ישראל אחת - מאמר מערכת

 

ישראל אחת

המשברים האחרונים מחדדים מדוע סיפוח יהודה ושומרון הוא מהלך קיומי בעבור מדינת ישראל – ברמה החברתית אף יותר מאשר ברמה הביטחונית * מי מרכיב את האליטה החדשה הרוקמת את רוחה המתחדשת של מדינת ישראל, ומדוע לא כל בני הציונות הדתית נמנים עליה * מה יהיה מעמדם של ערביי יהודה ושומרון אחרי הסיפוח, כך שיתברכו ממדינת ישראל מבלי לפגוע בזהותה * הצעה לקווי החזון שיוביל את המדינה בעשור הקרוב

מערכת

סיפוח יהודה ושומרון הוא עניין של זמן, אבל הוא בעיקר עניין של ההנהגה הראשונה שתהיה מוכנה לקחת אחריות.

המחדל המוסרי של הותרת חבל ארץ מיושב תחת כיבוש צבאי במשך קרוב לחמישים שנה חייב לבוא אל סופו. קשה למדוד את מלוא המחירים – הביטחוניים, החברתיים והמוסריים ששילמנו על המחדל הזה לאורך השנים הרבות שעברו. העיוותים שנוצרו גם בתוכנו וגם בחברה הערבית לא תמיד נתפסים, ואפשר להניח שבבוא העת יהיו חומר למחקרים סוציו-פוליטיים נוקבים. התקווה המלאכותית שניטעה בלב הערבים כאילו בתוך המרחב הערבי המתפרק מסביב תקום דווקא על ארץ ישראל מדינה ערבית חדשה, בלבלה את האוכלוסייה הזו, קרעה אותה לרסיסים, וכפתה עליה הנהגות פוליטיות מלאכותיות מושחתות שהנציחו את העוני בקרבם. חוסר לקיחת האחריות של מדינת ישראל על המיעוט הערבי העמיק את האיבה בין העמים, וגרם לתרבות טרור לצמוח ולהשתלט על החברה הערבית הכפרית.

כך הלך והתברר ברבות השנים עד כמה השלטון הצבאי שהותירה מדינת ישראל על יהודה ושומרון הנציח את המקום כאדמת מריבה והרחיב את מעגל הדמים.

אבל המחיר החמור יותר ששילמנו בגלל הבריחה מההכרעה הזו הוא העיוות הפנימי שיצרנו בתוכנו. חציית המדינה היהודית העמיקה והנציחה גם את המחלוקת בתוך החברה הישראלית, והותירה אותה על כנה. כך נוצר אבסורד נוראי – בעוד בחברה הישראלית קיימת תמימות דעים בכל הקשור לאחדות המדינה ובאפס סובלנות כלפי כל מה שקשור בחתירה תחתיה, המדינה יצרה במשך עשרות שנים צורת שלטון מפוצלת במהותה. הימין, ובטח המתיישבים ביו"ש, מאוד לא אוהבים להכיר בכך וממשיכים לחוש עלבון וכעס בכל פעם שהם מגלים שהתקשורת מתייחסת אליהם כסוג ב'. הם שבים ומתאכזבים בכל פעם שהם מגלים שמערכת המשפט בישראל לא נוהגת כלפיהם על פי החוקים האזרחיים של המדינה – גם בכל הקשור לקניין אדמה וחזקתה, וגם בכל הקשור לזכויות אדם. אבל הם מתעלמים מעובדה משפטית ואזרחית פשוטה: הם אכן חיים במשך 48 שנים בישראל של מאחורי הקו הירוק, שזה ביטוי מכובס עם ניחוח סביבתי, לביטוי הנורא והטראומטי - מדינת יהודה. מתברר שיש מי שרוצה כאן מדינת יהודה, וזה לא הימין.

הולך ומתברר שכל מי שצועקים נגד המתנחלים על כוונתם להקים את 'מדינת יהודה', אוהבים בעצמם את הרעיון הזה. ובעוד הם צועקים נגדו הם פועלים לכך שיקרה בפועל, בניכור כלפי חבל יהודה ושומרון. הסיפור הזה הוא לא רק עניין של שלום מול הערבים, אלא משנה שרוצה לייצר הפרדה מהותית במגמות של המדינה הזו.

תוצר של פיצול המדינה מגיע כעת למחוזות חמורים מאוד משני הצדדים – אנחנו מגלגלים עיניים כיצד נוצרה תנועה חתרנית בגבולות יו"ש, ואז מגדילים לעשות ומגלגלים עיניים שוב מדוע יש מי שבקלות מסמן את החבורה הזו כאויב לכל דבר, בלי שהוא זוכר שמדובר באחיו הטועה והתועה. ובאמת באמת לא מבינים מהיכן נובעת התחושה שיש מי שכולל את כל ההתיישבות בסיפור הזה, וממילא את הציונות הדתית.

כך, בהעדר הכרעה על יהודה ושומרון – הולכת ונקרעת מלכות ישראל.

כל השנים הללו עוד לא קמה הנהגה שתיקח אחריות. שתשנה את הקונספציה. שתעניק אלטרנטיבה שהציבור הישראלי כל כך מחכה לה. גם בשמאל. מסה ענקית של אזרחי ישראל שאוחזים במשנה המוטעית אך ברורה ואמיצה של השמאל עד כה, ימירו אותה כשיגלו שיש אלטרנטיבה עם ביטחון עצמי ונחישות בימין. צריך לחדול מלכלות את הכוח בלהישמע טוב, ולהשקיע את המאמץ בחשיבה מקורית ובהובלה עצמתית ואחראית.

האליטה החדשה – הנכנסים והיוצאים

אפשר ללכת סחור סחור, להוריד עיניים בענווה מהולה בבהלה, אבל מי שרוצה יבחין היטב לאן מופנית כל הארטילריה והדה-לגיטימציה של השמאל - וממילא יפנים את העובדה שהמשנה והדרך שבה מדינת ישראל מוכנה לצעוד בעשורים הקרובים היא משנת הציונות הדתית. המשנה הזו כיום עומדת למבחן. זה לא מסתכם בכיפות הרבות שמתנוססות מעל התפקידים הנחשקים, אלא על משהו מהותי יותר. כשמדברים יום יום מעל כל במה על חילופי אליטות במדינה, למורת רוחם של הרבה מבני הציונות הדתית, מתכוונים לכך שמדינת ישראל הולכת ומאמצת אליה משנה ציונית דתית.

חשוב לדייק בנקודה הזו – כשאומרים שהמשנה הציונית-דתית הולכת ומאומצת, אין מדובר בציונות הדתית כחברה ברמה הסוציולוגית. מה שמכונה 'המשנה הציונית-דתית' על יומרותיה להטביע חותם אחר במדינה, כבר אינה נחלתם של כל בני המגזר הדתי-לאומי. רבים רבים מבני החברה הציונית-דתית אף מתנערים מהמשנה הזו ומיומרותיה המשיחיות וההנהגתיות. נאמר בזהירות שממפגשים שהיו לנו עם תנועת בני עקיבא אפשר ללמוד שאפילו שם יש מי שמסתייגים מהלהט המשיחי שאפיין אותה לטובת ניחוחות פוסט-מודרניים שנתפסים כמתונים יותר. הלהט שבו עסקה בני עקיבא בעבר בהתיישבות, בקריאה להנהגה, בהדגשת הקודש במרחב הלאומי, באמירות ברורות, פינו מעט את מקומן למשנה חברתית בגוון פוסט-מודרני. קצת פחות קריאות נלהבות, קצת יותר שאלות ותהיות על הדרך ועל הלהט. חבל, אבל כרגע זו המציאות.

מה שמפתיע הוא שאת המשנה הציונית-דתית שמעוניינת לקדש את הציונות ואת הלאומיות, הולכת ומאמצת אליטה לא מבוטלת של קבוצות ישראלים שאינם שומרי תורה ומצוות במובן הקלאסי של המילה – קבוצות שחלק מחבריהן אף מזוהה סוציולוגית ואלקטורלית בשמאל, חלקם נמצאים במכינות קדם-צבאיות מסוימות, בתנועות כמו 'השומר החדש', 'אם תרצו' ו'ישראל שלי'. מובן שבראש עדיין נמצאים בני הישיבות, החלק השמרני של תנועת בני עקיבא ובנות המדרשות, ששוקדים על המשנה הציונית הדתית. בניגוד למה שאולי נראה מבחוץ, המשותף לכולם הוא שלא מדובר בנסיגה לציונות חילונית של פעם אלא ברצון מובהק ומוצהר לדבר ציונות גם מתוך מקורות הקודש.

המשותף הנוסף לכל הקבוצות האלה – דתיים וחילונים, הוא שמכל הוגי הדעות שידע עם ישראל בתקומתו האחרונה, הבולט והדומיננטי שדרכו כל התנועות האלה מוצאות את היכולת לחבר בין הקודש לבין המפעל הציוני הוא הראי"ה קוק. נכון, מקפידים ללמוד בכל המקומות האלה גם הוגי דעות נוספים. חוזרים למקורות של כצנלסון וז'בוטינסקי ואפילו הרב סולובייצ'יק שראה במדינה משהו חשוב אך לא מקודש. ובכל זאת, הוגה הדעות שמסעיר את כולם ויהפוך בעשורים הבאים לאיש שיגדיר את הרוח המשיחית המפעמת מאחורי המפעל הציוני, יהיה הראי"ה קוק (המעניין הוא שכל זה קורה במקביל לפילוח פנימי ועזיבת השקידה והלימוד של משנת הרב קוק דווקא בידי בני הציונות הדתית).

זאת הסיבה שכשניגשים למצוא פתרון הנהגתי חדש שיצליח לסחוף אחריו את החברה הישראלית המצפה לבשורה, צריך לראות שמשתחררים מהכללים הישנים ונצמדים לעקרונות המשנה שמחברת בין הלאומיות למדינה, לארץ ולתורה. הצורך הוא במציאת פתרון ברוח המשנה הציונית-דתית שרואה בארץ ישראל חיבור בלתי נפרד מחזון הציונות ומהאחריות הכלל-עולמית שלה לייצר מדינת מופת ושלום אמת סביבה.

החיבור הזה צריך להגיע מתוך הכרה באויב, הושטת היד לשלום ושמירה על ריבונות בכל שטחי ארץ ישראל. וכדי שהדבר יתקבל בעמים – חייב להיות כאן אלמנט נוסף ומהותי, שליחות רוחנית של שלום על פי תורת ה'.

שני המכשולים

שני מכשולים עומדים לכאורה מול מדינת ישראל בדרך לביצוע המתבקש באיחוד יהודה ושומרון עם מדינת ישראל – הבעיה המשמעותית היא מה עושים עם האוכלוסייה שנמצאת במקום הזה, מה יהיה מעמדה ומהי מידת האחריות שהמדינה תיקח עליה. מאידך גיסא, מה רמת האזרחות שתינתן לאוכלוסייה העוינת הזו כך שלא תשפיע על זהותה של המדינה בכוחה הדמוגרפי. או בניסוח שבו אוהבים להשתמש המתנגדים הפרגמטיים לרעיון: כיצד נוודא שממדינת הלאום היהודי לא תהפוך מדינת ישראל למדינה דו-לאומית.

ברקע לשאלה הזו נמצא המכשול השני – יחד עם הרצון שלנו לעשות משהו מוסרי עם הערבים שחיים שם, אנחנו גם כפופים לכאורה למערכה בינלאומית, שאף היא בוחנת אותנו כיאה לאומה הנבחרת בזכוכית מגדלת. בחלק גדול מהמקרים הבחינה האוניברסלית הזו נעשית בצביעות ובמוסר כפול, שמגיעים מעמדה שלא רוצה בטובתנו. אבל חלק משמעותי מהנדנוד העולמי בנושא הזה נובע מהבנה שפתרון נכון ומוסרי של הסכסוך הערבי-ישראלי יהיה מודל ומופת לבעיה הכללית שמעסיקה את העולם בנושא הזה.

הבעיה היא שעם השנים, ובגלל מדיניות שגויה, המבט של אומות העולם עלינו הפך ממדרבן ללקיחת אחריות - למפחיד ומשתק. כדי לגשת למהלך באופן יצירתי ומוסרי, מדינת ישראל תהיה חייבת להשתחרר מהעול הזה של חשבונות אינסופיים כיצד ניראה בעולם. לא מפני שלא חשוב מה הם אומרים, אלא דווקא כדי שנצליח ללבן בחדשנות ובמוסריות את הדברים בהרבה יותר אומץ וביטחון והכרה בצדקת הדרך. כדי שאחר כך נמלא את חובתנו להביא באופן נכון, בנחישות ובמוסריות, את הפתרון שלנו ליתר העמים.

תכנית כוללת תייצר רצף

תכליתו של איחוד מדינת ישראל באמצעות החלת ריבונותה על יהודה ושומרון היא כאמור לקיחת אחריות על תושבי המקום הזה – יהודים וערבים. זאת הסיבה שהדיבור על סיפוח חלקי של שטחי C, גם אם הוא סוג של 'שיטת הסלמי', הוא המשך המדיניות של טמינת הראש בחול. רק החלת הריבונות על יהודה ושומרון תצטרך להתמודד עם מלוא הבעיה הזו באומץ.

ישנה חשיבות לעסוק באופן מעמיק בכל האתגרים והפתרונות היצירתיים שעלו בימין, שנעים בסקאלה שבין טרנספר (גנדי הי"ד) ועד מתן אזרחות מלאה לערבים (אורי אליצור ז"ל). גם ב'עולם קטן' הוקדשה לכך במה רחבה בפרויקט מיוחד בעבר שנפרשׂ לאורך שבועות ארוכים. הפעם נלך לשלב מתקדם יותר בדיון, שבו מותר כבר לנקוט עמדה ולברור את ההצעות.

לא ניגע גם במחלוקת העובדתית החשובה בדבר עצמת האיום הדמוגרפי וכמה ערבים אכן מתגוררים ביהודה ושומרון – האם 1.2 מיליון כפי שמסבירים ומוכיחים הדמוגרפים יורם אטינגר ועמיתיו, או שמא 2.5 מיליון כפי שטוענים פרופ' ארנון סופר וסרג'ו דלה-פרגולה שמסתמכים באופן משמעותי על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הפלשתינים. ברור שכפי שעשתה המדינה ערב הסכמי אוסלו, היא תצטרך לבצע גם הפעם מפקד רציני, אבל ברור גם שעל אף הפערים המהותיים במספרים מדובר באתגר שדורש בעיקר אחריות ולא המשך התעלמות.

התושב הערבי הפרטי

לפעמים לא ברור מה גורם לאנשי ימין להיות כל כך מוטרדים ולנוע באי נוחות מצעקות הסרק שצועקים אנשי שמאל על אפרטהייד ועל כך שאם מספחים כולם חייבים להיות אזרחים במדינת ישראל. העובדה שהם צועקים בחוסר ענייניות אינה חדשה, אבל מה גורם לנו להיבהל ולקנות את השטות הזו? יש היגיון כלשהו שאנשים שמגדירים מדינה כאויבתה יהפכו בה לאזרחים שווי זכויות? האם במדינות נאורות בעולם לא קיימים מיעוטים? הרי אפילו ארצות הברית מתְנה אזרחות בתהליך נאמנות של לפחות חמש שנים.

ישנם כמה מסלולים שניתן לאפשר לתושבים הערבים ביו"ש לקביעת מעמדם במדינת ישראל.

מסלול ראשון שכבר קיים הוא זה הנהוג בתושבי מזרח ירושלים – מעמד של 'תושבי קבע' בישראל. כבר היום הם אינם זכאים להשתתף בבחירות לכנסת, והם רשאים לבחור בבחירות המקומיות. מתוקף היותם תושבי קבע, זכאים ערביי מזרח ירושלים לקבל אזרחות ישראלית (בכפוף לשיקול דעת של שר הפנים), בהתאם לחוק האזרחות המחייב כמה תנאים, ביניהם הצהרת נאמנות, אי החזקת אזרחות זרה וידיעה בסיסית של השפה העברית. בפועל, רוב ערביי מזרח ירושלים אינם מבקשים אזרחות ישראלית.

כדי לתת אופק משמעותי יותר – אפשר יהיה לפתוח מסלול לקבלת אזרחות מלאה, והוא ייקבע ע"י ועדה מקצועית שתוכל לקדם אותו לכיוון המעמד ההלכתי של 'גר תושב'. ודאי ששאין מה לדבר על כך לפני שעוברות עשר שנים משפחתיות 'נקיות' של כניסה למערכת חינוך ערבית בעלת אופי ציוני, השתלבות בשוק העבודה והצהרת נאמנות למדינת ישראל. יהיו כמה בדחנים בשמאל שיגידו שמדובר במסלול בלתי אפשרי – שיגידו.

מי שמעוניין לתת אופק נוסף כדי לחוש מוסרי ומכיל יותר גם בעיני העולם וגם מצד עצמנו, יכול לאמץ את הצעתו של עמית הלוי, מנכ"ל המכללה למדינאות בירושלים, להכריז שהנוהל הזה ייקבע כנוהל ביניים ל-25 השנים הבאות שבהן אולי יתפתחו בין הלאומים יחסים פחות עוינים. אם כך יהיה, המסלולים לאזרחות יוקלו.

הישויות הערביות הכלליות

השאלה השנייה שעולה היא השלטון המקומי. על פי התורה עם ישראל לא יכול באופן יזום להעניק שלטון בעל אופי ריבוני לעם זר בארץ ישראל. זו הסיבה שהמונח אוטונומיה אינו יכול להתקבל, שכן גם אם לא מדובר במדינה בעלת יכולות צבאיות, הרי שכן מדובר בשלטון מקומי שאחראי לקניין האדמות שתחתיו, ובבחינה פשוטה – אם המדינה תרצה לעשות שימוש לאומי באדמות האלה היא לא תוכל. בזה ישראל מוותרת בעצם על הריבונות שלה בחלק מארץ ישראל.

הצעת חשובה נוספת של ד"ר מרדכי קידר להקמת שבע אמירויות בערים המרכזיות על בסיס הפילוח האתני-משפחתי של התושבים שם, ראויה ללמידה מעמיקה בהיותה הולמת את האופי החמולתי של הערבים במזרח התיכון. עם זאת נראה שמדובר בהצעה בעייתית מבחינת מדינת ישראל מכיוון שבפועל מדובר על ויתור הריבונות של ישראל בערים הערביות הגדולות. משום כך יש בה בעיה מהותית אידיאולוגית רוחנית, וממילא כפי שכבר חווינו פתרונות כאלה עלולים להמשיך לסבך אותנו ואת הערבים בהמשך הסכסוך.

המעמד הפשוט והמתבקש למדי, שמשום מה הוזנח ולא מדובר, הוא בעצם העתקת מודל השלטון המקומי של ערי הערבים בקו הירוק – שלטון מקומי מוניציפלי, בעצם סוג של עירייה שמחוברת בקשר בלתי אמצעי למדינת ישראל. למעשה, פלטפורמה דומה לזו כבר הונהגה ביו"ש בסוף שנות השבעים תחת הכינוי 'אגודות בני הכפרים'. מובן שעם עלייתו של אש"ף האגודות האלה נמחקו.

בעבר דובר לא מעט על הגדרת ירדן כמדינת הלאום הפלשתיני ובכך לאפשר לתושבים הערבים ביו"ש להיות אזרחיה שמשפיעים על הנהגתה בבחירות, בעוד שכאן יוגדרו כתושבים. לא רבים יודעים אך זו הייתה נקודת המוצא של הסכמי אוסלו שנולדו עוד בימי מדריד ושמיר מול הירדנים. אלא שעם הזמן נחשפה המגמה האמתית – לייצר כאן עם פלשתיני ולבנות לו מדינה, ומאז הצד הירדני הודחק ופינה את מקומו לאש"ף. צריך לומר בהגינות שיצירת ירדן כפלשתין לוקה בנקודה שאנחנו אוהבים להתעלם ממנה – ממלכת ירדן היא ממלכה חלשה מאוד, על גבול הפיקטיבית. כך שיש בזה המשך של מדיניות ההתעלמות והסרת האחריות מהתושבים האלה. ובכל זאת, אין שום סיבה לשלול את האפשרות הזו, ואדרבה - נכון לפתוח אותה ולתת לעולם לעזור לקדם אותה. הרי מוצאם של הערבים ביו"ש הוא הקשר עם השלטון הירדני.

כל הפתרונות האלה מאפשרים למדינת ישראל להתמודד עם האתגר הדמוגרפי של סיפוח יהודה ושומרון מנקודות פתיחה שאינן בנות השוואה בכלל לשום מצב שבו היינו בקום המדינה וגם לאחר מכן באתגרים השונים. גם אם לא נביא בחשבון את המומנטום הדמוגרפי היהודי הכמעט פלאי שיש במדינה לאורך שנות קיומה, הרי שגם אם מחר מספחים את יהודה ושומרון אפשר באופן פשוט לא להשפיע על המרקם החברתי ובטח שלא על המפה הפוליטית של המדינה, בלי צורך לאמץ שום תחושת חוסר צדק. עם אופק נדיב ומגוון לתושבים ולערים ערביות המעוניינות להשתלב במדינת ישראל.

לקיחת האחריות הזו תלך שלובה עם מה שליווה אותנו בכל התקומה האחרונה: ההשגחה של אלוקי ישראל, שאת האומץ והמאמצים שלקחנו על עצמנו לאור החזון הישראלי, העצימה ומילאה בברכה שגרמה לכל המהלכים האלה להיות גדולים יותר מכפי שציפינו.

ומה יהיה עם ההתבוללות?

לכאורה, המשנה הציונית-דתית, שמאופיינת באוריינטציית זהות יהודית מובהקת יותר מזו שמחזיק השמאל החילוני, אמורה הייתה לייצר חשש גדול יותר מסיפוח יהודה ושומרון, שכן הכנסת ערבים נוספים לתוך מדינת ישראל המאוחדת אמורה לאיים לא רק על תוצאות הבחירות לכנסת אלא על המרקם החברתי, וממילא להגביר חלילה התבוללות. בפועל מתברר שמי שאוחז במשנה ציונית-דתית עם זהות יהודית מובהקת שמבדילה בין העמים ומתוך כך יוצרת שלום, חש פחות מאוים מהתבוללות.

יותר מזה: נראה שבעומק החשש של השמאל ניצב העימות מול הצורך לחדד את הזהות היהודית. יוצא שבאופן פרדוקסלי לקיחת האחריות על יהודה ושומרון ועל הערבים שחיים שם, שהמציאות הולכת וכופה עלינו, עשויה להכריח את החברה הישראלית להעמיק בהתמודדות עם שאלת זהותה. הרי גם זהבה גלאון וחבריה, גם כשהם צועקים שמותר לכולם להתחתן עם כולם, במבחן המעשה סביר להניח שהיא איננה רוצה לאבד את זהותה ואף היא לא הייתה רוצה, בדרכה הלא נכונה, להביא להתבוללות. הרי שלקיחת האחריות על גבולותיה הרחבים של המדינה מכריחה באופן מופלא להעמיק את הצורך בליבון זהותנו היהודית. זה בדיוק מה שישראל הקטנה חוששת ממנו. זה בדיוק מה שהמציאות מכריחה אותנו. זה בדיוק מה שמוטל על הנהגת המשנה הציונית-דתית להוביל קדימה.

צילום: יח"צ

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הנרות מלמדים

   סיון רהב על הרב...

איחוד הקדושות

   הרב מקובר לכינון בית...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם