בחזרה לתורה

4 Mercaz HaRav

הרב יצחק נריה

הרב יצחק נריה, נכדו של הרב משה צבי נריה "אבי דור הכיפות הסרוגות", טוען כי החברה הדתית לאומית מתחמקת מחובתה ההיסטורית להעמיד גדולי תורה. צעירים שמבקשים להתגדל בלימוד תורה נקלעים לעוני מחפיר, ולעיתים זוכים אף ליחס מזלזל מצד סביבתם ובני משפחותיהם * הציבור הדתי-לאומי מעדיף להאדיר אנשי צבא ומצליחנות בתחומי חיים אחרים על פני טיפוח וסיוע לתלמידי חכמים מה שיוביל את הציונות הדתית להתרוקן מתלמידי חכמים ופוסקים * הפיתרון פשוט: בואו נחזור להשקיע בדיוק שם

ייסלח לי הרב י"צ רימון שליט"א, אבל את המאמר הבא אפתח בו ובתורתו כדוגמה. בהספד שנשא הרב רימון אחרי מות הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל הוא סיפר את הסיפור הבא:

"מדוע לא הייתי לרופא? עוד בנערותי, היה ברור לי שאלך ללמוד רפואה ולאבי ז"ל היה הדבר ברור אף יותר... בהיותי בשיעור ה' קרא לי הרב לחדרו ושוחח עמי זמן רב על החשיבות של לימודי רפואה: 'רפואה היא מקצוע של חסד', אמר בפסיקה. אך לאחר מכן הוסיף: 'אבל אתה צריך להישאר בישיבה. אתה צריך להמשיך בעולם התורה'. דברי רבנו חלחלו אליי אט-אט. נשארתי שנה נוספת בישיבה, למדתי את לימודי הרבנות, ובסופו של דבר נשארתי שנים רבות אחר כך. מאוחר יותר זכיתי להיקרא על ידי רבנו להיות ר"מ בישיבה".

אינני יודע איזה רופא היה צומח לעם ישראל לו היה הרב רימון לומד רפואה. אבל כל חייל דתי בן תורה שמתגייס ממהר להצטייד בספרו על הלכות צבא. אני משוכנע שרבים מהקוראים למדו או עיינו גם בספרים שהוציא הרב רימון על הלכות שמיטה, הגדה, ועוד ועוד. לי ברור כי הרב ליכטנשטיין, למרות הערכתו לרפואה, ראה שהרבה יותר חשוב לעם ישראל שיהיה עוד תלמיד חכם.

לפני שנים הציבו מייסדי המכינות את הצבא כיעד לנוער הדתי-לאומי. עברו שנים ויעד נוסף הוצב: עולם התקשורת. כיום נוסף לשני היעדים יעד האחיזה בהנהגת המדינה. הסיסמאות שהשתלטו על השיח הן שעלינו לחדול מלהיות מש"ק הדת של המדינה וכי הגיע הזמן להפוך לנהגי הקטר. מבלי להתמודד עם הרצון להנהיג, שהרי המנהיגים הדגולים שלנו לאורך ההיסטוריה נקראו אל הדגל ולא כבשו אותו, את משה לקח לשכנע שבוע ימים, דוד כלל לא הוצע ומנהיגים רבים נוספים בעם ישראל נבחרו ולא התאוו להנהיג. אבל הבעיה עמוקה יותר. הנהגה היא שיקוף של דרך; לא מגיעים לשלטון ורק אז מתחילים לברר מהי דרכנו.

כאשר בנימין נתניהו חלם על השלטון הוא הקים את 'מכון שלם' כמכון מחקר שיציע חלופה רעיונית לאליטה השלטת. ז'בוטינסקי כתב ספרים ופיתח תשתית הגותית ורעיונית. מפא״י ומפלגת העבודה הקימו ספריות, אוניברסיטאות, הוצאות לאור, תרגמו הגות סוציאליסטית ופיתחו תשתית רעיונית.

הציבור הדתי-לאומי, כך נראה, צועד בדיוק בדרך ההפוכה. במקום להעמיק, לפתח ולהרחיב את התשתית הרוחנית והרעיונית שלו, הוא הולך ומצמצם אותה. אי אפשר לדבר על שלטון כאשר "עמוד השדרה הרוחני שלנו", הישיבות הגבוהות, ישיבות ההסדר והכוללים שלנו נמצאים תמיד על סף קריסה ונזקקים לחסדי זרים.

עם חוסר אמון עמוק כזה ביכולת ההנהגה הרוחנית שלנו, האם אנחנו עדיין מחפשים את השלטון, או שאולי אנחנו בכלל מחפשים אתונות ואחר כך נמצא מלוכה?

כציבור אנחנו מתיימרים להשתלב בכל מקום. אנחנו רוצים להנהיג, להוביל ולפקד. בפועל, מרוב רצון לרוץ קדימה אנחנו כמו צבא של טקטיקנים חסרי אסטרטגיה. חבורת לוחמי סיירת שהבקיעו עמוק עמוק לשטח האויב אבל לא הכינו צירי אספקה.

כציבור דתי ומאמין, אם לא נבין לעומק את הבעיה, אם לא נפנים שבלי עצמה רוחנית תורנית אין לנו קיום, לא נצליח להנהיג, להוביל, ולבטח לא לשלוט. הסוף יהיה שנאבד את המאחזים שלנו בניסיון לכיבוש המאחזים האחרים.

לטענה שעמה אני מבקש להתמודד יש שני פנים.

  1. העדר עתודה רוחנית משמעותית לציבור הדתי-לאומי.
  2. העדר תמיכה ציבורית, של הציבור הדתי-לאומי, במפעל העצום של הישיבות שלנו.

לפי נתונים מחקריים שונים אנחנו בני הציבור הדתי-לאומי, על כל גווניו, מונים קרוב למיליון נפש! כ-15 אחוז מהאוכלוסייה הכללית. כאשר הנתונים מגיעים לעולם התורה, מה המצב אצלנו? ובכן, מתוך אוכלוסייה של יותר ממיליון נפש אנחנו מדברים בסך הכול על שלושת אלפים אברכים ציונים דתיים. זה הכול.

לא פחות טובים מכולל בעלזא

במסגרת "קרן אחד לאחד" אנחנו מכירים כמעט את כל הישיבות. הידעתם כמה אברכים יש לציבור שלנו שלמדו יותר מעשר שנים בישיבה, כאלו שבעתיד יוכלו להיות מנהיגים, רבני ערים, רבני קהילות, מורי הוראה, ראשי ישיבות, ר"מים, דיינים, רבנים ראשיים לישראל וכו'? ובכן, אנחנו מדברים על בין 400 ל-500. זה הכול.

אחד מחברי הוועדה שאל: האם הוא לא הבן של פלוני, אחד מעשירי הארץ? ראש הישיבה השיב אכן, זה אביו! שאלנו מדוע האב לא יכול לתמוך בבנו, והתשובה העצובה הייתה שהאבא החליט שאם הבן לומד תורה במקום להצטרף לעסק המשפחתי, הוא לא יתמוך בו.

האמת היא כי אלו מבנינו הבוחרים לשקוע בעולם התורה, עושים זאת מתוך מקום פנימי עמוק, הם ברוכי כישרונות, בעלי כושר אבחנה וניתוח, ואם יגדלו בתורה עם ישראל ירוויח תלמידי חכמים גדולים בעלי ידע רחב, משנה אמונית ברורה, יראת שמים טהורה וחיבור עמוק ומחייב לכלל ישראל.

אסור לנו כציבור להפקיר את המגרש הזה. עולם התורה שלנו עשיר, מגוון, סוער, מושפע מזרמים עמוקים מאוד מפי ספרים ומפי סופרים, אבל רבים מדי נוטשים אותו מהר מדי כדי לרכוש מקצוע. לפעמים אלו שיכלו להיות גדולי דור עוזבים את ספסלי הישיבות רק בגלל העדר תמיכה כלכלית ואהדה ציבורית; אנחנו חייבים להעריך אותם באמת, ולהאמין שהלימוד שלהם הוא בעל ערך עצמי נשגב, "יקרה היא מפנינים". בשל כך חובתנו וזכותנו לתת להם את ההערכה וההוקרה לכך על שהם אברכים שהחליטו לשבת וללמוד בלי להתנצל על כך.

מעבר לאי-הנוחות שיש לאברך להנפיק הסברים לבני משפחתו מדוע הוא "לא עושה עם עצמו משהו", רובם מתמודדים עם קשיי פרנסה. המלגה הממוצעת בישיבות היא סביב 1,800 ₪. שכר הדירה ברוב המקומות הוא סביב 3,000 ש"ח. זאת לפני אוכל, חשמל, מים ועוד. רק בישיבות בודדות קיימת היום אפשרות לתת מגורים לאברכים, וגם אז על פי רוב הם ניתנים במשורה ובמחיר מסוים.

למה אנחנו ממהרים לתרום לחולים, למלחמה בתאונות דרכים, לשיקום משפחות מעוני, אבל קשה לנו לחתום על הוראת קבע להחזיק לומד תורה? כל אחד מאתנו צריך להישיר מבט ולשאול את עצמו למה. האם התורה איננה חשובה לנו מספיק? האם אנו רוצים תלמידי חכמים עניים? האם זה מכבד אותנו כציבור שהרבנים שלנו יגדלו בדלות ובעניות? למה 18 שקלים שאדם מוציא בקלות לחומוס או לרכישת קפה ומאפה, הוא מתקשה להוציא כדי לתמוך בלומדי תורה?

למה ראשי ישיבות ומנהלים נוסעים לגייס כסף בחו"ל, נזקקים לחסדי זרים, בעוד ברוך ה' בארץ המצב הכלכלי נפלא, ההייטק פורח והכלכלה משגשגת? האם אנחנו תומכים מספיק בלומדי תורה? האבסורד הוא שיש רבים מאתנו שתורמים כספים לעולם התורה החרדי. גם הם זקוקים לסיוע, אבל האם אין לנו צרכים משלנו?

אנחנו לא פותחים את הכיס מספיק. כשזה מגיע ל"יששכר וזבולון", אנחנו קמצנים.

הציבור הדתי-לאומי פותח את הכיס כדי לשקם משפחות. הוא פותח את הכיס ליהודי שבא לעשות שנור בתפילה, תורם כדי לתמוך בארץ ישראל, מסייע בכספיו לפיתוח תרופות למחלת הסרטן, למניעת תאונות דרכים. אבל לתמוך באברכים, להחזיק בעצמה ישיבות - זה כבר קשה?

למה? מניין יהיו לנו רבנים שלנו? איך יצמחו גדולי הדור משלנו? מי יתמוך בהם, יהדות ארה"ב וקנדה?

בדיון של "קרן אחד לאחד" עם אחד מראשי הישיבה, הציגו לנו מקרה של אברך שראש הישיבה העיד על שקדנותו ורצינותו, והעיר שהוא ממש נזקק.

אחד מחברי הוועדה שאל: האם הוא לא הבן של פלוני, אחד מעשירי הארץ? ראש הישיבה השיב אכן, זה אביו! שאלנו מדוע האב לא יכול לתמוך בבנו, והתשובה העצובה הייתה שהאבא החליט שאם הבן לומד תורה במקום להצטרף לעסק המשפחתי, הוא לא יתמוך בו.

השתגענו? אנחנו מענישים את טובי בנינו על רצונם ללמוד תורה?

אחד מתומכי הקרן, יהודי אמיד וטוב לב, בוגר ישיבת הסדר מפורסמת, סירב בעבר לתרום ל"קרן אחד לאחד". שאלתי למה ותשובתו הממה אותי: אני תומך בכולל של בעלזא, שם האברכים שוקדים על תלמודם.

התאכזבתי. אין לי שום בעיה שתתמוך בבעלזא, אבל אני לא מוכן לשמוע שעולם התורה שלנו חשוב פחות. וכי יעלה על הדעת שאברך ששירת כקצין ביחידה מובחרת וחזר ללמוד בישיבה לבוגרי צבא בעלי, שוקד על תלמודו פחות מחסיד בעלזא? אחרי שיחה ארוכה שכנעתי אותו, אבל טעמה המר של השיחה עדיין בפי.

עם חוסר אמון עמוק כזה ביכולת ההנהגה הרוחנית שלנו, האם אנחנו עדיין מחפשים את השלטון, או שאולי אנחנו בכלל מחפשים אתונות ואחר כך נמצא מלוכה?

אנחנו ב"קרן אחד לאחד" רוצים לשנות את המשוואה, לתת חיבוק חם וכתף תומכת ללומדי התורה, לטפח קבוצת עילית מכלל הישיבות, לסייע ללומדים, לעודד אותם לגדול בתורה, לסייע להם בשנים הקשות ולאפשר להם להיות גדולים ולהכשיר אותם להיות המנהיגים הרוחניים האמתיים שלנו.

הרב נריה הוא ראש ישיבת תורה בציון שבאפרת ומייסד קרן אחד לאחד שמטרתה לסייע כלכלית לאברכים בישיבות ציוניות.

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם