אם כבר, אז בגדול

m 7 abu

אשר בן אבו

סחתיין עלינו! העם היהודי לקח את הוראת חג החנוכה "מוסיף והולך" כנר לרגליו, ולא סתם בחרתי בניב הזה ואתם יודעים את זה. במה דברים אמורים? בתחילת דרכו, חנוכה היה חג צנוע שבו בכל ערב מדליקים נר אחד קטן על אדן החלון, ומחייכים לעצמנו בשביעות רצון. אבל אז הגדלנו ראש והדלקנו כמה נרות בכל יום, ואז לכל אחד מבני הבית, ובסופו של התהליך קנינו 23 כרטיסים ל"פיגוז של פסטיגל" בהשתתפות 400 רקדנים, דוב מאולף ודוב חנין. איך זה קרה? הוספנו והלכנו. וכשעם ישראל מתחיל ללכת מי יגיד לו.

לא מדובר רק בחנוכה רבותיי. הקב"ה הזהיר אותנו מפני גדי בחלב אמו, והנה אנחנו עושים הגעלת כלים למטענים של אייפון. "זכור ושמור"? קטן עלינו! "שבת פנויים-פנויות-מעוכבים-מתלבטים בקשר" המונית למרגלות הר תבור, הנחה למזמינים דרך הקופון. כן, תמיד ידענו להגזים, יוכיחו החזנים שמתעקשים לשיר את ברכת החודש במנגינה של "אל ארץ צבי".

אבל נדמה שדווקא בחנוכה אנחנו מחפשים את המעבר. וכולנו יודעים מה קורה למי שמחפש עוד ועוד ריגושים - בהתחלה הוא מקבל סופגנייה נחמדה עם ריבה זורחת בפנים, והוא הכי מאושר בעולם. ואז הוא גדל ומבין שאפשר אותו דבר אבל עם ריבת חלב, אחר כך הוא אומר ממאי-נפשך ריבת חלב, אז נשים כבר קרם נוגט, מפה לשם הוא מזמין ופל בלגי ואומר על זה "על הנסים" בשם ומלכות.

ואני שואל - מה קרה לפשטות? כשאני שומע את המילה חנוכה, עולות בזיכרוני תמונות של אבא, אמא, שבעה ילדים וחתול (אלו תמונות של משפחת פיטוסי מקומה 4, אנחנו היינו שלושה ילדים וכלב), יושבים על השטיח, כשמהחלון מאירה חנוכייה, מהמטבח ריח של טיגון, ואנחנו משחקים בסביבונים עם הילדים של פיטוסי (קרה פה איזה לופ לא ברור). אבא מביא דמי חנוכה, אמא לוקחת אותם לקנות כוסברה כי בדיוק נגמר - אושר! לא הזדקקנו לשום דבר מעבר לזה כי לא היה.

וזה אבסורד כי הרי על מה אנחנו חוגגים? על כד קטן, שאף על פי כן ולמרות הכול, שמונה ימים שמנו נתן. הלא זהו חג החיסכון ביי-דפינישן[אא1]! איך להצליח להפיק הרבה ממעט! כלום שכחנו שאנחנו המעטים, במעטים מול רבים? לדעתי, כמו שיש חג הסיגד לאתיופים, וחג המימונה למרוקאים, חנוכה היה צריך להיות חג החיסכון, לעדה חסכנית כלשהי, הפרטים שמורים במערכת.

אבל אין מה לעשות, אנחנו חיים במציאות אחרת, מודרנית, מציאות של שפע ברוך ה'. איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ובחוצות ירושלים משחקים זקנים וזקנות, וגם עומדים מוכרים ומוכרות ומציעים לך סופגניות ב-8 שקלים היחידה. ולגבי הפסטיגלים, נו, הרי גם אני חוטא בזה. ואם להיות הוגנים רגע, בכל זיכרונות הילדות האלו שתיארתי, אני ילד, כמתבקש. כשננסה לדמיין את זיכרונות הילדות של ההורים, שבהם הם הורים, אולי נגלה תמונה שונה במקצת, ואני אנסה לצייר קווים לדמותה.

אמא: "עמירם אתה לוקח את הילדים היום לדולפינריום אין מצב אני מפספסת עבודה, כבר לקחתי שבעה ימי מחלה, עוד יום אחד אני אהיה מוגדרת בר-מינן".

אבא: "תשכחי מזה שוש! גם אני עובד!"

אמא: "אתה עובד בדולפינריום!"

אבא: "אין הכי נמי! אני לא הולך להסתובב עם שבעה זאטוטים מאחורי הגב שלי! בטח כשהם בכלל הילדים של פיטוסי!"

נורית, מורה, חברה של אמא: "מה נשמע שוש, חג שמח, הכנתי לכם סופגניות. פשוט היה לי המון זמן פנוי בימים האלה, את יודעת איך זה בחופשת חנוכה".

עכשיו פסטיגלים ושעשועים נוספים מצטיירים כמוצדקים יותר.

לתגובות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.


atarMbaolam

 

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
ניגון העשבים השוטים

  דספסיטו שלא הכרתם ואתם...

רוצים לחיות – לא להתמגן

   הרבנית נעמי שחור במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם