הדתה?! הצחקתם אותי

7 hadata

הדתה? העלמה - כך מנעה ממני מערכת החינוך לבחור בקשר שלי ליהדות

בת-יה אשכנזי

גדלתי בנס ציונה, כחילונית למהדרין.

שבתות בים, טיולי ג'יפים בסוף שבוע, חבר, בילויים עד אור הבוקר, בלי גבולות - מה שרוצים עושים, כאן ועכשיו, לא לפספס שום חוויה! ברוך ה' גם לא היה חסר לי דבר: לא חסרו לי חברים וגם לא תחביבים או רעיונות מה לעשות בשעות הפנאי.

ואז, מתישהו בגיל ההתבגרות, חזרתי בתשובה. לא, לא "ראיתי אור בקצה המנהרה, הרגשתי שאני מפספסת משהו בעולם הזה, וכך הגעתי לדת". ממש לא. זה קרה לי באופן כל כך ספונטני, כמעט הזוי.

הייתי בת 14. באחת השבתות שמעתי להנאתי שירים של אייל גולן ביוטיוב. אם אתם מכירים את הפלייליסט האוטומטי של יוטיוב, הוא בוחר בעבורך שירים לפי סגנון המוזיקה שאתה מקשיב לו כעת, ומכין לך אותם כרשימת השמעה להאזנה רציפה. כך, מצאתי את עצמי שומעת פתאום שיר של זמר שלא שמעתי עליו מעולם - מידד טסה, ששר את 'בן של מלך'.

אהבתי את הקצב של השיר. כשנכנסתי לראות מה אני בכלל שומעת - ראיתי להפתעתי בחור דתי! כשסיפרתי את זה לחברות, אמרתי להן בצחוק שאני רוצה ללכת לבית הכנסת. שאולי יש שם עוד שירים כאלה.

כבר בשבת שלאחר מכן גררתי אתי כמה חברות חילוניות לבית כנסת מהמם ביופיו בנס ציונה. הגענו לתפילת ליל שבת במכנסיים, לא מבינות בכלל איך מתפללים, וראיתי שכולם לבושים לבן. כולם מבושמים, מתרגשים, מתפללים, שרים... משהו מיוחד שלא יצא לי לראות אף פעם. אהבתי שכולם נראו ממש חגיגיים, לא בדיוק הבנתי למה. אבל זה היה נראה כאירוע ששווה לחכות לו שבוע שלם.

וכך, שבת אחר שבת, אני והחברות שלי התמדנו והגענו לתפילה. לא התפללנו אבל היינו שם. אחרי התפילה חזרנו הביתה ויצאנו כרגיל עם כל החבר'ה, אבל על התפילה לא ויתרנו.

לאט לאט, חברותיי הפסיקו לבוא אתי לבית הכנסת מסיבות כאלה ואחרות אבל אני הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק. אהבתי את ההרגשה הזאת, את ה"התנתקות" הזאת. את הריחות של הבשמים של כולם, את החזן ואת התפילה. מישהי מבית הכנסת ניגשה אליי ושאלה אם אני רוצה שהיא תלמד אותי להתפלל. מובן שעניתי בחיוב, מי היה מאמין?

ההתרגשות גברה משבת לשבת. התרגשות לחוויה הזאת של ללכת לבית הכנסת לשעה וחצי, לחזור, ורק אז לצאת.

שבת אחת אחרי הצהריים, הלכתי עם חבריי לשחק במגרש שליד האולם של בית הספר. כשהגיע מוצאי שבת פתאום הגיעו למגרש המון חבר'ה דתיים והביאו אִתם כל מיני אביזרים. ביניהם ראיתי את אחת החברות מבית הכנסת - היא הסבירה לי שהם באו להכין את המופע של "חודש ארגון" של בני עקיבא. כששאלתי מה זה בני עקיבא היא סיפרה לי שזאת תנועת נוער דתית, והיא גם הסבירה לי מהו חודש ארגון ומה פשר המופע שהולך לעלות כאן עוד מעט.

תוך כדי ההתארגנות שלהם, החברה הזו זרקה לי: "מה את אומרת, אולי תנסי לשמור שבת אחת? לא תאהבי, את לא חייבת כלום. אבל אין לך מה להפסיד". צחקתי ואמרתי - בסדר! ננסה, מה אכפת לי?

ובאמת, את השבת הבאה שמרתי. בלי טלפון, בלי טלוויזיה ובלי מחשב 25 שעות!

כל השבת הייתי בבית הכנסת עם החברות. למדנו תורה, דיברנו, היינו בשיעור של הרב. נהניתי בשבת הזאת כמו שלא נהניתי משום שבת עד אז. את השבת הבאה גם שמרתי. ומשבת לשבת נהיה לי יותר כיף. חיכיתי לזה כמו שלא חיכיתי לשום דבר אחר.

לאט לאט למדתי הלכות והבנתי למה שומרים שבת.

זהו סיפור התשובה הספונטני שלי. אבל בואו נלך שנייה אחורה. למען האמת, לפני כל התהליך הזה אפשר להגיד שממש שנאתי דתיים.

נס ציונה היא עיר חילונית לגמרי, האוכלוסייה הדתית קטנה מאוד. המפגש היחיד שהיה לי עם אנשים דתיים היה בעיקר בלילות, כשהייתי רואה כמה חבר'ה בכיפות שחורות הולכים עם בנות, מקללים, יורקים, מתנהגים בצורה שלא כל כך מכבדת. אז ככה גם ראיתי את הדת. ומי רוצה להיות חלק מדבר כזה?

מהחוויה האישית שלי במוסדות החילוניים שבהם למדתי, לא הרגשתי יהדות. לא למדנו שום דבר שקשור לדת, לאלוקים, למסורת היהודית. היום, אחרי שנכנסתי לתהליך החזרה בתשובה, אני באמת מבינה כמה פערים וחסכים יש לי בכל הנוגע ליהדות. אין לי ידע כללי בתנ"ך, וגם לא בדברים שקשורים למסורת של העם היהודי כמו שבתות וימים טובים.

לקראת סוף כיתה ט', כשאני כבר שומרת שבתות ברציפות מאז אותה שבת ארגון, הלכתי בשבת ברחוב. במקרה לגמרי לבשתי חצאית. מישהי ראתה אותי ושאלה: "תגידי את דתייה? את מנס ציונה?" עניתי לה שאני לא יודעת אם אני דתייה. "אני שומרת שבת... זה נחשב?"

בתגובה היא אמרה לי שאני חייבת להגיע לסניף. שיש בנס ציונה תנועת נוער דתית, עם הרבה חבר'ה טובים ונחמדים ושאני יכולה להשתלב שם מצוין. באותה שבת הגעתי לסניף, וקיבלו אותי בצורה כל כך יפה, הייתי בהלם שיש גם דתיים כאלה.

בחופש שבין י' לי"א נכנסתי להדרכה לשבט הרא"ה (היום מורשה). ההדרכה הייתה לי מאוד משמעותית - התחברתי לחניכים שלי בצורה בלתי רגילה. וכמה שנתתי והשקעתי בהם, קיבלתי פי מיליון.

מאז שהתחלתי לחזור בתשובה נהייתי אדם חושב יותר, ערכי יותר, בוגר יותר. פעם הייתי מתעניינת רק במסיבות וביציאות, והיום הרבה יותר מעניין אותי לארגן חתונה לזוג של מעוטי יכולת, או לארגן התנדבות בבית חולים.

בכיתה י"א עברתי לאולפנת צביה רחובות, ואני מודה שלקח לי טיפה זמן להתאקלם שם... אבל לאט לאט הפכתי להיות חלק בלתי נפרד. פגשתי שם כל כך הרבה אנשים ומורים שעזרו לי בדרך ויעצו. לפני כמה שבועות סיימתי י"ב, ובע"ה בשנה הבאה אני הולכת לעשות שירות לאומי משמעותי, כרכזת נוער במושב בצפון.

במערכת החינוך שגדלתי בה, לא ניתנה לי הבחירה לחקור בכלל את הקשר שלי ליהדות. לא באמת הייתה לי האפשרות לבחור מה אני רוצה בחיים, ומנקודת המבט שלי אני יכולה להעיד עד כמה לימוד היהדות צריך להיות חובה בכל המוסדות, גם החילוניים. כי אנחנו עם אחד, שעבר יחד היסטוריה שלמה בשל היותו יהודי וכולנו צריכים להכיר את עברנו ואת הדת שאליה אנחנו משתייכים. גם כדי לדעת וגם כדי שתהיה לכל אחד האפשרות האמתית לבחור במה שטוב ונכון בעבורו.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם