בואו נמנע התנגשות

6 harav yigal

הרב יגאל לוינשטיין

בואו נמנע יחד את ההתנגשות

מאמר להבנת התהליכים המתרחשים בין הציונות הדתית ובין הצבא

הדברים ששלח הרב יגאל לוינשטיין השבוע לבוגרי המכינה לקוחים מתוך המאמר המלא שלפניכם.

מדוע הטענות על סגנון הדברים שנאמרו לפני תלמידי המכינה אינם אלא מניפולציה שתכליתה להסיט את הציבור מהמאבק על דמותו של הצבא ועל חוסנו * כבוד האישה ביהדות מול תרבות המערב והנימוקים הפשוטים ביותר מדוע שירות צבאי לנערות משרת הרבה מאוד אינטרסים מלבד את הבנות ואת צורכי הצבא * הרב יגאל לוינשטיין בהסבר מקיף ראשון מאז התפוצצות הפרשה סביב דבריו בעצמונה מחדד את המשנה החינוכית שהצמיחה את דור הקצינים הרחב ביותר בחברה הישראלית; עם מבט אל דור הקצינים הבא

השיחה שנתתי לפני שבועיים הייתה לפני תלמידי מכינות קדם-צבאיות העומדים לקראת גיוס של שלוש שנים ויותר למיטב היחידות הלוחמות ולכלל צה"ל. אין חולק על שהבחורים האלה גיבורים ומוכנים לכל משימה צבאית שתוטל עליהם, ואנו במכינות עוסקים יומם ולילה בבניין עמוד השדרה הדתי שלהם כדי שיוכלו להחזיק מעמד כמיעוט דתי הנאמן לתורה ולמצוות במסגרת שרובה חילונית.

על רקע ההתמודדויות והשינויים בשטח יש להכין את התלמידים הכנה אחרת: צריך להודיע לנוער המתגייס על המצב החדש שהוא נכנס אליו ולהתריע על כך בפניו. יש לתאר את הבעיות החדשות ולהסביר היכן יפגוש אותן, וכמו כן צריך לתת לו כוח שכלי ונפשי כדי שיוכל להתמודד עם הלחצים האדירים שיופעלו עליו. זאת אחריותנו מתוקף היותנו ראשי מכינות דתיות שהורי הציונות הדתית הפקידו בידינו את בניהם כדי שנכין אותם לצה"ל בצורה הטובה ביותר.

משימה זו נעשית קשה מאוד בימים אלו. הדברים שהושמעו מפי בשיחה היו חלק קטן משיחה מקיפה של שעתיים שעסקה בזכות לשרת, בשותפות ההיסטורית הגדולה של הציונות הדתית והכללית וברגע ההיסטורי המורכב שאנו עומדים בו, שלצערנו יכול בקלות לנתק את החיבור הזה. מתוך האחריות להמשך החיבור והשותפות שלנו עם מדינת ישראל וצה"ל הבנים צריכים להיות חזקים יותר מבעבר, ולזה יוחדה השיחה כולה.

נוסח הדברים וסגנונם היו בשפה שהנוער מבין ובדגשים שיחזקו את כוחו, לפי הכלל החינוכי "חנוך לנער על פי דרכו". מובן שהשפה המתאימה לתלמידי מכינה אינה מתאימה לציבוריות הכללית. דברים המושמעים לנוער שלנו מתוך אחריות דתית כבדה אינם דברים המתאימים לכלל החברה, לא בתוכנם ולא בסגנונם, ולכן הוצאת הדברים שנאמרו בבית המדרש אל רשות הרבים אינה מועילה ואף מזיקה. גם כאן אי אפשר לצפות שהשפה המתאימה לבני הנוער הדתי תתאים גם לציבור הכללי, ובכל זאת מחנך לא יימנע מלומר לתלמידיו את אשר על לבו – ובשפתם – למרות הפער הזה.

בכל הדוגמאות עקירת שם שמים מהמשפט הופכת את משמעותו. להלן דוגמאות מתוך השיחה:

א.            "כשהבחורים 'חמים' עליהם לקחת בחורות 'חמות'" – בבית המדרש כל אחד יודע, ואמרתי זאת במפורש בשיחה, שהחום מתייחס לאהבת ד', לדבקות בד', לרגשות חמים כלפי התורה וליראת שמים, בין אצל בנים ובין אצל בנות. כשעוזבים את הלימוד והולכים לצבא או לשירות לאומי, חום אהבת ד' עלול להצטנן עם הזמן והדתיות עלולה להיחלש. במעמד ההוא המלצתי על נישואין בזמן ששניהם מלאי אהבת ד' כדי שיקימו בתים נאמנים בישראל. הביטוי, בעקירת שם שמים ממנו, קיבל משמעות של פריצות ולֵצנות.

ב.            "נכנסת יהודייה ויוצאת לא יהודייה, לא במובן הגנטי" – בבית המדרש הכול מבינים ש'יהודייה' במלוא מובן המילה מכוונת לדתייה עד הסוף ולא לדתיוּת שנחלשת עד שעוזבים את הדת, מה שקרוי 'דתל"ש'. המשמעות היא בהקשר הדתי, שהוא הבעיה המרכזית בגיוס בנים ובנות לצבא. כשעוקרים מהביטוי את המשמעות הדתית מתפרש ממנו שמי שמתגייסת נעשית גויה, וזו כמובן שטות גמורה שאין קשר בינה ובין הנאמר.

ג.              "תלכי לקרקל, מי ירצה להתחתן אתך" – הדאגה שלנו היא ליראת השמים של הבנים ושל הבנות בתהליך ההשתלבות בחברה הכללית. הליכת בנות לגדוד לוחם עלולה לפגוע הן באופי הנשי והן ביראת השמים, ומכיוון שבדת היהודית שמירת הנשיות, הצניעות והדתיות הן ערכים מרכזיים בבחירת בת זוג, יש להן השלכות על הזוגיות ועל בניין הבית. בחור ירא שמים יחשוש מלהיפגש עם בחורה ששירתה בגדוד לוחם, מפני ששם בדרך כלל אין אפשרות להיזהר מאיסור נגיעה ומאיסור ייחוד. כל מי שאכפת לו מהבנות ומעתידן צריך להתריע, משום שהבנות לא תמיד יודעות את המחירים של השירות הצבאי. דבריי לא נגעו לבנות חילוניות כלל וכלל.

התלמידים והר"מים שישבו בשיחה הבינו בדיוק את כוונתי, ואף אחד לא חשב על המשמעות ועל הפירושים שהתקשורת נתנה לדבריי.

שאלה: אם כל הבעיה היא הפרשנות המסולפת שנתנו לדברים בתקשורת, מדוע ההתנצלות נצרכת?

תשובה: התנצלתי על הסגנון, כלומר על הזלזול בבנות הלוחמות. גם אם אני חושב שהן טועות ומה שעושים להן הוא נורא וצריך לצעוק ולבכות על זה, מכל מקום לא נכון לזלזל בהן, ובזה שגיתי.

כעת, אחרי ההצגה, בואו נקשיב למהות.

לפני כן – מדוע קמו המכינות?

תפיסת העולם של הציונות הדתית היא השתלבות ושותפות במדינה מתוך קבלת החלטות דמוקרטיות של הרוב גם כשהן מנוגדות לתורה (כגון הגירוש מגוש קטיף), כל עוד אין כופים על הפרט לעבור על דברי תורה. במשך כל שנות השותפות בשירות הצבאי לא הייתה סתירה בין נאמנות הדתיים לתורה ובין נאמנותם למערכת הצבאית, משום שהצבא רצה בשילוב הדתיים ואִפשר זאת מבחינה הלכתית על ידי הרבנות הצבאית בהכרתו בשלושה עניינים: שבת, כשרות ותפילה. הצבא אכן הלך והשתפר בזה כל השנים, כפי מידת ההשתלבות וכפי ריבוי הדתיים.

במצב זה החייל הדתי נבחן רק בינו לבין עצמו האם הוא גיבור הכובש את יצרו או לא. המערכת הכללית לא הביאה אותו לעימות בין אמונתו ובין צורכי המערכת. להפך, היה רצון גדול ללכת לקראת החייל הדתי, לשמור על זכויותיו ולהגן עליהן כדי שיוכל להשתלב בלי לאבד את זהותו הדתית. לבחוּר נשאר לִבנות חוסן פנימי כדי לשמור על ייחודו ועל זהותו הדתית אף על פי שהוא חי בחברה חילונית. זה עצמו אינו פשוט ואף גבה מחיר לא פשוט מתלמידים רבים, אם כי הרוב נשאר חזק ונאמן ואף הוסיף והתעלה. המחירים הללו יצרו שתי גישות באשר לשירות הצבאי: ישיבות ההסדר והמכינות. מסגרת ההסדר קמה בתקופה שבה לא חשבו שאפשר להתגייס כיחידים, והיא זו אכן שומרת שמירה מרבית על החייל הדתי, והמכינות נולדו מרצון הנוער להתגייס לשירות שבו יוכלו להגיע ליחידות עילית ולפיקוד. בהקמת המכינות האמנו שבאמצעות הכנה מתאימה בחור רציני יכול להשתלב בצבא שילוב מלא ביחידות הטובות ביותר ובפיקוד בלי שתיפגע אמונתו הדתית. במשך 30 שנה הבחורים אכן הוכיחו זאת והגיעו להישגים יפים, גם בקבלת אחריות צבאית וגם בשמירת אמונתם הדתית. מהלך זה הצליח אך היו לו גם מחירים, ובשקלול הרווח הגדול של התרומה האדירה לביטחון המדינה והנזק אנו חושבים גם היום שהמהלך היה מוצדק. רוב הנוער הדתי הולך לישיבות הסדר מתוך הבנה שהמחירים יכולים להיות כבדים מאוד, עד אבדן הדת. היחס בין מספר ההולכים לישיבות ההסדר ובין ההולכים למכינות הוא 1:3.5 לטובת ישיבות ההסדר.

מה השתנה?!

המעבר מפקודת 'השילוב הראוי' ל'שירות המשותף'

פקודת 'השילוב הראוי' נכתבה לפני 12 שנה כדי לאפשר מצד אחד פתיחת עוד מקצועות בצבא בפני בנות, ומצד אחר שלא לפגוע בזכויות הבסיסיות של החייל הדתי, כדי ששני הצדדים ישתלבו באופן מכובד. הפקודה נכתבה בידי שלושה גורמים שישבו יחד וייצגו כמה השקפות עולם: נציגות הנשים, נציגות הדתיים ונציגי הצבא הרואים את הצרכים הכוללים של הצבא. מסקנות הדיון הפכו לפקודת 'השילוב הראוי', שבה יכלו כל הצדדים לחיות זה עם זה אף על פי שלא כל אחד יצא ומלוא תאוותו בידו. הפקודה החזיקה מעמד 12 שנה הודות לרצון אמתי של הצבא לאפשר לכל הצדדים לבטא את תפיסת עולמם ולאפשר מרחב חיים משותף.

במהלך השנים היו תקלות והוחלט בצבא על שינוי הפקודה, אלא שהפעם ללא הנציגות הדתית כדי 'שלא להפריע' למהלך האסטרטגי החדש המובע בפקודת 'השירות המשותף'. פקודה זו מבטאת מעבר מאידאולוגיה התומכת בשוויון הזדמנויות לנשים לאידאולוגיה התומכת בעירוב נשים וגברים. לא עוד שוויון שיש בו הפרדה כדי לאפשר גם לדתיים לשרת בכבוד, אלא שוויון של עירוב המינים גם על חשבון דתיים, שלא יוכלו לשרת בלי לעבור על איסורים הלכתיים של מגע וייחוד. אתן שלוש דוגמאות בולטות:

א.      בפקודה החדשה נקבע שקצין דתי שסיים בה"ד 1 יכול להיות משובץ לגדוד מעורב אף על פי שזה מנוגד להלכה. אם לא ירצה בכך, זכותו לפנות לראש אכ"א באמצעות הרבצ"ר ולבקש שיבוץ אחר, וראש אכ"א יבחן את בקשתו. שלוש רעות בדבר: א) הוא אחראי לדרוש את זכות הפרט שלו במקום שהמערכת תיתן לו אותה (בניגוד לזכויות הנשים ובניגוד לזכויות אחרות של הדתיים, כגון כשרות ושבת, שהמערכת נותנת ללא בקשת היחיד); ב) רק ליחידים יש אומץ להיאבק נגד המערכת (למי יש אומץ וכוח להיאבק נגד הצבא?); ג) הבקשה מגיעה לראש אכ"א כדי לוודא שהמערכת מכירה את האנשים ש'עושים צרות', כך שגם אם הבקשה מתקבלת יש דרכים רבות לפעול לשיבוץ גרוע בעבורו למען יראו וייראו שלא לבקש עוד...

      כבר יש לנו ניסיון רע עם בקשות של יחידים. בקורס טיס משולבות נשים ובשלב האימונים הקרקעיים יש צוותים מעורבים וצוותים נפרדים. חייל דתי יכול לבקש צוות נפרד, אבל העלאת בקשה כזו נתקלה ביחס שלילי, ואם נענתה – מצא החייל את עצמו מחוץ לקורס מעט אחר כך. ממילא איש אינו מבקש כי הכול יודעים מהן ההשלכות. גם התערבותו של הרבצ"ר הקודם לא עזרה אלא גרמה לחיל האוויר להוסיף ללחוץ על החייל הדתי.

      המסקנה היא שאם חייל דתי רוצה להיות קצין בצה"ל הוא חייב להפנים את ערך השוויון, את העירוב ביחידות הלוחמות ולהיות חלק מכך, כולל מוכנות לעבור על איסורים הלכתיים של מגע וייחוד, שהם חמורים יותר מהלכות כשרות.

ב.      עורכים ניסוי בשילוב בנות בטנקים. אומרים לנו שעדיין אין כאן החלטה אלא רק ניסוי, אולם אני סמוך ובטוח שאם האג'נדה הפמיניסטית של ערבוב גברים ונשים תמשיך לתפוס מקום מרכזי בצבא, הניסוי יצליח בגדול. מניין לי זאת?

היו בעבר ניסויים שנכשלו בשילוב בנות בטנקים, משום שהם היו ניסויים אמתיים. אם עכשיו עושים ניסוי נוסף, ברור שתנאי הניסוי יותאמו מראש להצלחת הניסוי, משום שיוציאו ממנו את הפעולות שטנקיסטים עושים ובנות אינן יכולות לעשות, כגון פריסת זחל.

ג.        בשירות המילואים יש חוסר סדר גמור. מכיוון שאין יחידות מילואים לגדוד קרקל, הלוחמים שלהם משובצים לגדודי החי"ר הרגילים. יוצא שתהליך העירוב מתפשט בכלל צה"ל ולא רק ביחידות ספציפיות בסדיר. לדוגמה, סיפר לי בוגר הצנחנים שלאחר שנים רבות במילואים שובצה קצינה במחלקת הסיור הגדודית. לשאלתו מה השתנה הוסבר לו שאין לקרקל גדודי מילואים ולכן משבצים את בוגריהם בכלל יחידות צה"ל.

מרגע השקת פקודת 'השירות המשותף' יש לראשונה החלטה מערכתית היוצרת התנגשות חזיתית בין אמונתו של החייל הדתי, בין ההלכה היהודית, ובין פקודות המערכת הצבאית. לא עוד התמודדות של הנער בינו לבין עצמו בלבד אלא התמודדות של הנער מול המערכת הצבאית האדירה, שבידה כוח רב ויכולת כפייה וענישה. אם עד היום נאמנות, צייתנות ומשמעת לא עמדו בסתירה לתורה ולהלכה, הרי שבפעם הראשונה אנו מוצאים את עצמנו בהתנגשות בין הנאמנות והמשמעת למערכת הצבאית ובין הנאמנות להלכה היהודית. מעולם לא היה כדבר הזה בצבא.

משלחות-משלחות של רבנים מישיבות ההסדר, מהישיבות הגבוהות ומהמכינות הלכו לנסות לשכנע את צמרת צה"ל שיש כאן משבר עמוק, אך עד לרגע זה לא נעשה שום שינוי, ובה בעת פקודת 'השירות המשותף' מיושמת. העובדות נקבעות בשטח, כלומר מטרת העל היא עירוב הבנים והבנות ביחידות לוחמות שיש בהן מצבים שיש בהם איסורי מגע וייחוד. לראשונה בחור דתי נאלץ לעמוד במבחן הנאמנות בין הצייתנות למערכת הצבאית ובין שמירת ההלכה. במקום שהצבא הוא שיגן על זכויותיו הדתיות – הוא עצמו פוגע בהן.

מדובר במשבר עמוק מאוד, ואפשר לפתור אותו בדרך פשוטה וקלה: באמצעות חזרה לפקודת 'השילוב הראוי'.

שירות נשים בצה"ל

מאז ומתמיד היו נשים שותפות בביטחון המדינה. מימי שרה אהרונסון, דרך גאולה כהן ועד היום, הנשים שותפות בביטחון המדינה ותרומתן אינה מוטלת בספק. שירות הנשים בצה"ל איננו שאלה. זוהי עובדה מיום הקמת המדינה. הכול שותפים בהגנת העם והארץ. מאז ומתמיד שירתו נשים בכל מיני מקומות בצבא על פי הצורך הביטחוני והביאו לתוצאות מצוינות, ועל כך הן ראויות כמובן להערכה רבה. עקב שינויים תרבותיים בדחיפת התנועה הפמיניסטית, שראתה בצה"ל הזדמנות לקדם את מעמד הנשים, נענה הצבא ופתח בהדרגה מקצועות רבים שבעבר לא היו בהם נשים ודבר זה הביא לברכה גדולה בביטחון.

לעומת זאת, לדעתי שילוב הנשים ביחידות הלוחמות פוגע בשלושה מעגלים:

א.      פגיעה בביטחון – הורידו את הסטנדרטים המבצעיים כדי לאפשר לבנות להשתלב. בעבר טענו בצבא בעקשנות שלא הורידו את הדרישות, אבל 'שכחו' לספר שבנות נפגעו ועזבו את היחידות הלוחמות ששירתו בהן. בפרסום בעיתון 'הארץ' שכתב עמוס הראל מסבירה קצינה בכירה שההבדל בינינו ובין הצבא האמריקאי הוא ששם הכול צריכים לעמוד בדרישות הנדרשות מגבר, ולכן יש בו מעט נשים, אולם אצלנו מורידים את הדרישות כדי שתהיינה נשים רבות. שילוב הנשים ביחידות הלוחמות מחייב עירוב מכיוון שהצבא מפחד להשאיר את הבנות לבד (שוחחו עם מג"דים ומ"פים ותשמעו). נמצא שיש ללוחם שתי משימות: א) להילחם באויב; ב) לשמור על החיילת, שלא לדבר על מערכות יחסים שמתפתחות ביחידות ומקשות על פעילות: חבר וחברה בשמירה, חבר וחברה שנפרדו בשמירה ועוד צרות ש'בונות' חוסן וגיבוש יחידה...

      כדי להבין עד היכן מגיעה העקשנות האידאולוגית לערב בין המינים אשתף אתכם בדילמה שהייתה בגיוס כוח אדם לגדודים המעורבים: קבוצת בנות דתיות ביקשה להגיע לגדוד לוחמים מעורב כקבוצה דתית ולאפשר להן לשרת במחלקת בנות. הדיון בצבא היה בערך כך: דעה א' – זה מצוין לאפשר להן מחלקה נפרדת, כי על ידי כך יבואו הרבה חיילות דתיות. דעה ב' – עיקרון העירוב של הבנים והבנות הוא ערך עליון, ואם נרשה שתיווצר פרצה חס ושלום יבואו אחר כך דתיים אחרים ויבקשו בקשות דומות, וכל עיקרון העירוב ירד לטמיון. סיכום הדיון: בקשת החיילות נדחית כי העירוב הוא הערך העליון.

ב.      פגיעה בבנות – את נתוני הפגיעה בבנות, פיזית ונפשית, פרסם אל"מ רז שגיא בספרו 'נלחמות בצה"ל', וכשהציג נתונים אמתיים בכנסת הוא 'נטרף' בפי שדולת הנשים, והיא סתמה את פיו. צריך לבקש ממבקר המדינה לחקור את המחירים שהנשים משלמות; מי שאכפת לו מהנשים צריך לזעוק.

      מכונת התעמולה הפמיניסטית בשיתוף הצבא משכנעת בקלות את הבנות להתגייס ליחידות לוחמות בלי לגלות את הנזקים. מוצגים רק מודלים יפים. אם האימהות היו יודעות מה קורה בפועל – הן לא היו מסכימות שיעשו כך לבנותיהן. בעבר דרשו מהבנות דרישות גבוהות כדי שלא להוריד את הרמה; היום אפילו הקימו בסיס אימונים חדש לגדודים המעורבים בנגב, והמרחקים בבסיס בין המגורים לחדר האוכל והמטווחים הוקטנו בהשוואה לבסיסי הבנים כדי למנוע שברי מאמץ בהליכה.

ג.        הפגיעה בדתיים – שילוב הבנות ביחידות לוחמות מעורבות גרם לכך שקצין דתי המשרת ביחידות אלו בהכרח יעבור על איסורי מגע וייחוד. אילו שחררו דתיים מיחידות אלו לא הייתה בעיה, אלא שלא כך הם פני הדברים, כפי שהסברתי לעיל.

מעלת האישה

העניין המרכזי שדנים בו הוא 'יחסִי המזלזל בנשים'. אין לכך דבר עם השקפת עולמי. לתפיסתי האישה היא הסטארט-אפ הטוב ביותר שברא הבורא בעולם. על כך מברכת האישה 'שעשני כרצונו'. זו אריסטוקרטיה רוחנית, המתנה הגדולה ביותר שהביא הבורא לעולם. האישה מביאה את חכמתה הייחודית, את כישרון הבאת החיים ובניינם, את יציקת היסודות הטבעיים ואת היחס העדין והמוסרי בחינוך הילדים. יש בה אוצרות חיים ייחודיים שאין בשום נברא אחר, ומובן שאין זה סותר את הבאתה לידי ביטוי את כישרונותיה ואת יכולותיה הגדולים בשאר תחומי החיים. מאז ומתמיד אני מעביר שיעורים בזוגיות ובניין הבית, ואני מקפיד ללמד את הבנים שהנושא אינו 'מעמד האישה' ביהדות אלא 'מעלת האישה' ביהדות, כבודה של האישה.

לקיחת דבריי למקום שבו אני מזלזל בנשים או בז להן הוא ההפך מכל השקפת עולמי. הסוגיה שממנה נוצרה הרגשה זו היא היחס ללוחמות בצה"ל. בהיותי נאבק על כבודה של האישה, על מעלתה ועל שמירת עולמה הפנימי, אני רואה איך רומסים את כבוד האישה, את צניעותה ואת נשמתה, ואני זועק. כבודן של הנשים נרמס! איני עוסק בשאלה אם יש לאישה זכות לעשות את מה שהיא רוצה אלא בשאלה מהו כבוד האישה: האם כבודה הוא להיות כמו איש או שמא כבודה הוא בשמירת מעלתה וכבודה הייחודיים לה וביטוי יכולותיה הרבות בלי לפגוע בנשיותה?

התנועה הפמיניסטית נטלה בעלות ובלעדיות על מעמד האישה על פי השקפת עולם שאינה עולה בקנה אחד עם היהדות. היא יצרה תודעה כאילו היא ששומרת על כבוד הנשים ועל מעמדן, וממילא כל מי שיוצא נגדה בעצם יוצא נגד הנשים. הנשים נלקחו בשבי על ידי תנועה זו. בזעקתי אני מנסה להציל את הבנות מהשבי הפמיניסטי ולהיאבק על כבודן כנשים על פי היהדות, וכנגד הפגיעה בכבודן על ידי הליברליות. הם טוענים שמי שמדבר נגד הפמיניסטיות נעשה שותף לפגיעה בנשים, ואני טוען להפך: מי שמדבר נגד הפמיניסטיות משחרר את הנשים מהשבי הפמיניסטי ונלחם למען מעלת הנשים וכבודן!

לגופו של עניין, אסביר את תפיסתי באשר לסוגיית גיוס בנות דתיות לצה"ל.

הבנות הדתיות – בעד שירות לאומי ונגד שירות צבאי

יש להפריד בין התרומה הביטחונית של הבנות לבין השמירה על זהותן הדתית בצבא. אנו נותנים ערך ומקום בעל חשיבות עליונה לשמירת זהותה הדתית של הבת.

זה עשרות שנים שרוב הבנות הדתיות שותפות בתרומה למדינה במסגרות השירות הלאומי בכל תחומי החיים והחברה, בחיזוק החלקים החלשים בחברה ובכל מקום שיש צורך. הבנות תרמו במסגרת זו באופן מעורר כבוד והערכה, וכל הצדדים הרוויחו: גם החברה שנתרמה וגם הבת שתרמה ושמרה על זהותה הדתית. דא עקא, ארבעה תהליכים יצרו מגמה הולכת וגוברת אצל בנות דתיות להתגייס לצבא ליחידות נוספות, ולא רק לשירות הלאומי:

א.      יש בנות החושבות שהשירות הלאומי אינו מציע להן אתגרים מספקים.

ב.      פתיחת מקצועות רבים בצבא, המאפשרים לבנות לממש את כישרונותיהן ואת יכולותיהן, במקביל לתעמולה של הצבא, הקורא לבנות דתיות להתגייס לכל היחידות, בהבטחה שמבחינה דתית יישמרו זכויותיהן הדתיות (במסגרת התפיסה הפמיניסטית החדשה).

ג.        הערצה לבנים הלוחמים המצטיינים; מיתוסים של לוחמים עטורי זכויות יצרו אצל הבנות רצון עז להיות שותפות עם מה שהחברה הדתית מעריצה.

ד.      יחס אמביוולנטי של הרבנים והרבניות אל השירות בצבא. מצד אחד אין מתגייסים, אך מצד אחר אמירות של "מי שמתגייסת, אנחנו נחזק אותה". במצב כזה, כשמופעלים לחצים אדירים לגיוס ואין רוח מתנגדת, אין פלא שבנות רבות רוצות להתגייס.

הדבר מחייב דיון ציבורי בסוגיה כבדת משקל זו, ואביע בה את עמדתי.

  1. שמירת הזהות הדתית – העניין הראשון הוא היחס בין המימוש העצמי של הבת, כלומר הוצאה לפועל של כישרונותיה ויכולותיה מצד אחד, ובין שמירת זהותה הדתית מצד אחר. לא בכל המקצועות יש התאמה בין המימוש העצמי של הבת לזהותה הדתית; מתח זה אינו שייך רק לצבא אלא קיים גם באזרחות.

      בכלל, הצבא מתחלק לכמה מקצועות בנוגע למתח הזה:

א.      מקצועות נושאי אופי אזרחי (מורות חיילות, קורס נתי"ב, 'נערי רפול' וכדומה);

ב.      מקצועות צבאיים בדומה לתצפיתניות, מודיעין וכדומה;

ג.        מקצועות קרובים ללחימה, כגון גדודי פיקוד העורף ואב"כ וגדודי הלחימה המעורבים, כגון 'קרקל'.

      על פי הסדר הזה עולה מדרג הבעייתיות שיש בפגיעה בצניעות ובזהות הדתית. במקצוע הראשון הפגיעה קטנה והבת צריכה להתמודד עם סביבה חילונית, וזה תלוי בחוסן הדתי שלה. במקצוע השני, ביחידות מעורבות של בנים ובנות יש בעיות צניעות. העירוב, אופי היחידה והחיים המשותפים האינטנסיביים יוצרים קושי גדול בשמירת ההלכה במסגרת החילונית. במקצוע השלישי יש פגיעה קשה בבנות בכל המישורים: פגיעה בהלכה ואיסורי ייחוד ומגע כמו אצל הבנים.

      כל זמן שבנות השתתפו בתחום הראשון, איש לא מחה או צעק. גם כאשר הלכו יחידות לתחום השני עדיין לא מחו. אבל מרגע שמתרחש סחף כולל שמעורבים בו אג'נדות אידאולוגיות ומחיר אבדן הזהות הדתית אצל חלק לא קטן של הבנות, הוא שאלה של זמן ולא שאלה של היתכנות. גם כשבנים דתיים נמצאים לבד בצבא, כמו בוגרי המכינות, זו בעיה קשה והתוצאות ידועות. יש בעיות של אבדן זהות בכל מיני רמות בגלל הקושי הגדול לשמור על זהות דתית בחברה כללית. לא במקרה רוב הדתיים הולכים לישיבות הסדר, שבהן השירות הוא בקבוצה דתית, ולא למכינות. אלא שאצל הבנות הכול מתגייסות כמו המכינות, והמחיר הדתי יהיה בהתאם.

  1. אין עמידה בהבטחות – בעיה נוספת היא שבירת האמון על ידי הצבא. הצבא הבטיח הבטחות לדתיים בתחום הדת וגם קיים אותן לתקופה מסוימת. אך כעבור שנים מספר, כשמציאות הדתיים הפריעה לאג'נדות השוויוניות הפמיניסטיות, הצבא כבר אינו עומד בהבטחות ובסיכומים שסוכמו עמו. ממילא, אף על פי שהיום הצבא מבטיח לבנות הדתיות לשמור על זכויותיהן הדתיות, אנו יודעים שזה משום שהוא מעוניין בגיוסן. ואולם יש חשש כבד שהזכויות שלהן יופרו למרות ההבטחות שהצבא מבטיח היום. דבר דומה היה עם ההבטחה לחרדים ששירתו כטכנאים בחיל האוויר והובטח להם שלא יהיו נשים במסגרות שיעבדו בהן. ההשתלבות הייתה טובה, אך אחר כך הוחלט שההפרדה פוגעת בערך השוויון והפרו את ההבטחה. רב חיל האוויר דאז, שהיה אחראי לתיאום ולתנאים, הודיע מיד על התפטרותו עקב הפרת ההסכמים.
  2. המניע לגיוס ותוצאותיו – בנות רבות אומרות שהן מתגייסות בגלל אידאלים, תרומה למדינה ורצון להשתלב בעם ישראל. מניעים אלו הם נפלאים ויקרים, אבל בסוגיית ההשתלבות בחברה בכלל ובצבא בפרט השאלה אינה רק המניע אלא מהן תוצאות המהלך. השאלה האם אפשר להבטיח שהבת תשמור אורח חייה לפי הלכות התורה בזמן שהיא לבד במסגרת הכללית – היא שאלה קשה.
  3. הרבנות הראשית פסקה שאסור לבנות להתגייס לצבא, אולם היא הסכימה שבמקרים חריגים בת המעוניינת בכך תשאל את הרב שלה באופן אישי כדי לקבל היתר.

שאלה: לפי דבריך יש למנוע מהבנות את ההשתלבות במדינה גם באזרחות. מה ההבדל בין ההשתלבות באזרחות ובין ההשתלבות בצבא?

תשובה: יש שלושה הבדלים עקרוניים בין הצבא ובין האזרחות:

א.      במסגרת הצבאית נמצאים יחד 24/7. לא חוזרים הביתה בסוף היום למשפחה ולקהילה כמו במסגרת האזרחית.

ב.      במסגרת הצבאית הבת בודדה במסגרת הכללית של חילונים וחילוניות בגילים שהמתח בהם גדול, הקרבה והאינטימיות גדולים והקשר יום-יומי. כל זה מקשה מאוד על שמירת עצמאות דתית וצניעות, מה שאין כן במסגרת האזרחית.

ג.        החשוב מכול: כאישה נשואה הכול נראה אחרת. יש שותף אמתי לכל האתגרים. תא משפחתי חזק ואוהב מאפשר להביא לידי ביטוי הרבה מאוד יכולות וכישרונות ללא חשש, מה שאין כן כרווקה.

שאלה: לפי התיאור שלך את הקושי בשמירת הזהות הדתית במסגרת החילונית הכללית, גם בנים צריכים להימנע מכך. מה ההבדל בין הבנים לבנות?

תשובה: המשקל שבין המצוות שונה. מצוות המלחמה מוטלת על הבנים באופן מוחלט, "דרכו של האיש לכבוש". האחריות על הביטחון מוטלת על כתפיו של האיש, וזו מצווה גדולה. לכן אנו עושים כל מאמץ לקיים מצווה זו מתוך הכשרת הבנים להתמודדות עם הסביבה, כדי שלא יאבדו את זהותו הדתית. מנגד, הבנות אינן מצוות במצוות המלחמה כמו הבנים. יש שמצטטים את המשנה ואת פסק הרמב"ם שבמלחמת מצווה יוצאת גם כלה מחופתה, אך זה רק בפיקוח נפש גמור ובמקום שאין איש, כגון במלחמת תש"ח. ואולם היום האיום הקיומי נחלש מאוד והצורך ההכרחי דווקא בבנות קטֵן (אלא אם כן אג'נדות פמיניסטיות דוחפות לגיוס בשם השוויון). מנגד, האחריות הכבדה לשמור על שהתא המשפחתי יוקם מתוך צניעות, טהרה ויראת שמים ויחנך כך גם את הדורות שאחריו – היא חיונית. במשקלים אלו לא נכון לסכן תכונות אלו, ועל כן אין עניין לראות את תרומתה דווקא בצבא אלא בשירות הלאומי.

ישאלו השואלים: והרי גם בשירות הלאומי יש בעיות? ולעומתם אענה: אכן יש בעיות, אבל הסיכון הרוחני נמוך לאין ערוך. כמו כן הבת תמיד יכולה לעזוב את המקום הבעייתי. אין זו מסגרת צבאית.

כל מי שאכפת לו מעתידן של הבנות – הדבר צריך להדיר שינה מעיניו.

לסיכום, לא חל שום שינוי בתפיסת העולם שלי ושל המכינה למרות השינויים והקשיים שפורטו לעיל. תפיסת עולמנו ברורה: הרב סדן ואני מחנכים יחד כבר 30 שנה ונמשיך לחנך להשתלבות ולשותפות בחברה הישראלית ובצה"ל מתוך אהבה גדולה לעם כולו, על כל גווניו, ולמדינה, כחלק מתהליך שיבת ציון. זו זכות גדולה של כולנו להיות שותפים לכך.

לידים (מסודר לפי סדר עדיפויות):

לקיחת דבריי למקום שבו אני מזלזל בנשים או בז להן הוא ההפך מכל השקפת עולמי. בהיותי נאבק על כבודה של האישה, על מעלתה ועל שמירת עולמה הפנימי, אני רואה איך רומסים את כבוד האישה, את צניעותה ואת נשמתה, ואני זועק. כבודן של הנשים נרמס!

התנועה הפמיניסטית נטלה בעלות ובלעדיות על מעמד האישה על פי השקפת עולם שאינה עולה בקנה אחד עם היהדות. היא יצרה תודעה כאילו היא ששומרת על כבוד הנשים ועל מעמדן, וממילא כל מי שיוצא נגדה בעצם יוצא נגד הנשים. הנשים נלקחו בשבי על ידי תנועה זו. בזעקתי אני מנסה להציל את הבנות מהשבי הפמיניסטי.

הם טוענים שמי שמדבר נגד הפמיניסטיות נעשה שותף לפגיעה בנשים, ואני טוען להפך: מי שמדבר נגד הפמיניסטיות משחרר את הנשים מהשבי הפמיניסטי ונלחם למען מעלת הנשים וכבודן!

מדובר במשבר עמוק מאוד, ואפשר לפתור אותו בדרך פשוטה וקלה בלבד: באמצעות חזרה לפקודת 'השילוב הראוי'.

אם עד היום נאמנות, צייתנות ומשמעת לא עמדו בסתירה לתורה ולהלכה, הרי שבפעם הראשונה אנו מוצאים את עצמנו בהתנגשות בין הנאמנות והמשמעת למערכת הצבאית ובין הנאמנות להלכה היהודית. מעולם לא היה כדבר הזה בצבא.

מכונת התעמולה הפמיניסטית בשיתוף הצבא משכנעת בקלות את הבנות להתגייס ליחידות לוחמות בלי לגלות את הנזקים. מוצגים רק מודלים יפים. אם האימהות היו יודעות מה קורה בפועל – הן לא היו מסכימות שיעשו כך לבנותיהן.

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
זמן המראה

  אבינועם הרש מכין אתכם...

צעד לקראת השיבה הביתה

  שולי מועלם עד החזרה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם