לקראת היום השביעי

m 2 karpel

מוטי קרפל

התודעה הבשילה. המציאות מחייבת. התהליכים הגלובליים מאיצים: הגיע הזמן להכיר בחטא הקדמון שלנו ולסיים את מלחמת ששת הימים אחת ולתמיד

"החטא הקדמון" של החברה הישראלית היה חוסר יכולתה להחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות, ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידיאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. לא היינו בשלים לקבל את המתנה. הוואקום שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של לא לבלוע ולא להקיא – מוכרח היה להתמלא ביומרת "הלאומיות הפלשתינית" ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות נגדנו וגרר בהמשך באופן הכרחי תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. במובן זה "הפלשתינים" הם קרבנות סיבוכי הזהות שלנו עם עצמנו. גם התקוממותם של חלק מערביי ישראל נגדנו היא פרי התהליך הזה. גם אותם הצלחנו לבלבל.

אם נביט בעיניים פקוחות על התהליך שהתחולל מאז, ונסיק את המסקנות הנכונות ממנו, נבין כולנו: אין לנו בעיות עם הערבים אלא רק עם עצמנו. התודעה הישראלית לא הצליחה להשיג את המציאות ההיסטורית.

אבל 50 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים לא היו לשווא. הן היו חיוניות לבירור הקשר שלנו לארץ ישראל השלמה לא רק כאידיאל אלא גם ככורח המציאות.

ההופעה והעבודה

"ההשגות הולכות בדרך של הופעה ועבודה, כלומר הופעה פתאומית המזרחת אור על תכנים ידועים. ולפעמים מזרחת הופעה אחת עולמות מלאים. ואחר כך בא זמן העבודה לברר את הפרטים הכלולים בהופעה" (הרב קוק, מאורות הראי"ה, שבועות, עמ' ס"א). התפתחות התודעה מתרחשת בתהליך ייחודי. קודם כול מופיעה הארה חדשה, הברקה, רעיון חדש מתגלה במוחו של אדם, מה שהסלנג מכנה "נופל לו האסימון". אלא שהרעיון החדש שנולד הוא עדיין כללי, מקיף ולא מפורט, ובשלב הראשון איננו נקלט בשכל במושגים, בפרטים, במילים, בכלים רציונליים. אדם יכול לשמוע רעיון בשיעור, להתלהב ולצאת מכליו מרוב ההתרגשות, אבל במקרים רבים הוא לא יוכל להסביר, לא לעצמו ובוודאי לא לזולת, מה הוא בדיוק הבין. למצב זה קורה הרב קוק "הופעה".

בכדי לעכל, להפנים, לקלוט את התובנה החדשה, צריך אדם לפתח אותה, לשכלל אותה, ליצור לה מערכת רציונלית, "להלביש" אותה בטעמים, בהסבר. הוא צריך להוריד את ההופעה לפרטים. לכך קורא הרב קוק "עבודה". השלב הזה, בניגוד לראשון, איננו הבזק ראשוני חד-פעמי. פיתוח ההסבר הרציונלי דורש זמן. הפנמת ההארה היא כמו עיבור. הזרע, ההופעה הראשונית, נקלט, אבל התפתחותו לכדי רעיון משוכלל ורציונלי, הלידה, מחייבת הבשלה באמצעות הזמן.

"הופעה" בלי "עבודה" איננה מספקת. ההופעה חייבת להיקלט בכלים של התודעה, במושגים שלה, במילים ובהגדרות שלה, בהיגיון שלה, בצורה רציונלית. "להתיישב" בשכל האדם, הדור, החברה. ללא בניית התודעה המתאימה והכלים – ההופעה עלולה להיעלם ולהישכח.

והרב קוק ממשיך להסביר: "וכשם שאצל היחיד באה הופעה המצריכה אחר כך לעבודה, והעבודה אינה כי אם מבררת את רכושה של ההופעה, כן בציבור: התגלות עליונה הפועלת עליה מצרכת עבודת דורות לברר כל הגנוז בה" (שם, שם). גם בהתפתחות התודעה הציבורית, הלאומית, מתחולל תהליך בעל מאפיינים דומים.

דרך הרגליים

לתהליך הזה יש היבט נוסף. כדי שהאידיאלים הגדולים החדשים המופיעים ייקלטו היטב בתוך תודעת המציאות, הם חייבים להתגלות לא רק כאידיאלים, אלא גם ככורח המציאות. לא רק כאמת שמימית עליונה, אידיאלית, שהיא בבחינת רצוי, אבל גם אפשר לוותר עליה – אלא גם כאמת ארצית, חיונית, מתחייבת, הכרחית, שאי אפשר בלעדיה.

מי שעדיין לא נותנת לדבר להתרחש היא ממשלת ישראל, שבניגוד לאינטרס המובהק שלה, מתַחזקת את הרשות הפלשתינית וחוששת לתת לה ליפול. קשה להנהגה הישראלית להסיק את המסקנות מהתמורות ההיסטוריות המופלגות שהזירה עוברת בימים אלה, אבל המציאות חזקה מכל הדמיונות, האשליות, החולשות והקיבעונות

"בכוח החוזק ועומק ההרגשה, ההכרח הוא יותר מצוין מהחפץ (מהאידיאל), והחפץ שהוא רם ונאצל שיש בו אותם מעלות של ההכרח, רק הוא חפץ שלם ונשגב, ושעל כן צריך הוא להיות עובר מעבר ההכרח" (הרב קוק, עולת ראיה ב', עמ' רס"א). כדי שאידיאל ייקלט, צריכה להתברר האמת שלו לא רק בממד התיאורטי, הערכי, השמימי, האידיאלי, אלא גם כאמת מציאותית הכרחית.

מלחמה בכפייה

מלחמת ששת הימים הייתה פריצת דרך היסטורית. היא "באה מלמעלה", בצירוף נסיבות בלתי סביר ובלתי ייאמן. מבחינה אסטרטגית והיסטורית איש לא יזם אותה. אף לא אחד מאלה שהיו מעורבים בתהליך שהוביל לפריצתה לא התכוון לתוצאה ההיסטורית הסופית. גם התודעה הישראלית הלאומית לא הייתה בשלה לה.

זו הייתה ה"הופעה".

בעקבות ההופעה הזו, נדרש שלב ה"עבודה". לקלוט מה קרה לנו, להבין מה משמעותו ומה מתחייב ממנו. להוריד לכלים רציונליים, להבין, להפנים, את השלב החדש ש"כפה" עלינו א-לוהי ההיסטוריה.

אבל בכדי שהחידוש הזה ייקלט כראוי, נדרש לא רק לקלוט אותו בפני עצמו, אלא גם להבין שהוא הכרחי. לא מבחינה "דתית", אידיאלית, ערכית – אלא במושגים של התודעה הרציונלית, הארצית, הממשית. להבין שארץ ישראל השלמה איננה רק אידיאל אלא גם כורח המציאות. שהיא מתחייבת גם מצד ההיגיון האנושי, מצד הצרכים הגיאופוליטיים, המדיניים, הביטחוניים. שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלעדיה. שחבלי הארץ ששוחררו חיוניים לקיומנו גם מבחינה כלכלית, לפתרון בעיות הדיור, למרחב התפתחות חיוני, להספקת מקורות מים וכדומה.

תהליך כזה, של לימוד "דרך הרגליים", של הבטחת חיוניות שלמותה של הארץ לא רק מצד האידיאל אלא גם מצד הכורח, תהליך כזה לוקח זמן. כמה זמן – 49 שנים. ומתי אפשר לברך על המוגמר – בשנת ה-50, שנת היובל.

והנה כאן אנו עומדים. הולך ומתברר לתודעה הישראלית, לציבור הישראלי, שארץ ישראל השלמה איננה רק אידיאל, אלא גם כורח המציאות. כדי להפנים עובדה זו, היה צורך בזמן. ובדם, הרבה דם. ובייסורים. ובדמי לימוד.

המסכה נופלת

עד כאן בנוגע לתהליכים התודעתיים הפנימיים שלנו. אבל במקביל, מתחוללים גם תהליכים אזוריים וגלובליים, שמכינים ומבשילים את ההכרעה הדרושה – החלת הריבונות הישראלית על ארץ ישראל ההיסטורית.

האוכלוסין הערביים בארצנו השכילו בעשרות השנים האחרונות להציג את המאבק הערבי-אסלאמי בישראל כמאבק לאומי. למערב בכלל ולאירופה בפרט, הקל "תרגום" המאבק הערבי-אסלאמי בישראל לשפתם, שפת המושגים הלאומיים שמקורם באירופה, את ההזדהות עמו. הצגה זו, שלשמאל הישראלי ישנו חלק לא קטן בעיצובה, הייתה הקלף המנצח של הערבים ואפשרה להם לרכוש את אהדת העולם למאבקם. ישראל הועמדה בצד אחד – והעולם כולו בצדם של הערבים.

אבל הניסיון לארגן את המזרח התיכון – פוליטית מדינית ואידאית – סביב מושג "מדינת הלאום" האירופי, שמקורו בצורכי הקולוניאליזם האירופי, בא אל קצו בתהליכים המכונים אצלנו עדיין "האביב הערבי". העולם הערבי חוזר למבנהו הטבעי – שבטים, עדות, דתות, חמולות, כנופיות וכדומה. כפי שהתברר שאין אומה סורית, עיראקית, ירדנית או לבנונית, הולך ומתברר שאין גם אומה פלשתינית.

המסכה הזו של הצגת הסכסוך הערבי-ישראלי כבעיה לאומית פלשתינית הולכת ונופלת, ועובדה זו עומדת לשנות את מציאות חיינו מיסודה. רוחות הג'יהאד העולמי רוחשות מתחת לפני השטח גם ביהודה ושומרון, והן, ולא ה"זכויות הפלשתיניות", מלבות את גלי הטרור האחרונים.

הטרור האסלאמי במערב מזיק מאוד למסכת הלאומיות הפלשתינית. הוא מבהיר למערב שכאן כמו אצלם, לא מדובר במאבק לאומי, אלא במאבק ערבי-אסלאמי ושהם ואנחנו עומדים מול אויב משותף.

התפרקות המזרח התיכון והבחישה האיראנית באזור יוצרות תהליכי התקרבות בינינו ובין מדינות ערביות מסוימות, שאינטרס הקיום העצמי שלהן חשוב בעיניהן עשרות מונים מאשר "העניין הפלשתיני".

ועוד לא דיברנו על המהפך הגדול ביותר במערב ועל משמעותו – עליית טראמפ.

כך שמכל הכיוונים הולך ומבשיל שלב ההכרעה.

מי שעדיין לא נותנת לדבר להתרחש היא ממשלת ישראל, שבניגוד לאינטרס המובהק שלה, מתַחזקת את הרשות הפלשתינית וחוששת לתת לה ליפול. קשה להנהגה הישראלית להסיק את המסקנות מהתמורות ההיסטוריות המופלגות שהזירה עוברת בימים אלה, אבל המציאות חזקה מכל הדמיונות, האשליות, החולשות והקיבעונות, והיא תעשה את שלה. עניין של זמן, ולא הרבה כנראה. מה שלא מבינים מהראש – לומדים דרך הרגליים.

צדק השמאל; הפתרון לטרור איננו צבאי אלא מדיני, והוא מחייב מעבר מבלימה והכלה – להכרעה. לא תהיה לנו בררה אלא להשליט את ריבונותנו על השטח, וזה הרבה יותר פשוט ממה שמנסים לשכנע אותנו אלה שמתפרנסים מ"הבעיה הפלשתינית" כבר שנות דור וחוששים מהכרעתה ומפתרונה.

חלון הזדמנויות

אנחנו נמצאים בעיצומו של "חלון הזדמנויות היסטורי" לפתרון "הבעיה הפלשתינית" בדרך האפשרית היחידה. המזרח התיכון מרוסק. מדינות ערב אינן יכולות להגיב (אפילו לא איראן, מכמה סיבות), אירופה מדממת. ארה"ב מסלקת ידיה מהמזרח התיכון, מדינות ערב "המתונות" הופכות אט אט, מתחת לשולחן, לבנות ברית שלנו, וכבר נמאס להן מ"הבעיה הפלשתינית".

הגיע זמנו של היום השביעי – של מה שהתחלנו בששת הימים ולא השכלנו לסיים אז – החלת ריבונות ישראלית מלאה על כל שטחי ארץ ישראל המערבית.atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם