האבן והדמעות של סבתא

4 hersh

האבן והדמעות של סבתא – מחשבות על התפכחות חינוכית

אני זוכר איך לפני שלוש שנים נעמדתי שם בחדר המורים אחרי שיחה מתוחה עם זוג הורים, מחזיק את כוס הקפה ביד ותוהה לעצמי האם ההורים האלה אמתיים או שהם יצאו מאיזה סרט מצויר בערוץ הטורקי; כזה מופע מרהיב של הכחשה והדחקה כבר מזמן לא ראיתי.

אין, הילד שלהם זהב טהור. פרח מוגן. כליל השלמות. ורק מערכת החינוך, שאני נציגה, הורסים לו הכול. אילו רק יכולתי להסריט להם את ההתנהגות שלו בכיתה זה היה עוזר לי כל כך. "מה נראה לך, המחנך, שאנחנו משחקים דמקה? אתה יודע כמה משאבים אנחנו משקיעים בילד הזה?" אמרה לי האם בעיניים דומעות. "יכול להיות שאתה לא רואה את זה, אבל אנחנו כל הזמן חושבים מה לעשות אתו".

נענעתי בראש ועשיתי תנועות של הבנה והכלה, אבל בלב מצאתי את עצמי על פסגת האולימפוס, מועך את האמת האבסולוטית בשתי הידיים מרוב תחושת בעלות, ובמבט מתנשא מאחל להורים הללו לצאת כמה שיותר מהר משלב ההכחשה ולהתחיל לקבל אחריות לחיים של הילד שלהם. לסיום קינחתי ואמרתי בטון סמכותי של מטפל ממכון אדלר: "אם תרצו לקבל ממני עצות והדרכה איך להתמודד אתו באופן טוב ושלם יותר, יש לכם את המספר". הם הסתכלו בי במבט מתוסכל והאב לחץ את ידי בחזקה, הסתכל לי בעיניים ואמר לי:"אל תחשוב שזה קל כל כך. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. תאמין לי, אני יודע על מה אני מדבר".

הקשבתי לו. זאת אומרת לא ממש, רק עשיתי כאילו ואיחלתי לו בלבי גאולה מהירה. מה לעשות, הורות היא גם מקצוע, ובין היתר מתפקידנו המחנכים לוודא שכולם יזכרו את זה.

השנים עברו. בננו הקטן גדל והנה יש לי בבית, מעבר לשאר הילדים, ילד בן חמש, ב"ה מתוק ומקסים, אבל מדי פעם (כמו אצל כולם, מן הסתם) הוא עושה לי בית ספר בהילוך אטי ומנחית אותי לקרקע המציאות. הייתי בטוח שאני, המחנך הגדול, המבין, זה שיודע להטיל משמעת ומורא בכיתה, יכול ללמד אחרים כל מיני אסטרטגיות חינוכיות עם בניהם, והנה אני מוצא את עצמי הולך לאיבוד בחוסר אונים מוחלט, לא מבין מאיפה להתחיל בכלל.

לו רק הייתי בכיתה מאחורי השולחן והלוח שלי, עם ארגז הכלים וארסנל הנשק המוכר שעומד לרשותי; יודע בדיוק מהם גבולות הגזרה בהתאם לכללים המוכרים ולחוקי בית הספר, החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים: איחרת לארוחת ערב? צא מהבית. אתה רוצה ארטיק אחרי שאבא קנה לך טילון? אתה מושעה לבית של השכן. צעקת על אבא? תעתיק לי למחר את הלכות כבוד רבו מהשולחן ערוך.

האם לא בדיוק לשם כך נועדו החוקים? כדי לתאם ציפיות ולעשות הפרדה מוחלטת בין מה שאסור למה שמותר? אבל בבית שלי, עם הילד שאני אוהב כל כך וכל הרגשות שמתערבבים עם השיקולים המקצועיים (וברוב הפעמים מעפילים עליהם) הרגשתי חשוף ולא מקצועי, שלא לומר חובבן.

הרגשתי שההחלטות ההוריות שלי מגיעות ממקום לא מדויק שעטוף ברגש. אין מצב בעולם שתלמיד שלי יעשה לי בית ספר כמו שעושה לי התכשיט שלי, אבל מה אני אעשה שבכל פעם שאני רוצה לתת לו תגובה חינוכית אני נזכר איך הסתכלתי עליו בפגייה בשערי צדק ורק התחננתי לאלוקים שיוציא לי אותו משם חי ובריא? איך אפשר לחנך ככה? ואיך יכול להיות שיש פער גדול כל כך בין 'אבינועם האב' ל'אבינועם המחנך'?

*

רק בשנה האחרונה, בתור אבא בעצמי, התחלתי להבין באמת מה עובר על ההורים הללו ועד כמה ההתמודדויות החינוכיות שלהם הן אתגר מורכב וקשה, סיזיפי ושואב. לו רק הבנתי זאת לפני כמה שנים, לא רק שהייתי מסתכל על ההורים הללו בגובה העיניים אלא ככל הנראה גם מלמטה.

ואם יש תובנה אחת חזקה במיוחד שנתחדשה לי בסוף השנה הזאת היא שמה זה בעצם חינוך אם לא השלכת אבן לים? אנחנו יכולים להשתדל מאוד לכוון את האבן שתפגע במקום זה או אחר, אבל אחרי שהיא כבר נחתה אין לנו שמץ של מושג לאן ובאיזה כיוון יתפזרו האדוות.

והאמת? לא נשאר לנו לעשות שום דבר אלא להתפלל. ולבנות על הדמעות של סבתא.

*

ובכל זאת יש דבר אחד משותף למודל החינוכי בבית הספר ובבית: העמדת רף הציפיות שאנחנו דורשים מהתלמידים ומהילדים שלנו. אני לא יכול לכעוס על תלמיד שמאחר לכיתה אם אני בעצמי איחרתי ואני לא יכול לבקש מהילד שלי להפסיק עם הממתקים אם הוא רואה אותי יורד בהיחבא על רביעיית מילקי.

מפתה מאוד דווקא בחופש לפתוח עם הילדים במלחמות עולם על מינונים (תפסיק כבר לשבת במצב בטטה ולזגזג בין הערוצים) ועל הלכות צניעות. איך הם מעזים? זה מה שלימדנו אותם? החלטתי שהחופש אני הולך להסתכל על ההתנהגות של הבן שלי דרך משקפי הסלחנות שאני מפגין כלפי עצמי: אם העולם שלי עגול בפינות, מותר לי שגם העקרונות שהייתי רוצה להנחיל לילדים שלי לא יהיו מרובעים. ואם כבר להתחיל ולהקפיד על העקרונות עם הילד – עניי עירך קודמים.

והילד הזה הוא אני.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם