"ששת ימים" תעבוד?

m 6 tikochinsky

ד"ר שלמה טיקוצינסקי

התקווה והבשורה הגדולה לא פסחו על החברה החרדית של תשכ"ז, ובכל זאת גם שם משהו התמוסס כבר בשנה שלאחר מכן. ובכל זאת פעמי ששת הימים מראים אותותיהם בדור הבנים שמפתחים שפת תקומה משלהם. כזו שהחברה הישראלית עוד לא מכירה

שמונה בבוקר, פתאום אזעקה עולה ויורדת. אמא אחוזת אימה, חוטפת אותי במהירות מן העריסה, ואני בן שנה, רצה עמי לחדר האמבטיה, אל החדר הכי פנימי ומוגן בבית, משכיבה אותי על הרצפה ומגוננת עלי בגופה.

את המלחמה ההיא אני מכיר רק מהסיפורים, רגעי הבעתה ההם בחדר האמבטיה נתנו כנראה את אותותיהם בשנים הבאות. בשנות השמונים, ואני בחור ישיבה ירושלמית חרדית, נקלע לידי ספרו של משה נתן 'המלחמה על ירושלים'. קראתיו בשקיקה הלוך ושוב מספר פעמים, ובמשך כמה שבועות לא יכולתי להניחו מידי, עד שידעתי על פה את כל שלבי המלחמה, יום אחר יום מששת הימים ההם, רחוב אחר רחוב, וכולם שכונות ובתים שהכרתי היטב. צמא הייתי לידע, ובעקבותיו תרתי אחר ספרים נוספים, והמראות עמדו לנגד עיני כאילו הייתי שם. גבעת התחמושת, שהיתה עד כה עבורי פארק עם תעלות למשחקי מחבואים, קיבלה פתאום משמעות אחרת. פה נפל איתן, פה חבר 'כוח צביקה' ל'כוח ניר', פה היה הבונקר הגדול ושם הונחו הגופות בערמה עד בואו של הטנדר לפנות בוקר, כאשר עלה שחר חדש על ירושלים.

דמדומי זריחה של אחד מימי יוני הביאוני שוב אל הגבעה, לשחזר לעצמי במקום ובזמן אמת את רגעי הקרב ההרואי ההוא, את החיים הצעירים של בני גילי שנגדעו כאן. ואני הרי בחור ישיבה.. הרי אינני מתגייס לצבא, כי מה שייך בכלל... אבל נפשי יצאה אל האנשים שהביאו לנו את ירושלים, בגופותיהם השרועות בשכונת בית ישראל וברחוב דרך שכם בואכה העיר העתיקה, ו'ירושלים של זהב' מתנגן בראשי ללא הרף, כהמנון געגוע למשהו שלא חוויתי בפועל, אבל הספרים הניחו אותי שם, ובמלוא העוצמה.

לאחר הניצחון קרא הרב כהנמן מפוניבז' מעל דפי העיתונות: "הבה ונתכונן לקראת הגאולה השלמה.. המותר לנו להיות קטנוניים בשעה גדולה ונשגבה זאת"? ב'יום ירושלים' הכריז רבי חצק'ל סרנא בישיבתו שלא לומר תחנון, וציווה לחלק עוגות ו'לחיים'. אולם בשנה שלאחריה כשכבר היה תשוש וחולה, שיחדו תלמידים קנאים את משמשו האישי שלא יעיר אותו לתפילת שחרית בישיבה, למען לא יבוא ויכריז על יום החג הזה. אם תרצו, עובדה זו היא תחילתה של ההתפוגגות ובישרה את המעבר לדור של חרדיות אחרת

לרגע לא חלפה במוחי המחשבה מה לי ולזה, הרי עמי - עמם, ואלוהי - אלוהיהם, והכותל - כותלנו. גדלתי אל העיר שחוברה לה יחדיו, שבע עשרה שנה חלפו וכמה חבל שהמלחמה ההיא כבר נשכחה מלב תושבי שכונות שטח ההפקר. הרי לא רק הר הבית בידינו, אלא כל רחוב כאן ספוג בדם בחורים שלא הכירו כלל את העיר הזו, את מבואותיה וסמטאותיה, דבר שעלה להם ביוקר כמה פעמים במהלך הקרבות.

ניסיתי לגשת למבוגרים ממני, לשאול אותם על זיכרונותיהם מן המלחמה ההיא. מה נזכרת פתאום? מה אתה רוצה? הגיבו, עזוב את השטויות ושב ללמוד... לוחמי ירושלים הרי לא פגשתי בסביבתי הקרובה, ולכן לא נותר לי אלא להצמד אל ספרי המלחמה, אל הרגעים הפרטיים שלי עימם, ואל הגעגוע לזיכרונות שאינם שלי.

כשגדלתי והפכתי להיסטוריון, הבינותי שמלחמת ששת הימים היא בכל זאת סיפור שונה. כולם היו באותה הגזירה וכולם היו באותו הנס. הציבור החרדי נסחף אז על כרחו, העיתונות החרדית נגדשה בסיפורי ניסים וגבורה, וראשי ישיבות ואדמו"רים יצאו מגדרם. רבי חיים שמואלביץ, שישב עם תלמידיו ומשפחתו במקלט והפגזים עפו מעל שכונת בית ישראל, פנה ואמר להם: "אין לנו שום תירוץ להיות כאן ולא להלחם, לפחות נצום ונתפלל ללא הפסק". לאחר הניצחון קרא הרב כהנמן מפוניבז' מעל דפי העיתונות: "הבה ונתכונן לקראת הגאולה השלמה.. המותר לנו להיות קטנוניים בשעה גדולה ונשגבה זאת"? כל האדמו"רים וחסידיהם, מלבד סאטמר, רצו אל הכותל המערבי לחבק את אבניו, והכל התערבבו שם לכמה רגעים גדולים: דתיים וחילוניים, גברים ונשים, עדות מזרח ואשכנז, קיבוצניקים וחסידים. רבי חצק'ל סרנא מישיבת חברון רקד שם עם תלמידיו ואף קיוה לשוב לחברון ולהקים בה ישיבה. ב'יום ירושלים' הכריז בישיבתו שלא לומר תחנון, וציווה לחלק עוגות ו'לחיים'. אולם בשנה שלאחריה כשכבר היה תשוש וחולה, שיחדו תלמידים קנאים את משמשו האישי שלא יעיר אותו לתפילת שחרית בישיבה, למען לא יבוא ויכריז על יום החג הזה.

בסדרת הרצאות על ישיבות ליטא שהעברתי למורות פנסיונריות מ'בית יעקב', הבחנתי שלאחר ההרצאה הן מתארגנות לערב שירה בציבור. בטרם צאתי מן האולם ביקשתי מהן לראות את השירון שלהן, והנה.. היו בו משירי ארץ ישראל הישנה והטובה, יפה ירקוני ושושנה דמארי. "מה זה צריך להיות?!" שאלתי בקריצה את האמהות והדודות, הרבניות והמחנכות, והן ענו ללא היסוס: כן כן, אלה השירים עליהם גדלנו... "האם את בנותיכן לימדתן את השירים הללו?" המשכתי להקשות, והן ענו: "לא, עד כאן.. היום זה דור אחר.."

אם תרצו, עובדה זו היא תחילתה של ההתפוגגות ובישרה את המעבר לדור של חרדיות אחרת. המבוגרים שזכרו את השואה, את הבריטים ואת הקמת המדינה, חשו את כובד האחריות בימי המתח וההמתנה לפני המלחמה, ולא יכלו שלא להיות חלק מן השמחה והאחדות ששררו בארץ בעקבותיה. לא כן הצעירים. אלה נצמדו למסרים האידיאולוגיים החד-משמעיים, והעדיפו אותם על פני הרגש, הספונטניות והמורכבות.

זיכרון המלחמה ונסיה נותרו חקוקים. הדברים שנאמרו ונכתבו אז בציבוריות החרדית אינם ניתנים למחיקה. האם בעקבות כך חל שינוי כלשהו ביחסם של החרדים למדינה ולצה"ל? את התשובה השלילית יודע דורנו זה. מה גם שאחריה הגיעה מלחמה שהאפילה על הכל, ובעקבותיה החל במדינה תהליך חזרה בתשובה והדברים ידועים. לאחר עליית בגין לשלטון התעצם הציבור החרדי והתרבו ישיבותיו, ובשנות השמונים התחדדו המסרים האידיאולוגיים בידי הרב שך ומנהיגים נוספים.

עם זאת, משהו נותר לקנן בלבב פנימה, בנפש החרדי ההומיה. לא את ההצהרות הרשמיות עלינו לבדוק, לא את הקולניים ואת מכתיבי הדעה, כי אם את העם, ואת גובה אחיזותיו בהשקפות האנטי ציוניות. כאשר בודקים בשטח מגלים הפתעות. לחרדים והחרדיות בני התקופה יש נוסטלגיה ישראלית בריאה. בסדרת הרצאות על ישיבות ליטא שהעברתי למורות פנסיונריות מ'בית יעקב', הבחנתי שלאחר ההרצאה הן מתארגנות לערב שירה בציבור. בטרם צאתי מן האולם ביקשתי מהן לראות את השירון שלהן, והנה.. היו בו משירי ארץ ישראל הישנה והטובה, יפה ירקוני ושושנה דמארי. "מה זה צריך להיות?!" שאלתי בקריצה את האמהות והדודות, הרבניות והמחנכות, והן ענו ללא היסוס: כן כן, אלה השירים עליהם גדלנו... "האם את בנותיכן לימדתן את השירים הללו?" המשכתי להקשות, והן ענו: "לא, עד כאן.. היום זה דור אחר.. אסור לנו.. מה אתה משווה את המדינה של פעם למדינה של היום, את החילוניים של פעם לחילוניים של היום.."

מיד נזכרתי בכלל הידוע שלכל אחד יש את החילוני שלו שהוא 'בסדר', כשם שלכל חילוני יש את הדתי שלו שהוא 'בסדר'.. אפילו לכל מתנחל יש את הפלסטיני 'שלו' שאיתו הוא למד להסתדר. גם בימים שעפו פצמ"רים על גוש קטיף, היו בקרב תושביו כאלה שהביעו חשש מנסיעה בכבישי יהודה ושומרון, כי טוב שכן מוכר - מאויב שאינו שכן ואינו מוכר.

דור הולך ודור בא והפחד מן האחר לעולם עומד. הזירות משתנות, אך לא בני האדם. הציבור החרדי אינו ממש חלק מן הויכוח החוצה את החברה הישראלית אודות השטחים. הוא מתיישב היכן שזה נראה לו זול ובסדר, ונמנע מלנסוע היכן שזה נראה לו מפחיד. כמה פשוט. שרידות - זה שם המשחק היהודי מדורי דורות. נסתדר עם הפריץ, עם החילוני, עם הערבי, עם כולם ביחד או עם כל אחד לחוד. בעשור האחרון פותחים אלפי צעירים את השערים ויוצאים החוצה לכיוון מסלולי השירות, המכללות ולימודי המקצוע. למה? כי צריך וזה המצב. המדינה היא מצב נתון, זהותנו הישראלית היא מצב נתון. אין לנו ענין באקסלוסיביות, בבדידות מזהירה, בהשתייכות למיעוט צודק ונרדף, ואנחנו כבר דור שלישי לדוברי עברית ובקושי יודעים יידיש. את מי מעניינים הויכוחים העתיקים בין 'אתחלתא דגאולה' ו'עקבתא דמשיחא'? תן לחיות, אומר הצעיר החרדי החדש.

במובן זה הוא הרבה יותר 'ישראלי' מאשר חלק ניכר מן הציבור הדתי-לאומי. אם יש לו סמארטפון בכיס השמאלי לצד הטלפון הכשר שבכיס הימני, הוא לבטח גם צופה אדוק ב'אח הגדול', ו'כוכב נולד' ממלא את עולמו. אם הוא מוכשר וחרוץ, הוא רץ להייטק ולמחשבים, וליזמות עסקית מכל סוג. ההיסטוריה לא חשובה, כשם שהעתיד לא. יש הווה, ויש ילדים להאכיל ולחתן. מלחמת ששת הימים? שמעתי משהו על כך, לכותל? בטח שאני הולך, כל ערב ראש חודש. אבל למה אתה שואל? מה הקשר בין השניים?

  • ד"ר שלמה טיקוצינסקי הוא היסטוריון ומדריך סיורי מזרח אירופה. ספרו האחרון 'למדנות מוסר ואליטיזם: ישיבת סלבודקה מליטא לארץ ישראל', הופיע לאחרונה בהוצאת מרכז זלמן שז"ר.

צילום: משה מילנר, לע"מ

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
זמן המראה

  אבינועם הרש מכין אתכם...

צעד לקראת השיבה הביתה

  שולי מועלם עד החזרה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם