עולמות עליונים בבקבוק קולה

m 4 art 2

הרב ראובן פיירמן

לאורך אלפי שנים עברה האמנות מסע מפרך, גדוש רגעי שיא מרוממים ולצדם משברים עמוקים, בחפשה אחר היצירה האולטימטיבית * מעקב מרתק אחר החיפוש האנושי הקיומי למשמעות, ומדוע העולם הפוסט-מודרני יצטרך להכריע בין כיליון לבין קודש

עד לפני מאה שנה חשבו כולם שהעולם היה קיים תמיד, וצחקו על אמונת ישראל האומרת שהעולם נברא. רק לפני 100 שנה העלה אלכסנדר פרידמן, ממוצא יהודי, את הרעיון של המפץ הגדול, ועתה האנושות משוכנעת שאכן הייתה נקודת התחלה לכדור הארץ; בדיוק כפי שטענו היהודים במשך ארבעת אלפים שנה. היהדות טענה שה' אחד והוא בלתי נראה, והעולם הפוליתאיסטי צחק עלינו. כיום רוב האנושות הולכת אחרי רעיון אחדות הא-ל של היהדות.

התבנית ההיסטורית הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב – היהדות אומרת משהו, האנושות תפקידה ללעוג על כך ולעתים גם לפתח כלפיו שנאה, ואז במשך ההיסטוריה היא מתיישרת לפי העיקרון המוסרי שקבעה התורה.

כך גם קרה כשהיהדות טענה שיש לחלק את העולם לשבעה ימים ולנוח ביום השביעי – והאנושות סנטה בה על כך. ההיסטוריון הרומי אגאתרכידס, למשל, כתב על השבת כבר לפני 2,200 שנה כי היא מ"חוקי ההבל", והפילוסוף הרומי סנקה אמר עלינו כי "הם מפסידים בבטלנות כמעט שביעית מחייהם". מבחינה טבעית, אין סיבה לחלק את הזמן ליחידות של שבוע – אך היום כל העולם מחלק כך את זמנו, ואף מנהיג יום מנוחה.

התבנית ההיסטורית הזו נכונה גם ביחס לאמנות. כשעם ישראל נצטווה "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה", כדי שלא להפוך את המציאות הנוכחית לאידיאלית, האנושות התעסקה בפסלים ובתמונות. באותה תקופה צחקו עלינו שאנו פרימיטיביים ללא רגישות ליופי ולאסתטיקה.

לויתן הצליח ליצור יצירה שהעיקר בה הוא לא מה שמתחולל על הבד, אלא מה שמתחולל בראשו של המתבונן בה. ההבנה הזו הפכה להיות השורש של כל האמנות המודרנית

לאמתו של דבר כבר אז החלו ניצני התפכחות ראשוניים כשאריסטו הגדיר את האמנות כ"חיקוי הטבע". בכל השפות פירושו של מושג האמנות הוא "חיקוי", למשל באנגלית: art מלשון artificial, מלאכותי. רק בעברית המושג "אמנות" הוא משורש אמת. במשך אלפי שנים, העיסוק באמנות אצל אומות העולם היה הניסיון לחקות את הטבע.

גם האמנים שהגיעו לשיא החיקוי, כמו מיכאלנג'לו, דה-וינצ'י ורפאל, בסך הכול הראו לנו תמונה של שקיעה, של עץ או של נפוליאון רוכב על סוס – ולא יותר מזה. האמנות החלה להידרדר – לא מפני שהאמנים לא היו מוכשרים, אלא כי היא כל הזמן חזרה על עצמה. היא הפכה לשכפול של יצירות – אותם נופים, אותה זריחה, אותה משפחה. היום אתה יכול לעבור בפרוזדורים שלמים של מוזיאוני העולם ולראות תמונות על גבי תמונות שכולן מראות אותו דבר.

אם נרצה לקבוע את רגע הפטירה של האמנות המשוכפלת הזו, נוכל לעשות זאת בהמצאת המצלמה. פתאום הבינו שכדי להיות צייר אינך זקוק ללימוד טכניקות – אתה יכול פשוט ללחוץ על כפתור. אם כל תפקידה של האמנות הוא לחקות את המציאות, כפי שחשבו במשך דורות – הרי שהמצלמה יכולה לעשות זאת בנקל ובצורה טובה יותר מכל ציירי העולם.

זו הייתה קריאת ההשכמה של האמנות לקום ולברר האם יש לה תפקיד אחר מלבד החיקוי.

למרוד בחקיינים

בעקבות כך ניסו האמנים לסלול לעצמם דרך חדשה שלימים תקרא 'אמנות מודרנית', וכך החלו מופיעים זרמים חדשים וייחודיים בנוף האמנותי (זהירות, מבול של איזמים): האימפרסיוניזם ובהמשך האקספרסיוניזם, הסוריאליזם ועוד. זרמים אלו היו ניסיונות ראשונים של האמנות לא להתעסק בחיקוי המציאות החיצונית אלא בדברים מהותיים ופנימיים יותר, כמו תחושות, רגשות והעולמות הפנימיים של האדם. אחת התמונות הבולטות בהקשר הזה היא תמונת 'הצעקה' של האמן הנורווגי אדוארד מונק.

השלב הבא בהפיכתה של האמנות מחיקוי המציאות לאמנות מופשטת היה הופעתו של צייר בשם ואסילי קנדינסקי, שטען כי על האמנים לא לצייר את האובייקט אלא את מה שמסתתר מאחוריו – את המהות של האובייקט.

הקדים אותו במעט הצייר היהודי יצחק לויתן, שכבר לפני כמאה וחמישים שנה צייר תמונה גאונית בשם "דרך ולדימירקה". בהתבוננות ראשונית, רואים בציור סתם נוף אפור ודהוי של שביל לא חשוב במיוחד. הדבר היחיד שמעניק לתמונה את הרובד העמוק שלה הוא השם שניתן לה, שפירושו "הדרך לסיביר". את השביל הזה עברו ברגל מיליוני רוסים שצעדו אלפי קילומטרים למחנות הכפייה בסיביר עוד בתקופת הצאר. אנשים רבים מתו בדרכם לסיביר, וקברו אותם בצדי השביל. כל מי ששמע את שמה של דרך ולדימירקה, יודע במה מדובר, והוא לא רואה בתמונה רק שביל אפור: הוא רואה בה דווקא את מה שלא נמצא בה, את מיליוני המעונים הצועדים בסך, את הקברים הלא מסומנים. לויתן הצליח ליצור יצירה שהעיקר בה הוא לא מה שמתחולל על הבד, אלא מה שמתחולל בראשו של המתבונן בה.

ההבנה הזו הפכה להיות השורש של כל האמנות המודרנית, אשר מבינה שעיקר האמנות הוא מה שנוצר אצל הצופה כשהוא נפגש עם היצירה. כשאתה מתבונן ביצירה מתעורר עולמך הפנימי, ואז נוצר מעין דיאלוג בינך לבין הצייר.

האמנות האמתית היא זו המייצרת דו-שיח עם הצופה. היצירה, אם כן, אינה מסתיימת כשהיוצר מוריד אותה מכן הציור, אלא רק כאשר הצופה משלים את היצירה בצפייתו בה. יצירה כשלעצמה, ללא צופה, היא קשקוש מוחלט. האמן והצופה ביחד הם שמרכיבים את היצירה המושלמת.

האנושות הלכה והבינה שהאמנות היא הניסיון לעורר את העולם הפנימי באמצעות חוויה אסתטית. המטרה היא העולם הפנימי של הצופה. הגאון הוא האמן המסוגל להביע את הדברים שלא ניתן להביעם במילים פשוטות. הרב קוק באורות הקודש מסביר זאת כך: "הכישרון היותר נכבד הוא החידור אל עומק עצמיותנו" (חלק א', עמ' ק"ע, "שטף היצירה הנשמתית"). משום כך, כותב הרב, "בכל רגע... הננו יוצרים, מדעתנו ושלא מדעתנו, המון יצירות לאין תכלית".

בואו של הפוסט-מודרניזם הכופרני

אחרי שתי מלחמות עולם שגבו עשרות מיליוני קרבנות, העולם בכלל ועולם האמנות בפרט חווה משבר קיומי. האנושות חשה אכזבה עמוקה ממנהיגיה הגדולים שהובילו אותה אל תהום מוסרית. מלחמות העולם היו דווקא בתקופה שבה האמנות פרחה, והן יצאו מן המדינה שהייתה חוד החנית של התרבות העולמית. המשורר נתן אלתרמן ביטא זאת בשירו "מכל העמים" כשכתב: "ורבה הדאגה לתמונות ופסלים ואוצרות-אמנות פן יופצצו, אך אוצרות-אמנות של ראשי-עוללים אל קירות וכבישים ירוצצו". האנושות הבינה אז שכל התרבות שפיתחה במשך מאות ואלפי שנים – איננה ערובה לקדמה, קרי: מודרנה, ומכיוון שכך החלה התקופה המכונה פוסט-מודרנה.

m a levitan

הפוסט-מודרניזם הוא ההבנה כי "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ". כל האמיתות הערכיות, המוסריות, כל סדרי החברה והמדינה, כל התרבות הגדולה שפיתחנו – כולם אכזבו בשעת המבחן. זוהי אכזבה מכל האידיאלים, מהלאומיות, מהחיפוש הקדחתני אחר האמת, מפילוסופיות ומזרמים תרבותיים. המסקנה המתבקשת היא שהאמת היחידה שאפשר לאחוז בה היא שאין אמת. הם פשוט הגיעו למסקנה שאין שום דבר בעל ערך בעולם. אם האמנות המודרנית חיפשה את הדרך הנכונה או להכליל בתוכה כמה דרכים נכונות, הרי שהפוסט-מודרניזם גרס שאין דרך כזו.

אפשר להדגים את התהליך שהעביר הפוסט-מודרניזם את העולם דרך השתלשלותה של הפסיכיאטריה. בתחילה החזיקו חולי נפש בשלשלאות. לאחר מכן פרויד אמר שבכל אדם יש חלק קטן לא נורמלי. לאחר מכן טען פרופ' תומאס סאס שאין דבר כזה משוגעים, והפילוסוף הצרפתי מישל פוקו החל זרם שנקרא "אנטי-פסיכיאטריה". אם אדם חושב שהוא משיח צדקנו או ציפור דרור – זו הדעה שלו, ואולי אתה המשוגע שחושב שהוא לא ציפור? הרי אין אמת, וזה ה'נרטיב' שלו. ממילא זה משפיע על היחס למימוש נטיות הפוכות, על קבלת נרטיבים של מחבלים רוצחים ויחס סלחני אליהם כי "מבחינתו הוא צודק".

השדים של הפוסט

אבל הדבר החשוב יותר להכיר הוא דווקא תנועת הנפש שיוצרת הפוסט-מודרנה. אם מה שמוביל את תפיסת העולם הזו הוא הרצון להוכיח שאין כאן אמת, הרי שלשום דבר כאן אין באמת משמעות מלבד כללי הישרדות הדדיים שהאנושות צריכה לייצר לעצמה. מעתה אין פלא לגלות שהאמנות הפוסט-מודרניסטית עומדת בסימן הרס, שכן עליה להראות שהכול חסר משמעות. כך לדוגמה אפשר לראות אדריכלות פוסט-מודרנית שבונה בתים מעוותים בכוונה כדי להראות שאין משמעות לסדר של העולם. מרסל דושאן, אמן צרפתי, לקח את התמונה המפורסמת "מונה ליזה", המהווה אחד הסמלים המרכזיים של האמנות הקלאסית, וצייר לה שפם וזקן. בכך הוא הראה את הבוז שרוחש הפוסט-מודרניזם לכל האמנות ובעצם לכל האמונות.

בעולם המושגים הפנימי אפשר לזהות את אנשי הפוסט-מודרניזם עם מה שמכונים "נשמות דתוהו", כפי שמוסבר במאמרו של הרב קוק ב"זרעונים". המטרה של הכוחות הללו היא ההרס. הם יכולים להציג את זה כחיפוש אחר האמת או כדאגה לזכויות האדם, בעוד שהאמת היא שיש להם ייאוש מוחלט מן המציאות והם רוצים, במודע או שלא במודע, להשמיד אותה כליל.

"שדים" הוא אחד הרומנים הגדולים ביותר של דוסטויבסקי ימ"ש. הרומן מציג לנו אנשים אינטליגנטים שעסוקים יומם וליל בהרס העולם, המדינה והחברה. הסיבה הרשמית למעשיהם היא – הרס 'לשמה' הגיבורים בסיפור מדברים על שוויון, חופש, דמוקרטיה ואהבת הזולת, אך בינם לבין עצמם הם מודים שהם בעצם מעוניינים למוטט את החברה.

אחת הדמויות ברומן היא קירילוב המהנדס. הוא פונה לא-ל ואומר לו – "אני אהרוס את העולם היפה שבראת". בצורה דומה מתבטא המנון האינטרנציונל, המשמש סוציאליסטים וקומוניסטים כמו גם את תנועת הנוער העובד והלומד: "עולם ישן עד היסוד נחריבה".

ניתן למצוא את תנועת הנפש הזו בסוגיות אקטואליות בחברה כיום. הרי שאם תשאל אדם מהרחוב מדוע רוצים להכניס בנות למערך הלחימה למרות הנזק שזה יגרום להן ולצה"ל, התשובה הנפוצה תהיה שהם כנראה דוגלים בערכי הפמיניזם ובשוויון בין נשים לגברים. מי שקרא את היצירה "שדים" ידע לזהות מה קיים מעבר לרטוריקה של ליברליזם ואהבת האדם; במקרה שלנו שדים שרוצים להרוס את הצבא ובכך להחליש את המערך המלחמתי. ברור לכל אדם שקצת מכיר טנקים עד כמה הדבר הזוי.

הדרך לבדוק האם מי שמדבר בשם זכויות האדם, ליברליזם ושוויון הוא שד של דוסטויבסקי היא לראות מה קורה כשהולכים אחרי הרעיון שלו עד הסוף. אם זה מוביל להתמוטטות המערכת, סימן שמטרתו אינה תיקון העולם אלא הריסתו. יש אנשים שמטרתם היא השמדת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל וצבא ההגנה לישראל. כשאתה מבין שהדברים שהם מציעים בשם ערכים נעלים יובילו להשמדה הזו – אתה מבין שמדובר בשדים.

השדים הללו לא מביאים בכנפיהם עולם ערכי, גם אם מנסים להציג אותו ככזה. הם מביאים אותנו לעולם אנטי-ערכי בהגדרה, מכיוון שתפיסתם הפוסט-מודרניסטית היא מרידה בכל ערך באשר הוא. כשהם אומרים "אולי מבחינתו הוא צודק", הם ממיטים חורבן על הצדק העולמי. הם עושים שימוש ציני בערכים המוסריים של אנשי האמונה כדי לקדם את הריסת העולם.

אבל אולי הדבר שהכי קשה להתמודד אתו הוא העובדה שמכל זרמי האמנות עד כה שהתאמצו לשטח את המציאות, הפוסט-מודרניזם הוא היחיד שמצליח לחשוף באומץ את השקר. הוא כופר בעקשנות בכל ניסיון לתת משמעות שהיא חסרת משמעות. הפסימיזם ועולם התוהו שנולדו על ברכי התפיסה הזו, תפקידם לשאול את השאלה באופן הכי נוקב – אם לעולם הזה אין ממד נוסף שלא חשפנו, הרי שדינו כליה.

יצירות מן המוכן – תחילתה של תקווה

בתוך החורבות שיצרה האמנות הפוסט-מודרנית החל לצוץ זרם חדש שלדעתי אולי דווקא בו יש לראות כיוון משמעותי לבשורה. הכירו את הרֵדִי מֵייד.

מדובר באמנות הנוצרת משימוש בחפצים המנותקים מההקשר המקורי שלהם. בצורה כזו הצופה יכול לראות בחפץ היומיומי דברים עמוקים שהוא לא שם אליהם לב בדרך כלל, את הממד הפנימי שלו.

אפשר לחשוב למשל על את חפירה, מקל סבא או ליפסטיק. אם נשים אותם מאחורי מסגרת ונתלה במוזיאון, אילו דברים הם יעוררו אצל הצופה? האם מקל הסבא יעורר אסוציאציה של חולשה או הישענות? ואולי הבנה שאתה צועד אל הזקנה? כשאומרים לאנשים 'את חפירה' הם בדרך כלל חושבים על כריית קבר, אבל יש גם שמתעוררות אצלם רעיונות של חקלאות, חלוציות, גינה או פינוי שלג. אלו חפצים שעולם שלם עומד מאחוריהם.

אחד האמנים היקרים ביותר בעולם הוא אנדי וורהול, שציוריו עולים עשרות ואף מאות מיליוני דולרים. המאפיין של היצירות שלו הוא שפעמים רבות מדובר בדברים בנאליים, חסרי משמעות: קופסאות שימורים, בקבוקי שתייה ועוד. כמו שקורה פעמים רבות כשאתה מסתכל על אמנות עכשווית, בתחילה אתה לא מבין וזה נראה לך קשקוש שמשום מה אנשים מוכנים להשקיע בזה הון. אולם כשאתה מתחיל להתבונן ברצינות, פתאום עולם שלם של אמנות נפתח לפניך.

וורהול צייר קופסת שימורים של מרק 'קמפבל', חברה מפורסמת בארצות הברית. היצירה הזו נראית חסרת משמעות בהסתכלות ראשונית, אך בהתבוננות מעמיקה יותר מדובר ביצירה חשובה במיוחד. אם בעבר האסוציאציה למילה "מרק" הייתה של בית חם מוצף בריח של בישול, עם אמא שמכניסה את לבה לתוך הסיר המבעבע והמשפחה כולה מתאספת סביב השולחן כדי לטעום ממעשי הידיים המבורכות. התפיסה האמריקנית לקחה את המרק האימהי והפכה אותה לתעשייה – קופסת שימורים מטאלית סגורה, שאפשר לשפוך לסיר ותוך שתי דקות לאכול משהו דמוי מרק. תוך שתי דקות ואתה לא זקוק יותר לאמא, למשפחה, לבית חם. אתה פרקטי, חי את מרוץ החיים והכול מוכן בעבורך. זה הסמל המדויק של אמריקה התעשייתית.

יצירה נוספת היא יצירה בשם "בקבוקי קוקה-קולה". כשוורהול בודד את המוצר הכי נפוץ בעולם וגרם לנו להביט בו, הצופים של וורהול הבינו דרכו כיצד יש כאן כוח שניצח את העולם לפני כ-50 שנה, כשברוסיה אסור היה לאנשים להחזיק קוקה-קולה, ג'ינסים ומסטיקים, כי כל אלה היה סמלים של הריקבון האמריקני, ולא יאה לפרולטריון שמנצח את העולם להחזיק בהם. בסופו של דבר, פחית הקוקה-קולה קרעה את מסך הברזל הקומוניסטי, שברה את החומה הסינית בעלת התרבות בת אלפי השנים ופוצצה את אירופה הסנובית. כולם משתעבדים לקולה, הטנק ששבר את כל האימפריות. אציל שותה יין בורז'ולה ופועל שותה יין פטישים, אך כשמדובר במשקה קל: גם אציל וגם פועל, הלורד והאדם הפשוט – כולם שותים את אותה 'תרופה' עלובה (הקולה הומצאה כתרופה למצב רוח ירוד) נטולת ערך תזונתי שכבשה את העולם. הקולה השיגה את אותה אחידות שהאימפריה הקומוניסטית במאמץ רב לא הצליחה להשיג.

m 4 artכאן אולי המקום לחשוב מחדש על הזלזול האוטומטי שחלקנו מייחסים לשוק הרוכש יצירות אמנות מקושקשות בעינינו או כמו המקרה של וורהול, תמונה של פחית מרק, בעשרות מיליוני דולרים. זה הרי מטורף. אלו מחירים שבהם בונים בניינים. אבל אולי דווקא השוק האליטיסטי הזה מבטא אמירה שלא בטוח שיכולים לומר אנשים רגילים בכזו עוצמה. אם אנחנו מנטרלים את עולם היצרים והתחרותיות שבוודאי קיים גם כאן, הרי שהשוק האמנתי שהולך ומשקיע באופן לא פרופורציונלי הון רב יותר ככל שהיצירה הופכת לפחות ריאליסטית (אלילית), ויותר מופשטת ורעיונית, זועק באופן הכי קיצוני שהדבר שהכי שווה ערך בעולם דשן כשלנו הוא למצוא את הרעיון, את האידאה, את הממד הנוסף.

אלטרנטיבת הקודש

כל האמונות והדתות שבעולם נמצאות על שני קצוות ביחסן אל החומר, כאשר הקצה האחד הוא זלזול גמור והקצה השני הוא הערצה אדירה ופטישיזם.

הבודהיזם וההינדואיזם מזלזלים בעולם הזה ומכנים אותו "סמסרה". המאמינים מנסים להימלט מהסמסרה עמוסת הסבל כדי להגיע אל עולם הנירוונה, אל העולם ה"רוחני". גם הנצרות מזלזלת בעולם החומר, מהברית החדשה דרך מוסד הנזירות ועד ימינו אנו.

הקצה השני הוא הערצה אדירה וסגידה אל עולם החומר – העולם הוא זה שנותן את הכוח. המערביות הולכת ומבטנת את עצמה לדעת. תעשייה וכלכלה הופכות לחזות הכול. כאילו לחפץ יש כוח משל עצמו.

במובן הזה, היהדות בונה בסבלנות לכל אורך ההיסטוריה אלטרנטיבה רוחנית-תרבותית לשאר האמונות בעולם. היהדות היא האמונה היחידה שמתייחסת לעולם שלנו כאל בעל ערך גדול מאוד, מכיוון שבאמצעותו אתה חודר לעולם העליון. צדיקים אמתיים מייחסים חשיבות עליונה לחפצים, מכיוון שרק דרכם אנו יכולים להגיע אל העולמות הרוחניים. מאידך גיסא, צדיקים אמתיים אינם מקדשים את החפצים, מכיוון שהם רק המפתחות כדי להיכנס לעולמות רוחניים יותר.

הרב קוק כותבבאורות הקודש כי "הצדיקים המופלאים, שאין עולם הזה תופס אצלם מקום... דווקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון". זאת הסיבה, לפי הרב, שהצדיקים "תמיד חיים חיים מלאים, שיש בהם כל שיקוי הלשד של כל ההנאות האסתטיות".

יחסה של היהדות לחפצים הוא כאל אייקונים בשולחן העובדה של המחשב. אתה לוחץ על האייקון ודרכו אתה מגיע לקובץ. אתה יודע שהאייקון הוא חשוב מאוד, כי אחרת אין לך דרך להגיע אל הקובץ, אז אינך מזלזל בו. מצד שני, אתה לא חושב שזה הקובץ עצמו – אלא רק סימן לקובץ שקיים מאחוריו.

זו הסיבה שלמקל הסבא, לאת החפירה ולליפסטיק אנו קוראים "חפצים", כלומר רצונות. מאחורי כל חפץ יש חפץ. מאחורי כל חפץ יש רצון אלוקי, ודרך החפץ הגשמי אני יכול להיפגש עם החפץ הרוחני של בורא החפצים.

יחסה של היהדות לחפצים הוא כאל אייקונים בשולחן העובדה של המחשב. אתה לוחץ על האייקון ודרכו אתה מגיע לקובץ. אתה יודע שהאייקון הוא חשוב מאוד, כי אחרת אין לך דרך להגיע אל הקובץ, אז אינך מזלזל בו. מצד שני, אתה לא חושב שזה הקובץ עצמו – אלא רק סימן לקובץ שקיים מאחוריו

החפצים משמשים בעבורנו שער לעולם העליון. על היהדות מוטלת המשימה להראות לשאר התרבויות איך העולם הזה הוא השער שהם כל כך מתאווים לו. הרב כותב זאת במאמרו "צימאון לא-ל חי": "צָרִיךְ לְהַרְאוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ אֵיךְ נִכְנָסִים אֶל הַטְּרַקְלִין – דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר. הַשַּׁעַר הוּא הָאֱלֹקוּת הַמִּתְגַּלָּה בָּעוֹלָם, בָּעוֹלָם בְּכָל יָפְיוֹ וַהֲדָרוֹ".

לפי היהדות, אתה יכול להגיע אל העולמות הרוחניים דרך המפגש שלך עם כל העולם שסביבך, כפי שמתאר הרב קוק: "בְּכָל רוּחַ וּנְשָׁמָה, בְּכָל חַי וְרֶמֶשׂ, בְּכָל צֶמַח וּפֶרַח, בְּכָל גּוֹי וּמַמְלָכָה, בַּיָּם וְגַלָּיו, בְּשַׁפְרִירֵי שַׁחַק וּבְהַדְרַת הַמְּאוֹרוֹת, בְּכִשְׁרוֹנוֹת כָּל שִׂיחַ, בְּרַעְיוֹנוֹת כָּל סוֹפֵר, בְּדִמְיוֹנוֹת כָּל מְשׁוֹרֵר וּבְהֶגְיוֹנוֹת כָּל חוֹשֵׁב, בְּהַרְגָּשַׁת כָּל מַרְגִּישׁ וּבְסַעֲרַת גְּבוּרָה שֶׁל כָּל גִּבּוֹר". דרך המאורות הגדולים ודרך הג'וקים הקטנים – אתה יכול לפגוש את החפץ האלוקי. בהתבוננות בשקיעה ובקורי העכביש, אם תתבונן עמוק במקל סבא, באת חפירה – אתה תגיע אל הטרקלין, אל העולמות האלוקיים.

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בצורה כה מפוארת, עד שאנו יכולים לשכוח שיש משהו מאחוריו. מרוץ החיים עלול לבלוע אותנו ולשעבד אותנו בכך שהוא משכנע אותנו בריאליות שלו. במבט ראשוני אתה יכול לחשוב שהשביל בציור של לויתן הוא סתם שביל, ושבעיות הפרנסה שלך הן סתם בעיות ריאליות. מה שאתה רואה זה מה שקיים. הריאליות הזו, כשאין בלתה, מובילה בהכרח לפסימיות של הפוסט-מודרניסט.

הפוסט-מודרניסטים משוכנעים שהכול חסר משמעות, ואנחנו אומרים שהכול מלא משמעות. "אֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם". אין יצירה בעולם שאינה השתקפות של רצון אלוקי. האמונה היהודית, אם כן, היא ההפך הגמור מהייאוש הפוסט-מודרניסטי.

יושבים יהודים ומתעסקים במשך אלפי שנים בביצה שנולדה ביום טוב או בסוג הנעל שעל היבמה לחלוץ. אנחנו מדקדקים בכל החפצים כחוט השערה כי אנחנו מבינים את ההררים שתלויים עליהם. היהדות מתבוננת בעולם הזה כסטודנט לאמנות המהלך בהתרגשות בפרוזדורי המוזיאון.

העבודה שלנו כשאנו לומדים תורה היא לזהות את האינסוף שעומד מאחורי עולם החפצים. לימוד התורה הוא התבוננות במהות שמאחורי התבל, כי כל העולם הוא רֵדִי מֵייד.

יעקב אבינו נאבק במלאך על פכים קטנים. מהם הפכים הללו? אולי אלו ה'פחים' של מרק קמפבל ופחית קוקה-קולה. יעקב אבינו ידע לראות בפכים הקטנים עולמות עליונים. הוא לא יכול היה להשאיר לשרו של עשו להפוך את הפכים הקטנים להיות חסרי משמעות, או חפצים לעבודה זרה. הוא לקח אותם כדי להציב לעולם הקצוות אלטרנטיבה תרבותית: לראות בפכים הקטנים הללו את האינסוף.

חז"ל קוראים את הפסוק "אין צור כאלוקינו" בתור "אין צייר כאלוקינו". אך הם לא פירטו: על איזה סגנון ציור מדובר? אימפרסיוניסטי, סוריאליסטי, אקספרסיוניסטי? לעניות דעתי, התשובה ברורה: זה ציור רדימיסטי.

ניתן לצפות בסדרת שיעורים על אומנות מודרנית וקודש, מאת הרב פיירמן, בערוץ מאיר: www.meirtv.co.il

 

b7underdos5

 

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
הערבה של פרופ' פאוץ'

  אבינועם הרש בטור לחג...

ה"מנטור" לעולם התורה

  ליאור לביא מתגעגע לרב...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם