ההתיישבות והטבע

4 amar

פרופ' זהר עמר

הרהורים בעקבות השרפה של יער נוה צוף והכריתה שבאה אחריה

זה קרה לפני רגע בעמונה, וכעת מתברר שאפילו העצים ביערות יהודה ושומרון מאוימים מעצמתה של ההנהגה הישנה שייסדה את ההתיישבות * פרופ' זהר עמר מסביר מדוע אם לא תשכיל השיטה הישנה להכיר במציאות החדשה הדורשת נורמליזציה והסדרה, היא עלולה להביא להרס נוסף

דברים אלה נכתבים כשמחלון ביתי נשקף יער שחור וריח חריף של שרפה עדיין ממלא את האוויר. בחודש מרחשוון תשע"ז ביקשו אויבינו להעלות אותנו באש וליטול את נפשנו ואת רכושנו, ולהפוך את המקום לאדמה חרוכה ושחורה. בחסדי שמים לא היו נפגעים, אך 18 בתים נשרפו כליל ומספר דומה של בתים נפגע באופן חלקי. תוך זמן קצר התגייס היישוב המופלא שלנו, עם מערכת תומכת של גורמי המדינה והמועצה, למצוא פתרון זמני למשפחות שאיבדו את ביתן ואת רכושן. קשה לתאר את התעצומות והכוחות האדירים של עם ישראל שהתגלו בתוך האפר וההפכה.

לצד האסון הקשה הזה, שפקד את יישובנו ויישובים נוספים בארץ, נפגע באופן משמעותי גם היער שהפך לסמלנו. יישובנותמיד התהדר בכך שהוא טובל בירק, מוקף ביער נטוע וחורש טבעי, שריד לצמחיית הבר שהייתה בימי אבותינו. היער אמנם נשרף בידי מחבלים ישמעאלים, אבל לצערנו המשימה הושלמה אחר כך על ידי אנשי שלומנו, כפי שנתאר להלן.

ראשי ההתיישבות צריכים להפנים את העובדה שכללי המשחק משתנים. קם דור שקץ בקומבינות ומבקש הסדרה, בבנייה על פי סטנדרטים והתחשבות בערכי טבע ואקולוגיה כמו בכל תחומי ארץ ישראל

הדברים נכתבים בלב כואב ומלא אהבה לאחיי המתיישבים, ומודע לכך שבשל הדברים שייאמרו כאן אזכה לביקורת חריפה מצד גורמים שונים שבמחנה. עד כה נמנעתי מהבעת מורת רוחי בפומבי ומהתרעה מפני הפגיעה ביער נוה צוף מפאת שלום הבית היישובי והמציאות הרגישה והכאובה שבה אנו חיים. אבל עתה, כשלא נותר הרבה מהיער, אני חש חובה להתריע על דרך ההתנהלות הלקויה שהביאה לכך.

מדובר בשיטה קלוקלת המאפיינת את ראשי ההתיישבות מאז נוסדה תנועת ההתנחלות המבורכת ביש"ע, שכיום מסרבת להכיר בעובדה שהמציאות הפוליטית השתנתה ושקם דור מתיישבים שהיא כבר אינה משקפת את כולו. אך בטרם נסביר כיצד הדברים קשורים או מה לדעתי הקשר הישיר בין יער נוה צוף לעמונה, נתאר בקצרה את שאירע בנוה צוף כפי שתיעדתי את הדברים.

4 amar 1

תקציר הימים הקשים

הצתת האש הזדונית החלה בליל שבת פרשת חיי שרה, למרגלות יער האורנים שהקיף את היישוב. המשחית עבר בין הבתים וגם כילה חלק נכבד מהיער שהיה בתוך תחום היישוב. יער נוה צוף, חלקו שמורת טבע, היה בית גידול למאות מיני צמחים וגם מעון לבעלי חיים רבים. כך למשל, אפשר היה לחזות בו בקינון של עופות נדירים. היה זה אפוא טבעי, שכאשר רכשנו את ביתנו הפרטי בחרנו לגור ליד היער, ולחוש בתמורות הטבע לאורך עונות השנה, לראות את בעלי החיים ולשמוע את קולותיהם. היער וחורשת הפעילות שלצדו היו גם מוקד פעילות תוסס של ילדי בית הספר ושל בני הנוער בנוה צוף. כל זה נעלם – למעט כמה עצי אלון שטיפחתי בקו הנושק לביתי, ושם גדלה גם תולעת השני המקראית.

ביום ראשון שלאחר השבת השחורה התחלנו לתפוס את ממדי ההרס והנזק העצום של המשפחות שאיבדו את ביתן. בד בבד, התברר שרק חלק מהיער נשרף. כשהורשיתי לחזור לביתי בשעות הצהריים, כבר היו שם טרקטורים מטעם המועצה שהחלו עוד באותו יום להיפרע מעצי היער ה"אשמים" בשרפה. במהלך חפוז הוחלט לנקות רצועה ברוחב מאה מטרים של עצים מקו הבתים. התברר שגורמים שונים פעלו בשטח, ללא כל תיאום, וניסו לקבוע עובדות בשטח בחיפזון וללא כל מחשבה מספקת, עד כדי היסטריה. במקום לתכנן דילול מבוקר ומקצועי, הכניסו מיד מחפר (באגר) זחלי ענק והוא רמס כל דבר בדרכו ועקר עצי ענק.

בשיתוף פעולה של עוד כמה מנציגי "הירוקים" שביישוב הצלחנו להגיע להבנות עם המפעילים שלא לכרות את כל העצים ולהותיר את עצי האלון ואת שאר רחבי העלים. אבל העבודה המשיכה להתנהל ללא פיקוח צמוד. ביום שלישי, כאשר חזרתי מעבודתי, גיליתי שבאגר שהכניסו כבש דרך עפר בתוך היער באופן ברוטלי, עקר בדרכו גם את עצי החורש הטבעיים וריסק את השטח. הצלחנו לעצור את העבודה, ולטענת הקבלן היה מדובר בטעות; למפעיל היה חצי יום עבודה מיותר והיה צריך להעסיק אותו במשהו... אך בזה לא הסתיימה הגמלוניות; לאחר מכן נכנס המחפר הענק והחל למשוך את הגזעים הכרותים, וכך שבר והרס כל מה שנקרה בדרכו. רק לאחר השתדלותנו הסכים הקבלן להביא מסור חשמלי שיחתוך את הגזעים לכמה חלקים, על מנת שאפשר יהיה להוציאם ללא הסבת נזק נוסף.

בתום ימים ספורים גילינו שמה שאויבינו לא הספיקו להרוס, הצליחו היהודים להשלים. אותם כוחות יצירה ובנייה שהקימו במהירות ובהשתאות שכונת קרוונים למשפחות חסרות הדיור תוך פחות משבוע, הוכיחו שהם יודעים גם להרוס בעצמה ובאותה אמונה בצדקת הדרך. מה שאולי התחיל מפעילות שגויה ובלתי מבוקרת, המשיך אחר כך כמדיניות מכוונת – לא חס וחלילה מתוך זדון אלא מתפיסה שגויה. ראוי לציין שאיני מתנגד ליצירת חיץ וקו הגנה בין הבתים ליער, הדבר הוא מחויב! אבל ישנן אסכולות שונות כיצד לבצע דבר כזה וודאי שיש לעשות זאת בצורה שקולה.

ניסיון נוסף לתיקון

אנשי מזכירות היישוב הודיעו בצדק רב שאין להם פנאי להתעסק עם היער. כמה מנאמני היער התנדבו לסייע בכך, ובסוף השבוע הראשון הגשתי תכנית ראשונית לשיקום. בתחילה המזכירות נטתה לאמץ את התכנית ןלהציג אותה מול גורמים שונים כדי לנסות לגייס מימון. כמה מחבריי הירוקים הציעו לשמש נציגים נאמנים בפיקוח על עבודת הקבלנים ולסייע בהתוויית תכנית לניקוי היער ושיקומו. אולם בפועל, כל סיכום שהתקבל נפרץ בלחץ גורמים שונים, בעיקר גורמים מהמועצה האזורית שבחשו בקלחת היישובית. כך למשל כתב מנכ"ל המועצה בתגובה לתכנית שיקום היער, שיש הסבורים שמדובר ב"תכנית אסטרטגית" ושיש לגבש עמדה רק לאחר אספת חברים. אלא שבפועל התקבלה ההחלטה אסטרטגית הפוכה ובלתי דמוקרטית שחיסלה את היער.

בלחץ של נאמני היער הזמינו אותנו לפגישה עם קמ"ט (קצין מטה) חקלאות במנהל האזרחי ועם אנשי קק"ל, שנועדה לבחון כיצד לסייע בשיקום היער. לאחר הפגישה ערכתי להם סיור על מנת שיוכלו להתרשם מממדי הנזק ועל מנת להגדיר דרכי פעולה ותכנית מקצועית לשיקום היער. בסופה אף יצא סיכום שכל הפעילות תיעשה בתיאום עם אנשי היישוב. אולם כל זה התפוגג כאשר הגיע קמ"ט חקלאות עם הקבלן הערבי שכורת את העצים.

בתום ימים ספורים גילינו שמה שאויבינו לא הספיקו להרוס, הצליחו היהודים להשלים. אותם כוחות יצירה ובנייה שהקימו במהירות ובהשתאות שכונת קרוונים למשפחות חסרות הדיור תוך פחות משבוע, הוכיחו שהם יודעים גם להרוס בעצמה ובאותה אמונה בצדקת הדרך
די לשיטה הקלוקלת

המקרה של יער נוה צוף הוא רק סימפטום לתופעה הכללית המאפיינת את דרכי ההתנהלות של הנהגת היישובים ברחבי יו"ש. השיטה מתאפיינת בקביעת עובדות מהירות, כיבוש מהיר של הקרקע, פעמים בלי תכנית בעלת מעוף ואישורים רשמיים, תוך כדי קריצת עין ו"הסתחבקות" עם גורמי הממשל והמנהל. להלן כמה דוגמאות:

א.      בניית בתים על קרקעות בלתי מוסדרות לחלוטין, מבלי שיטרחו לגלות לרוכשים (אני מכיר באופן אישי כמה כאלה) את הסטטוס הבעייתי של השטח ולאפשר להם להחליט על סמך כך - האם לרכוש את הבית או לא.

ב.      העלאת טרקטור על השטח המיועד לבנייה ולחשוף אותו מכל עץ, ואחר כך להתחיל לבנות, במקום לפעול על פי האפשרות המורכבת יותר של בנייה מתוכננת, שלכתחילה תוכל לשלב בתוכה גינון המבוסס על הקיים: חורש טבעי עתיק. גם כאשר הם מודעים לחוק האוסר על פגישה בעצים, הם אינם אוכפים אותו וכך בטעות ובהסכמה שבשתיקה מפילים על הקבלן או על מפעיל הטרקטור את האחריות, מבלי שמישהו יישא בתוצאות. מקרים רבים כאלה היו בנוה צוף עוד לפני השרפה. התרעה על כך הופכת אותך לאויב ההתיישבות, יפה נפש, נודניק ומשועמם שאינו מבין בעשייה ו"איך הדברים מתנהלים".

ג.        התנהלות גלותית מול גורמי הממשל כמסכנים מול הפריץ ויצירת הסכמים מעל המתיישבים עצמם. דבר זה בא לידי ביטוי סמלי בעבר במעשה החמור והמביש של התחבקותם של ראשי יש"ע עם המגרשים בגוש קטיף. כך קרה גם בנוה צוף, קמ"ט חקלאות עושה כרצונו ורואה בגורמים הירוקים, שהם בחלקם אנשי מקצוע – מטרד. הנהגת ההתיישבות מעדיפה לגבות אותו והעיקר לא להרגיז אותו, ו"להכין לו קפה כמו שהוא אוהב". כאן צריך להסביר שממדיניות המנהל בעניין כריתת עצים היא לעתים בעייתית. עצם העובדה שהשכר של הקבלן המבצע, מגוּלם בחלקו בעצים שהוא צריך לכרות, היא בעיה אתית ועשויה להעלות חשש לשיקולים זרים שמנחים את המבצע. זאת מעבר לבעיה המוסרית, שנותנים לקבלנים ערבים פלשתינים להתפרנס וליהנות מהשרפה; באופן מטאפורי - יד אחת מציתה וכביכול השנייה כורתת. זה חלק ממדיניות המנהל שמחויב לשמור על "מרקם החיים" (הערבי) ולספק להם עבודה. אוי לתקינות הפוליטית הארורה שלא מסוגלת לומר בקול ברור את מה שכולם חשים. קצרה היריעה להסביר מדוע לא נשמע קולה של רשות הטבע והגנים - גוף ממשלתי המתואם עם המנהל וממילא השפעתו מוגבלת ומשותקת בשל אינטרסים שונים.

דומה, שמדיניות זו, שהייתה מחויבת המציאות בעבר ויש להודות שבזכותה קם מפעל ההתיישבות ביש"ע - כבר אינה הכרח בלעדי בימינו. ראשי ההתיישבות צריכים להפנים את העובדה שכללי המשחק משתנים. קם דור שקץ בקומבינות ומבקש הסדרה, בבנייה על פי סטנדרטים והתחשבות בערכי טבע ואקולוגיה כמו בכל תחומי ארץ ישראל. המהלך החשוב של אנשי עמונה (שלא הצליחו למלט את ביתם) למען הסדרה אפשרית של כל ההתיישבות, התאפשר בראש ובראשונה בהתנתקות מאנשי ההנהגה הוותיקה, שניסתה כדרכה להגיע להבנות עם הממשל בשיטות הישנות. בקומה זקופה באו וגילו אנשי עמונה שיש עתיד גם לדור ההמשך, ושאולי אפשר גם אחרת.

שמירת טבע – האתגר הבא של ההתיישבות

עתה הגיע הזמן לנפץ את הדימוי ששמירת טבע היא נחלתם הבלעדית של אנשי שמאל. אכן, בשנים האחרונות חלק מהתנועות הירוקות הפכו לדת, המקדשת את הטבע באופן מוחלט מבלי להתחשב בצורכי הבנייה וההתפתחות האנושית. זכורני, שכעובד החברה להגנת הטבע באמצע שנות השמונים נהגנו לחנך את הקהל, שלרפרוף הפרפר בדרום אמריקה עשויה להיות השפעה אקולוגית המתרחשת כאן בארצנו. ואולם עתה, הגופים הירוקים, מתוך התנהלות צבועה, כמעט שאינם משמיעים את קולם באזורים שמעבר לקו ה"ירוק" (קרן אור יש לראות בפעילות הברוכה והבלתי מתפשרת של בית הספר גוש עציון במאבק בכורתי היערות באזורם), ובשתיקתם מאפשרים למשל לנחלי הביוב לזרום ברחבי השומרון ולזהם את מי התהום, ולבעלי הון של מחבלים להקים מחצבות פיראטיות ולגנוב את נוף ההר שלנו.

אנו מחויבים לצו הא-לוהי שניתן לאדם הראשון, להנהיג את העולם באיזון: "ויניחהו בגן עדן – לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו). לכבוש הארץ וליישבה, אך גם לשמור עליה, כדברי המדרש בקהלת רבה: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי , שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".

כמאמינים בני מאמינים שהארץ ניתנה כפיקדון לנו ולא לבני ישמעאל ואדום, עלינו לקום ולהכריז בקול רם ובלי להתבייש: הארץ כולה שלנו, הצמחים שלנו, בעלי החיים שלנו, המים שלנו. ואם כן, צריך לדעת כיצד לשמור על נכסינו, כאזרחים שווי זכויות ולא כנתינים המתנהגים בגלותיות. אנו המתיישבים יכולים להוביל את השיח הירוק בציבוריות הישראלית ולהציע אלטרנטיבה אמונית ומאוזנת ולהוכיח שאין סתירה בין בנייה לשמירת טבע.

בנוה צוף זה כמעט הצליח - דומני שזה היישוב היחיד בהתיישבות שמונה לו גוף "ירוק" על פי החלטת אספת חברים בפורום נרחב וברוב גדול. אבל במבחן של אסון השרפה שפקד אותנו, השתלטו רוחות ההנהגה הישנה ומחקו את המודל שיכולנו להציג. האם נוכל בעתיד לשכנע את עצמנו שיער עצים אינו מוצר מותרות אלא חלק חיוני מהווייתנו בתהליך החזרה וההשתרשות האמתית בארצנו?

* פרופ' זהר עמר, תושב נוה צוף, מתמחה בתולדות הטבע, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר אילן

---

 

תגובת רשות הטבע והגנים:

 

"לפני 6 שנים, לאחר השריפה בכרמל, הוחלט על יצירת קווי חייץ סביב אזורים רגישים, במסגרת זו בוצעו קווי חייץ בכל הארץ סביב יישובים הנמצאים באזורי סיכון לשריפות. תוכנית ביצוע אזורי חייץ תואמה ברמה הארצית מול כל גורמי המקצוע, משרד החקלאות, קק"ל, רט"ג, כב"א, מועצות אזוריות והיישובים עצמם.

 

ולמקרה עצמו, הטרקטור שרמס את הצומח עבד בתחום היישוב תוך כדי השריפה ומעט לאחר דעיכת האש ע"מ לצמצם סיכוניםו למנוע התחדשות ונזקים נוספים ליישוב עצמו.

 

לפני מספר שנים סייעו פקחי הרשות בהבאת קבלנים ליצירת קווי חייץ, אך אלה גורשו מהיישוב ע"י התושבים. ייתכן שקווי חייץ שהיו מבוצעים לפני שנים מספר היו מקטינים את הנזקים דהיום.

 

איננו מכירים שום תוכנית שהוגשה ע"י פרופ' עמאר ואיננו יודעים למי הוגשה.

 

הסמכות לדילול בעצי יער נתונה לקמ"ט חקלאות,והוא זה שמעסיק את קבלני הכריתה. שמורת טבע יער אום צפא לא נפגעה ואינה גובלת בישוב וזאת בעקבות עבודה מאומצת של כבאים, מתנדבים ופקחים שהיו במקום בעת השריפה.

 

האזור הגובל בישוב שם נעשתה עבודת פתיחת היער ודילול האורנים הינה יער דיר ניזאם (שמורת יער מנדטורית) שנמצאת בסמכות פיקוח קמ"ט חקלאות

 

בכל מקרה של סיכון לבני אדם, בע"ח או רכוש, הרשות נוהגת באחריות ומתעדפת את רמות הסיכון אל מול השפעות על שמירת הטבע ופגיעה בגוף, בנפש וברכוש.

 

ולעצם העניין גם אנשי קמ"ט חקלאות וגם אנשי הרט"ג עשו ועושים כל שניתן ע"מ לשמור על הטבע והיערות תוך בחינה וצמצום רמות הסיכון לישובים לתושבים ולרכושם."

 

תגובת היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים:

 

"בליל השריפה בחלמיש הגיע צוות של המנהל האזרחי לבצע עבודות חישוף מסביב לבתים אשר עמדו בסכנה, אך התושבים סירבו שהצוותים יכנסו לישוב, חרף העובדה שמדובר בהנחיית גורמי הביטחון.

 

עבודות הטרקטור בתחום היישוב בערב השריפה לא נעשו על ידי המנהל האזרחי ולא היו מתואמות מול קמ"ט חקלאות.

 

לאחר השריפה החל קמ"ט חקלאות בעבודות חישוף ודילול עצי אורן מחוץ לגדר היישוב. בתיאום מול כלל גורמי המקצוע הרלוונטים והמועצה החלו לפני כשבוע עבודות אלו גם בתחום הישוב, כאשר מטרתן העיקרית הינה הצלת חיי אדם במקרי שריפות ובטיחות התושבים.

 

קמ"ט חקלאות פועל לשמירה על היערות מתוקף סמכותו כפקיד היערות באזור ובמקומות אשר עלולים לסכן חיי אדם בטיחות התושבים עולה על הרצון לא לדלל את היערות."

----

 

תגובת בעז ארנון, יו"ר מזכירות היישוב נוה צוף

 

בליל שבת קודש חיי שרה הציתו מחבלים בני עוולה את היישוב שלנו.

 

המחבלים הם האשמים בהצתה – ומובן שהיער "אינו אשם" אלא קרבן כמו המשפחות שאיבדו את בתיהן. ועדיין, היערכות מקדימה הייתה מונעת ובוודאי מפחיתה את ממדי האסון. מובן שאנו מצרים מאוד על הפגיעה הקשה ביער, שרובה נובע מההצתה וחלקה מפעולות החישוף שבוצעו בדיעבד. ניסינו ואנו עדיין פועלים למזער את הפגיעה ביער האהוב, ואין ספק שגם טעויות קרו – ועליהן אנו מצטערים ואף מתנצלים.

 

רק חבל, ממש חבל, שכרגיל אנו נזכרים בדיעבד. לפני כשנתיים התנגדו ה"ירוקים" ביישוב שלנו (שכולם חברים אישיים שלי) לפעולת דילול שביצעו הגורמים המוסמכים – ואולי, אילו פעולת הדילול הייתה מבוצעת כמתוכנן האסון היה נמנע.

 

אני קורא לכל המועצות המקומיות להקדים תרופה למכה, ועם כל הכאב לבצע דילול וחישוף "כמו שצריך" ולא לבכות בדיעבד על חלב שנשפך ועל בית שנשרף.

 

תגובת המועצה האזורית מטה בנימין:

 

1. העבודות בוצעו על פי הנחיית הדרגים המקצועיים הרלוונטיים ובהם: כב"א, מפקד חטיבת בנימין ועוד.

 

2. את עמדת היישוב נוה צוף מייצג הוועד המקומי שנבחר כחוק ולא אנשים פרטיים. המועצה עובדת בתיאום מול הוועד המקומי באופן כללי וכמובן גם במקרה זה.

 

3.בהתנגשות בין ערכים, שמירת הטבע מחד גיסא וסכנת נפשות מאידך גיסא – הבחירה ברורה. ואף בספק סכנת נפשות.

 

 

 

b7underdos5

 

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
יש לך כנפי טיס

  אשר בן אבו חוגג...

חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם