תארוז לי ת'ילדות

4 hersh

אבינועם הרש

פתאום, באמצע הירידה במדרגות בדרך לבית הספר, בפעם הראשונה בחיים שמעתי את התגובה: "סלקום, שלום. המספר אינו פעיל. זוהי הודעת מערכת מספר 3". בום! הבטן מתכווצת. דמעות מתחילות להיאגר בזווית העין. מה זה השטויות האלה? זה המספר של הבית שלי, מה קשור בכלל לא פעיל? ואז זה הכה בי. והבנתי. הפינוי מתחיל.

*

בקצרה: נולדתי בקריית אתא וגדלתי בה. כשהייתי בן 18 עברתי לירושלים, ומאז חייתי בה כרווק וכעבור שנים כנשוי. מאחר שגם אחותי גרה בירושלים החליטו ההורים שלי, בצדק יש לומר, שהם רוצים לעבור לגור ליד הילדים שלהם.

למרות הצעתי הראשונה ותדהמתי הרבה למשמע תשובתו, דחה אבי את הרעיון לשדוד בנק או לרדת על משאית 'ברינקס'. ניסיתי לשכנע את הוריי שיהיה להם, זאת אומרת לי, הרבה יותר פשוט אם הם ישכירו את הדירה שלנו בקריית אתא ויקנו אחרת נוסף עליה. הוריי הנהנו בהסכמה, אמרו שאני חמוד ושלא כדאי שאשחק עם שעות השינה שלי כי לפעמים זה יכול להשפיע על הצלילות, והמשיכו בהכנות. כנגזרת החליטו הוריי למכור את בית ילדותי ולעבור לשכונת פסגת זאב. "ירושלים, הנה הם באים". והנה פתאום באמצע החיים מוצא את עצמו בעל משפחה, נשוי באושר ואב לשלושה, באמצע התמודדות שהוא לא יודע מאיפה להתחיל ולעכל אותה בכלל: בית ילדותי נמסר לזרים. והאמת היא שאין לי כל כך מה לעשות עם זה.

רק מהמחשבה שאנשים אחרים הולכים להיכנס לחדר שלי; החדר שראה אותי בוכה וצועק ומתמודד וחווה ופוחד ואוהב ומתאכזב ומתאהב מחדש ונולד וקם ונופל וצורח ומתפייס ומבטיח ומתאכזב ושוב קם, בא לי להקיא.

אלוקים, רק עכשיו אני מרגיש שבפעם הראשונה אני אשכרה מבין מה הרגישו מגורשי גוש קטיף שעקרו אותם בבת אחת מבתיהם. נערים בגיל ההתבגרות. ילדים שחיכה להם סימן שאלה ענק ורחוב ללא מוצא במקום דירה מוכנה בירושלים. חתיכת דיליי.

*

עד גיל עשר הייתי מוכן להישבע שקריית אתא, שמוזכרת כבר בגמרא וידעה ימים מפוארים בתולדות המדינה כאשר שכן בתחומה בית חרושת 'אתא' הגדול והמוביל במדינה (ותיקי הקריה יודעים לספר על קידושים ועל סעודות הודיה שעשו אנשים שהצליחו להתקבל לעבודה במפעל היוקרתי), היא בערך המקבילה של מנהטן. מפת הארץ התחלקה מבחינתי בין ארבע הערים הגדולות: ירושלים, תל-אביב, חיפה וקריית אתא. עם השנים והבגרות גיליתי שהעיר שלי היא בעצם, איך לומר בעדינות, לא בדיוק הונג-קונג. גם לא קרוב כל כך ללונדון. יותר סוג של בת ים. פריפריה. עם הרבה שטחים וקניונים אבל עדיין פריפריה.

לקריית מוצקין הסמוכה יש תאטרון. והיכל תרבות וגן חיות. ולנו? יום העצמאות (היום היחיד בשנה שבו כל נער ונערה בקריית אתא יכלו סוף-סוף ללכת בגאווה ולראות איך כולם מתקבצים ועולים לרגל לפארק הרצל כדי לחזות בהופעות השוות ביותר בעיר), עזריאלי, והחל מלפני כמה שנים גם איקאה, שסניפה הענק הוא בעצם הדבר הקרוב ביותר לפרס נובל שהעיר הצליחה להוציא מעצמה.

*

רגע הפרדה הגיע. קירות לבנים. ארגזים. ניילון פצפצים בכל מקום. הנה המקום ששיחקתי עם אמי 'רכבת ישראל' כשהייתי בן שלוש, וכאן חגגו לי הוריי יום הולדת שש. וכאן, ממש כאן, הכרתי להוריי את אשתי גיתית.

מבעד לחלון אני רואה את צמח הפיקוס הנטוע בדשא הביתי. אבי הוציא אותו מהעציץ בביתה של סבתי, מרת חיה הרש ע"ה, שעלתה לארץ – אוד מוצל מאש – שבחרה בחיים וגידלה את אבי לבדה בעוני אלמנותה. בעוד כמה שעות יילקח ענף מצמח הפיקוס ויחובר יחדיו לעיר הקודש. ירושלים רגילה שהרבה יהודים מגיעים אליה למנוחת עולמים בהר הזיתים ובהר המנוחות. ומה על החיים, היא שואלת? מדוע בחייהם אינם עוברים?

*

אז זהו. נחלת ילדותי נהפכה לזרים, בית הוריי בקריית אתא לנוכרים. מנסה לקחת שאריות של ניילון פצפצים לארוז בו את הילדות שלי. כותב בטוש שחור "זהירות, שביר" ומעמיס על המכונית לירושלים. כי אולי כל הדרכים מובילות לירושלים, אבל בלילה-בלילה אני יודע שאני אחלום על הקריה ההיא בצפון שתמיד הייתה לי לבית ולעיר מקלט.

היי שלום, קריית אתא. העיר שיש יפות ממנה אבל לנצח תישאר מקום ילדותי. להתראות נעורים. שלום ירושלים.

 

b7underdos5

 

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם