מקשיבים למוזיקה?!

4 music

אדם פז

אנשים כבר לא חושבים על מוזיקה. היא הפכה להיות טפט ברקע. לכולנו יש פחות סבלנות להקשיב ולחשוב. שירים של שמונה דקות שייכים לשנות ה-80. זה כנראה קשור לעובדה שאנחנו כל הזמן בלחץ. כל הזמן נופלים להתעסקויות קטנות ולטקסטים כאורך רשומת פייסבוק, ולא מוצאים זמן בנפש למחשבות הגדולות להירקם. חייבים להרגיע את עצמנו, ובמקום ליפול להתעסקויות בתפילה, לעלות לתפילה בזמן ההתעסקויות.

איכשהו מוזיקה מתלווה היום לעולם המדיה הוויזואלית. אם כי כשרואים קליפ מאבדים את רוב כוונת המשורר המקורית בשיר. זוכרים שעצמנו עיניים פעם כששרו לנו?

מה מעניין אותנו באמת, השיר עצמו או הסיפור הסמוי הגנוז מאחורי השיר? בתערוכה מפורסמת הציגו לקהל שירים שהולחנו ונכתבו בידי אדם, וכאלה שנכתבו במעבד אלקטרוני. המבקרים לא הצליחו לזהות מהו מה. האם זה אומר שהיצירה היא בסך הכול אסופה של אינפורמציה מסודרת; מתמטיקה ולא הרגשה? מסופקני. ממש כמו המחלוקת הידועה בין האהבה הביולוגית שמדברת על הפרשת דופמין במוח ובין האהבה התוך נפשית שמדברת על נשמה ועל תודעה

אני זוכר את העצמה הרוחנית שבקניית דיסק חדש בימי טרום המוזיקה החינמית מכל עבר: הסרת הניילונים, כיבוי האורות וההקשבה בלי הפרעות. כמו ללכת לסרט. עד היום הרבה מהדייטים של אשתי ושלי הם פשוט לכבות אורות בסלון, להפעיל שירים חדשים ולהקשיב

שירים משחררים לחופשי עצבות שהשכל לא יבין. הם מעסים חלקים בנפש שצריכים את המזון הרוחני שלהם. היום מדברים על תעשייה ולא על אמנות, על 'שתפו ותעשו לי לייק'. השאלה שכל אמן מתמודד אתה היא מה חשוב באמת בחיים: השיווקיות או הנאמנות לעצמי וליצירה שלי? אני מכיר נגנים שמגיעים להקליט בחינם באולפנים כי המוזיקה 'צובעת את החיים האפורים' שלהם. זו אמנות, רבותיי.

איך אפשר לדבר בכלל באמצע שיר? מזדמן לי לא מעט לסיים נסיעה ולהישאר ברכב עד שהשיר ברדיו נגמר. אני לא יכול אחרת. אני זוכר את העצמה הרוחנית שבקניית דיסק חדש בימי טרום המוזיקה החינמית מכל עבר: הסרת הניילונים, כיבוי האורות וההקשבה בלי הפרעות. כמו ללכת לסרט. עד היום הרבה מהדייטים של אשתי ושלי הם פשוט לכבות אורות בסלון, להפעיל שירים חדשים ולהקשיב.

שיר נוצר כשאני מחובר למקום אינטימי בתוך עצמי. לעבור ניתוח לב פתוח ולהציב את מה שאני באמת רוצה ופוחד ומתגעגע אל מול פניי. שירים לכל המשפחה, שירים המוניים, שירים של החבר'ה – הם נחמדים והכול טוב ויפה, אבל הם לעולם לא ידמו לשיר שנחצב בדמע ובכנות מתוך נפתולי נפשי, ששם טמונה טהרתה של המוזיקה.

מוזיקה יכולה לרומם את המרחב הציבורי. להפגיש את האדם עם איכות חיים גבוהה, עם מחשבות שברומו של עולם, להצמיח כנפיים לנוער שוחר מעוף. עם זאת אמנים מסוימים מעדיפים לבטא באמנות שלהם בעיקר ביקורת, השחתה ורוע. בסיום השמעת סינגל בכורה של זמר מפורסם, שבו הוא שר בעיקר על.. בואו נגיד... 'בינו לבינה', שאלה אותו השדרנית: "למה לכתוב דברים בצורה גסה כל כך?" השאלה היא מהי המטרה של המוזיקה ושל האמנות בכלל – האם רק להוציא החוצה שדים ומפלצות וטומאת המוחות, או להפגיש את האדם עם מציאות חיים אידאית, עם עולם חדש, מרפא לנפש רצוצת השגרה?

מוזה היא אלת יצירה בפנתאון האלילי. היא אחראית לתת השראה לאדם ולאלים, ובלעדיה הכול חסר יצירה. כשהקלטתי את האלבום הראשון של בית ספר לנבואה, המפיק המוזיקלי שלנו עידן גרין לימד אותי שאמן אמתי לא מחכה למוזה – זה ממש עבודה זרה. הוא ששולט במוזה. הוא תמיד במוזה. הוא מחליט מתי הוא מחובר לעצמו ולא מחכה למשהו חיצוני שיפעיל אותו.

בימי בית המקדש הייתה העבודה המרכזית בו, מלבד הקרבת קרבנות, המוזיקה. מתברר שהיא הפתח בינינו ובין עולמות עליונים; היא הבשורה של עולם העתיד לאדם המודרני; היא המזון הרוחני לאישיות הקמלה במעמסות העולם והזמן. אם רק נדע להתרכז בה. להחזיר אותה לעולם שלנו.

 

b7underdos5

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

כוח הצבא הוא ב'יסוד'

  הרב יעקב עדס במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם