העת להרים את הראש

m 4 golan

מאי גולן

הרבה נסים קרו למדינת ישראל, יש בעולם כאלו שיאמרו שיותר מדי. מקום המדינה ועד היום, יש חלק לא קטן בעם ישראל - ואני בתוכו - שחשים כאילו כל הקיום שלנו וההישרדות הבלתי נתפסת למרות המיקום, האויבים מבפנים ומבחוץ, המלחמות והאנטישמיות הגואה, כל אלו בהשוואה למיליארדים רבים ברחבי העולם – הם פשוט נס חי וקיים.

כשיש מי שמנסה לערער את אמונתי בבורא העולם בטענה שהוא לא רואה נסים, אני עונה לו שהוא עצמו נס, שחי בתוך נס, עם מלא נסים מסביבו. כשהוא רוצה משהו קצת יותר פרטני אני שולפת לו את מלחמת ששת הימים. "אבל אנחנו תקפנו ראשונים, תקפנו בהפתעה", מחזירים לי בדרך כלל בפאנל לא מתוחכם במיוחד, כל מיני פרשנים גאונים. אז אני עונה: יש יותר נס גלוי מאשר מדינה קטנה, שעדיין נמצאת בחיתוליה, מוקפת אויבים, ועדיין מצליחה לא רק בכוח אלא גם במוח לבצע מתקפה צבאית שתשאיר אותה חזקה ויציבה?" בדרך כלל עד כאן הכול טוב, אבל אז מגיעה הטענה של כל מרכיבי המשקפיים הוורודים והפרחוניים, שדרכם רואים את העולם כמציאות הזויה ומנותקת, ואומרים לי: "נו, אז ניצחנו, ותראי מה קרה מאז. הפכנו לעם כובש ויש לנו רק מלחמות. לא עשינו שום מהלך למען הסדר, למען השלום". אני לא מתרגשת. כבר נוכחתי להשכיל שמילים גדולות יודעים להגיד אנשים עם עולם צר וקטן.

אני מאמינה מאוד בזכות שקיבלנו לבחור בין טוב לרע. אני מאמינה שבכל רגע נתון בחיים שלנו ניתנת לנו הבחירה אם לעשות את מה שנכון וצודק או לא. לפעמים אנחנו בעצמנו מתבלבלים, לפעמים מה שרע נראה דווקא כמעשה הטוב והנכון, אבל מכל האפשרויות הללו הכי גרועה מבחינתי היא האפשרות מושפלת הראש של לא לבחור. לא להחליט שזו הדרך שלי, שזו האמת שאני מאמין בה ושאִתה אני הולך עד הסוף. פה בעיניי מאבד הרצון, ובמקרה שלנו הרצון הוא הנהגת מדינת ישראל, את היכולת להיות מנהיגות בעלת חזון. בעל אידאולוגיה. בעל בעלות.

---

הרבה מדברים על כך שהיום השביעי של מלחמת ששת הימים צריך היה להיות נקודת מפנה. מישהו, לדבריהם, היה צריך לקחת החלטה. יש שיאמרו החלטה של ניסיון לשלום בכל מחיר, יש שיאמרו שהיה צריך לצפות את הבאות ולא להתמלא בתחושת אופוריה, ויש שיאמרו כי מה שהיה התנהל כפי שהיה צריך להתנהל באותו מקום ובאותה שעה. אני מרשה לעצמי להרגיע את כולם ולומר: חבר'ה, אל תדאגו, שום דבר לא זז ולא באמת השתנה; אנחנו עדיין נמצאים ביומה השביעי של מלחמת ששת הימים, ומלבד ריבוי בוגדים מבית נותרנו באותה נקודה רק עם מנהיגות שפשוט לא יכולה להחליט מה להחליט, ולעתים אף גרוע יותר.

לפעמים אנחנו בעצמנו מתבלבלים, לפעמים מה שרע נראה דווקא כמעשה הטוב והנכון, אבל מכל האפשרויות הללו הכי גרועה מבחינתי היא האפשרות מושפלת הראש של לא לבחור. לא להחליט שזו הדרך שלי, שזו האמת שאני מאמין בה ושאִתה אני הולך עד הסוף. פה בעיניי מאבד הרצון, ובמקרה שלנו הרצון הוא הנהגת מדינת ישראל, את היכולת להיות מנהיגות בעלת חזון

במקום צבא שמחליט שהוא תוקף, מרתיע ומשיג את המטרה ללא שום הנחות, נותרנו עם משפט ראווה של חייל אומלל על כך שירה במחבל מתועב. במקום רמטכ"ל שמגבה את חייליו ולא היה חולם להשמיץ אחד מהם, נותרנו עם רמטכ"ל שממהר יותר מכל אחד אחר לגזור את דינו של חייל מצטיין, שבסך הכול הרגיש מאוים בשטח לאחר שצפה במרצח שפל דוקר את חברו לפלוגה בעיר האבות. במקום החלטה של בנייה, התיישבות וריבונות אמתית בכל ארץ ישראל ובמקומות הקדושים לה, נותרנו עם פינוי משפחות וילדים מיישובים יהודיים נפלאים, הריסת בתים ובתי כנסת לעיני העולם, ומעבר צר וקצר, המאפשר במקרה הטוב כמה שעות כניסה בודדות (אם בכלל) של יהודים להר הבית. וזאת בלי להזכיר את האיסור המביש והמבזה ביותר לקרוא קריאת שמע, הדבר הבסיסי ביותר באמונת כל יהודי, ועוד במקום הקדוש להם ביותר. כל זה בזמן שבצד השני, פעילי פת"ח וחמאס במסווה של מתפללים אדוקים מכינים תחמושת בתוך הר הבית ליום שבו יחליטו לתקוף יהודים, ובין לבין משחקים כדורגל במקום שכל כך קדוש להם. בקיצור, רפיסות לשמה, 50 שנה אחרי שחרור ירושלים המפורסם.

הגיע הזמן שניקח את היום השביעי הזה של מלחמת ששת הימים ונעשה בו משהו. היום. מגיע לנו, לא? שרדנו אלפי שנות גלות כדי להגיע ולהתאחד בארץ ישראל, לחמנו וסביר להניח שעוד נילחם על זכותנו לחיים בארץ הקדושה שלנו, היחידה שלנו. אז מה קרה? מה מפחיד כל כך את המנהיגות הישראלית מלקחת את המושכות לידיים כמו שידענו לעשות טוב מאוד בעבר. מה, 'בצלם' ו'שוברים שתיקה' משפיעים כל כך? או אולי 'הקרן לישראל חדשה' ושאר גרורותיה? אוי רגע, אלו בטח 'ג'יי סטריט' שמדברים יפה כל כך על סלידתם מהקיום הנוכחי של מדינת ישראל כמדינת היהודים, הם בטח הפקטור שמונע מהנהגת הימין שכל כך ייחלנו לה להחליט שחסל גולים עצמיים. הרי אם הצליחו בששת הימים (הרבה לפני כל מה שיש לנו היום), יש מצב שנצליח לעמוד על שלנו גם בימינו אנו, לא? או שפשוט יותר מדי מים זרמו בנהר והוא כבר עכור מדי מפוליטיקה בשקל, ג'ובים ושחיתות מלוכלכת. למיטב הבנתי כבר כמעט אין אידיאולוגיה, מה שכן יש זה הרבה אג'נדה.

זה בעיניי ההבדל המהותי בין אז להיום, ואם יש דבר אחד שמלחמת ששת הימים צריכה להשליך על הקיום הנוכחי שלנו, הרי שהוא הדרישה שנבחרי הציבור שלנו יזכרו ולו במעט למה נבחרו ומה הם אמורים לעשות. היום השביעי הוא פה, היום, כאן ועכשיו. קחו אותו ותחזירו לעם ישראל את הכבוד הראוי לו, את הביטחון שלו, את כוח ההתרעה שמגיע לו בזכות ולא בחסד, וחשוב מכול – שחררו את ירושלים על אמת. לא בכאילו, לא בתמונות של שחרור הכותל ו"הר הבית בידינו". קחו את היום השביעי ותסחטו ממנו את שנשאר מאז, את ההבנה הבלתי מתפשרת של ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, נקודה.

מאי גולן היא פעילה חברתית ויו"ר עמותת 'העיר העברית'.

צילום: משה מילנר, לע"מ

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם