הטישו שפקח את עיני

4 hersh

אבינועם הרש

ראיתי אותו בסמינריון האחרון. שקט, צנוע, בלי פצצות התאורה עם המילים "הי עולם, תראה אותי, אני כאן!" שבדרך כלל מלוות נערים בגיל ההתבגרות.

שמתי לב למשהו מוזר בו. חריג בנוף. בהתחלה לא ידעתי בעצמי איך להגדיר את זה בכלל, בטח בפעם הראשונה, כשכולם נכנסו באלגנטיות לחדר אוכל והוא העדיף להימנע מדחיפות.

גם בפעם השנייה, כשנכנס לחדר לפניי ובלי שאגיד לו התחיל לסדר את כל הכיסאות כדי שהכיתה תהיה מוכנה ליחידה הראשונה על 'מהו מנהיג'.

רק בפעם השלישית, כשהיחידה הסתיימה וכולנו יצאנו החוצה לעבר הקפה והעוגיות, הבנתי מה העניין.

הוא הלך במסדרון לידנו ובשיא הטבעיות הרים חתיכה קטנה של טישו שהייתה זרוקה על הרצפה. אף אחד משאר הנערים לא ראה אותה בכלל. גם אני. מבחינתנו חתיכת הטישו הזו הייתה שקופה. נעלמת. קונוס בהצגה הגדולה שמילאנו בה שחקנים מרכזיים.

היא גם הייתה מנותקת לגמרי ממרחב הזמן והתודעה שלנו. כאילו הייתה שם מאז ומעולם וכך גם היא צריכה להיות.

הוא התכופף. תפס אותה. הרים. שם בפח. הדביק אותנו וחזק להתנהל בשיחה כאילו כלום.

אחרי שכולם הלכו קראתי לו לצד. שאלתי אותו: "למה הרמת את הטישו הזה? משעמם לך? אין לך מה לעשות? בשביל זה יש לנו עובדי ניקיון, לא?"

"סבתא שלי עלתה לארץ מעיראק", הוא ענה. "היא לא ידעה קרוא וכתוב. סבא שלי היה נגר ופרנס את כל המשפחה. בארץ סבתא שלי עבדה גם בניקיון ואמא תמיד סיפרה איך שהיא חזרה הביתה עם כאבים בגב. אתה אולי ראית טישו. אני ראיתי את כאבי הגב של סבתא שלי".

השתתקתי. לא יכולתי לדבר. תקראו לזה הלם. דמעות נקוו בעיניי. משהו עצר לי בגרון.

אחר כך שאלתי את עצמי למה לעזאזל לא ראיתי את חתיכת הטישו הזו?

כנראה מאותה סיבה שלא ראיתי את מאות הממחטות הקודמות. מאותה סיבה שלא בטוח שאחייג למשטרה אם אראה צמיג קרוע באמצע כביש 6, כזה שיוכל לסכן חיים. מאותה סיבה שלצערי לפעמים כשאני ממש ממהר לעבודה אני לא מבחין בטרמפיסטים שממהרים כמוני, ורק מחכים לנהג שיהיה מוכן להרים רק לרגע את העיניים מבנק המטרות שלו.

ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה הייתי בפארק וחוץ מלהתבאס בקול ולמנות את החסרונות של 'הישראלים המכוערים' שמלכלכים את כדור הארץ שלנו, אשכרה עצרתי הכול, לקחתי שקית זבל ענקית ופצחתי במבצע ניקיון אישי כדי להפוך את הארץ האהובה שלי לנקייה ויפה יותר.

הנער שהרים את חתיכת הטישו עשה מעשה הרבה יותר גדול מניקיון חד-פעמי. במעשה שלו הוא קודם כול לימד אותי שלפעמים אתה מסוגל לראות 6/6 אבל בעצם לא לראות כלום. להתעלם לגמרי מכל מה שקורה מעבר לטריטוריה האגוצנטרית שלך.

בזה שהוא הרים את הטישו, הוא לימד אותי והזכיר לי שיש קשר ברור ונסיבתי בין כל הדברים שעוברים על פנינו: אני יכול להתעלם מהטישו, אבל הסיכוי שמי שיצטרך להרים אותו במקומי יהיה אישה קשת יום או אם למשפחה חד-הורית שמנסה בסך הכול לפרנס בכבוד את הילדים שלה לא הולך להיעלם מפני שהזנחתי את הראייה האכפתית שלי.

מישהו כאן יצטרך להתכופף ולפלוט אנחה על כאב הגב שלו, ואם זה לא יהיה אני, נער צעיר, זו כנראה תהיה האישה קשת היום הזו.

הבנתי שאין זמן מתאים יותר מהחופש הגדול כדי להתחיל לאמן את האינטליגנציה האכפתית שלי. להסתכל במרחב. להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם. לדבר פחות ולעשות יותר.

כי א-לוהים, כך אנחנו יודעים, נמצא גם בפרטים הקטנים.

ותיקון העולם חייב לעבור גם דרך הדברים האפורים והיומיומיים האלו.

ממש כמו חתיכת הטישו הזרוקה הזאת, שמחכה לראות מי יהיה הראשון שיבחין בה, ישים בפח

ויהפוך את העולם לנקי וטוב יותר.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם