התורה, מתוך ענווה כלפי ה' ותורתו, ומתוך רצון להיות שותפים לבתי המדרש האחרים.

לפני כעשור הייתי שותף לבניית תכנית הלימודים של "תורת חיים", תכנית שאותה הוביל בזמנו ד"ר משה ויינשטוק, המכהן היום כיו"ר המזכירות הפדגוגית. הייתה לנו התלבטות חינוכית כלשהי, עלו שיקולים שונים, דעות חלוקות, הובאו ראיות לכאן ולכאן, ואז מוישי אמר: השאלה שצריכה להנחות אותנו היא מה יוסיף יראת שמים לתלמיד שלי.

כמנהיגי חינוך אנו משתדלים ומתאמצים "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" מתלמידינו, כל נפש זקוקה לחיבור אחר לתורת ה'.

כדי להזדהות עם דמויות המופת של התנ"ך, תלמידים שונים זקוקים לגישות שונות, ואני מקווה שכל מורֶה ומורָה ילמדו על פי אמונתם ועל פי בית המדרש שבו הם צמחו. אולם בו בזמן יהיו קשובים לתלמידים ששורש נשמתם נוטה לכיוון רוחני אחר, לבית מדרש מנוגד; ושהמורים יוכלו בחכמתם החינוכית להלך כנגד רוחם של כל תלמידיהם, ורק כך יגדלו כל התלמידים באהבת תורה ויראת שמים.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם