אל תבכי, אגרנש

4 hersh

אבינועם הרש

 

אחרי שסיימנו ללעוס את הנימוק הרציונלי המוכר להצדקת ההתעלמות הגורפת של מדינת ישראל מאברה מנגיסטו ואת הנזק שעשה קמפיין שליט בהאמרת תג המחיר היקר והמדמם שלו, לרגע אחד בואו נקרא לילד בשמו: אברה מנגיסטו מעניין את הישראלים כמו הנבחרת הלאומית שלהם. ברוגבי. 

 

עד כמה המצב הזוי, מביך ומעורר קבס? בואו נתערב שתשעים אחוזים מאתנו אפילו לא ידעו לאיית את שמו כמו שצריך. אברה? כאילו אברהם? להרבה אתיופים קוראים אברהם, לא? מנגיס מה? 

 

ישראל 2017 היא ללא ספק אחת מהמדינות המפותחות חברתית בעולם, וסקרי מדד האושר העולמיים מראים שטוב לנו כאן. עשרות עמותות חסד פורחות סביב, הסולידריות החברתית נוטפת ומטביעה את כולנו. אנחנו, בניגוד לאמריקנים, לא נעבוד על בן אדם עיוור שישאל אותנו איזה שטר הוא קיבל הרגע מהכספומט. ואז מגיע האברה מנגיסטו הזה. אתיופי. אזרח ישראלי שנמצא בעזה כבר יותר מאלף ימים ולא נצרב לנו בתודעה הישראלית כהוא זה.

 

אתם יודעים מה הכי מפחיד בכל הסיפור הזה? אבקת הרציונליזם שעטפנו באמצעותה את כל האדישות המסואבת הזו שלנו. אנחנו מתעלמים ממנגיסטו? מה פתאום! אנחנו רק מחזירים את השפיות ועושים סדר בתגי המחיר הישראלים: אם חמאס חושב שהוא שוב הולך לקבל כאן אלף מחבלים, הוא מה זה חי בסרט. מה הם חושבים, שהדי-אן-איי של עמוד השדרה של החברה הישראלית עשוי ממגבונים סחיטים? הנה. תראו כמה שאנחנו קשיחים. שבו לנו אזרח ישראלי ואנחנו מצליחים, אמנם בקושי, אבל בכל זאת מצליחים להחזיק מעמד. בשיניים.

 

ואז מגיע הבוזגלו הזה עם המבחן המעפן והחופר שלו ובועט אותנו לרצפת המציאות אחרי שכבר חשבנו שעשינו איזה צעד: "יכול להיות שהמודעות הישראלית עדיין תקועה אי שם בתקופת המעברות עד כדי כך שהאתיופי הצעיר הזה שלקה בנפשו וצעד לעבר הגיהינום ממש לא מעניין לנו את הבוהן מהצד הלא נכון שלה?" לאאא... מה פתאום. נסחפת. מכיר דתיים בלב? אז גם אנחנו מתים מדאגה. בלב.

 

אמו של מנגיסטו, אגרנש, אמרה: "אני שבורה מהמחשבה שאחרי כל כך הרבה ימים אני לא יודעת אם הבן שלי ראה רופא, קיבל טיפול תרופתי או בכלל מה מצבו הרפואי. אני מלאת תקווה שאימהות ואבות, אחים ואחיות, יבינו שהבן שלי חולה ושמה שקרה לי יכול לקרות לכולם" (איתי בלומנטל, ynet, 3 ביוני 2017).

 

כמה ענווה. כמה תמימות. כמה לא ישראלי. בלי לובינג וקבוצות לחץ שימררו את חייו של ביבי. בלי דרישות. בלי חברת פרסום. בלי כלום. רק עם כאב גדול וחור שחור וענק שהולך וגדל עם הימים ומאיים לבלוע כל בדל סולידריות חברתית שאנחנו רוצים כל כך להאמין שנושמת וקיימת בנו.

 

אילו יכולתי, הדבר הראשון שהייתי מייעץ לאגרנש, אמו של מנגיסטו, היה להחליף בדחיפות את השם שלה: במקום מגניסטו – צוק. במקום אגרנש – דפנה. ולאבא שלו – אמציה. שמות ישראליים שנודפים ריח של פרות משק וגיבוש טיס. ופתאום כולנו היינו מתעוררים: "בוא'נה, שמעתם? הצוק הזה נמצא בשבי כבר אלף ימים. איך זה יכול להיות? אין, חייבים להתחיל לעשות משהו".

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לחזור לחיים

  הטור האישי של אבינועם...

מעגלים שאין לברוח מהם

  מאמר מאת ד"ר בני...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם