לכבוד חג הסיגד

6 hadanah

ארנון סגל

הרבה ענווה אפשר ללמוד מהרב הראשי ליהודי אתיופיה. הכרה במנהגי ארץ ישראל גם כשהם מתנגשים עם מסורת 'ביתא ישראל', הכפפת הראש לפוסקי הדור והכרת הטוב למדינת ישראל ולמקבלי הפנים של האחים האובדים * ראיון ישראלי לכבוד הסיגד

אבא של הרב יוסף הדנה (67), רבה הראשי של קהילת יוצאי אתיופיה בארץ הקודש, הוא הכוהן הגדול. הדנה טקויה נבחר בשנת 1976 בידי 66 כוהנים בבחירות שארכו שמונה ימים לתפקיד ה'ליקה כהנת' – הלא הוא 'הכוהן הגדול' בתרגום מאמהרית. ממקום מושבו שבאמבובר, כפר על טהרת היהודים שמנה אז כ-3,000 נפש שאיש מהם לא העז לעשות מלאכה ביום השבת, הנהיג הדנה טקויה את יהודי אתיופיה. תפקידו הוכר אפילו על ידי השלטונות, שהסמיכו אותו להעניק חנינה ממשפט הרשויות למי שנחשד כעבריין. באמבובר נולד גם בנו יוסף.

הדנה טקויה הוא כיום בן 93, כבר 31 שנה בארץ, שאליה הגיע 13 שנה אחרי בנו ובעקבותיו. הוא גר בבית שמש ועדיין מוביל מדי שנה את טקסי חג הסיגד (שיחול בשבוע הבא), וגם את אלו של יום הזיכרון לנספים בדרך הארוכה ארצה. כאן הוא כבר איננו מוסמך להעניק חנינות, אך לדברי הבן, הרב יוסף – מי שדווקא זכה למעמד רשמי מטעם השלטונות כאן – מעמד הקייסים שבראשם עומד אביו איתן בקרב יוצאי אתיופיה ממש כמו פעם. לא, הוא ואביו אינם כוהנים. הכינוי המושאל לתלמידי חכמים בהווי התרבותי של 'ביתא ישראל' גרם לבלבול וייתכן שגם לכמה כאבי לב בקרב הקהילה, שכאילו הוצאה בבת אחת מימי התנ"ך אל התקופה המודרנית ועדיין מנסה להתאושש.

מאז מבצע משה חלפו יותר משלושים שנה ואפילו מבצע שלמה כבר התרחש לפני שנות דור. צעירי קהילת יוצאי אתיופיה כבר אינם מכירים את אתיופיה. חלק בלתי מבוטל מהם נולד כאן, אבל עדיין מחפש את מקומו המדויק בפסיפס הישראלי הנוקשה. צורכי עמך מרובים ודעתם קצרה.

בעבר היו בביתא ישראל גם נזירים ואפילו נביאים. כאן בארץ, לעומת זאת, הכול השתבש. עד להקמת מדינת ישראל אפילו הקריבו בקהילת ביתא ישראל באתיופיה קרבנות; רק לאחר ייסוד המדינה הציונית בוטל הפולחן הזה בהוראת הכוהנים המקומיים באתיופיה. פרה אדומה אחרונה נשחטה שם בשנת 1952. בקרוב אצלנו.

"אני לא רואה את המעבר להלכה המקובלת בכל העולם היהודי כנטישה של מה שהיה אלא כהשלמה של דברים שנשתכחו. זה ממש לא שבר, לא עזיבה של עולם שלם לטובת עולם אחר. פסח היה גם באתיופיה ואכלנו בו מצה. גם את חג הסוכות קיימנו. לא היו לנו ארבעת המינים אבל בארץ השלמנו את מה שחסר"

בית יוסף

בשנת 1969 נשלח יוסף הדנה הצעיר לבית המדרש לרבנים בטורינו שבאיטליה: "נשלחתי לשם בידי ראשי הקהילה, ביניהם מו"ר אבי. הם רצו שאהפוך לרב ואחזור לאתיופיה כדי ללמד שם את בני הקהילה ולהדריך אותם. קיבלו אותנו יפה מאוד. דוגמה לכך היתה כשרופא איטלקי קבע שאני זקוק לניתוח אפנדיציט. באתיופיה ניתוח משמעותו פחד גדול. כשלקחו אותי לחדר הניתוחים אשתי אמרה לי 'יוסף, תקרא 'שמע ישראל'".

בסופו של דבר הוא עדיין כאן. לא סתם כאן, אלא בארץ הקודש. עם כל הקהילה.

"בסופו של דבר לא יכולתי לחזור לאתיופיה אחרי השלמת הלימודים בגלל המהפכה הקומוניסטית שהתרחשה באותה עת, ולכן בשנת 1972 עליתי ארצה. בארץ לא היו אז הרבה עולים מאתיופיה, והבודדים שהגיעו אפילו לא הוכרו כיהודים אלא נחשבו תיירים. אני, ברוך ה', נחשבתי עולה חדש מכיוון שהרבנים באיטליה דאגו לזה. את השפה ידעתי עוד מאתיופיה. בכפר היה בית ספר יהודי ולמדנו בו לדבר עברית, וגם לכתוב ולקרוא בעברית. חשתי שעליי להמשיך בשליחות שהטילו עליי בקהילה, אבל בחצי השנה הראשונה שלי בארץ עברתי קורס בחשמלאות, כדי לא להתבטל. אחרי חצי שנה, אדם שהכרתי הפגיש אותי עם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה אז הרב הראשי של תל אביב-יפו. הרב שאל אותי מה אני רוצה לעשות ואני אמרתי שברצוני ללמוד תורה. מיד הרב כתב בעבורי מכתב והורה לי ללכת ללמוד בישיבת 'תורה והוראה' בתל אביב. ראש הישיבה היה הרב אליהו שרים זצ"ל.

"כבר ביום ראשון שאחריו החזרתי את כל הציוד לבית הספר לחשמלאות והודעתי שאני עוזב. באותו שלב כבר סיימנו את התיאוריה ועמדנו להתחיל בעבודה מעשית. המורה וגם החברים הצטערו מאוד וביקשו ממני לפחות לסיים את הקורס כדי שיהיה לי מקצוע. אמרתי להם שבשום פנים ואופן אני לא רוצה, שבאתי ללמוד תורה ולימוד החשמלאות היה עניין זמני בלבד מבחינתי. הגעתי לישיבת תורה והוראה, שבאותה עת למדו ולימדו בה רבנים גדולים מאוד שכיום הם אבות בתי דין וחברי בית הדין הרבני הגדול כדוגמת הרב הראשי שלמה עמאר שליט"א. נקלטתי יפה מאוד, ברוך ה', ומרן הרב עובדיה עזר לי בכל דבר. ראש הישיבה היה לי כמו אבא. כך יכולתי למלא את השליחות ולעזור לקהילה שלי, אבל במקום לחזור לאתיופיה, הבאתי את כל הקהילה לכאן.

"הפסק המפורסם של מרן הרב עובדיה שהכיר באנשי 'ביתא ישראל' כיהודים ניתן בשנת 1973. בהתחלה ההכרזה הזו לא חוללה דבר, אבל אחרי עליית מנחם בגין ז"ל לשלטון בשנת 1977 הדבר הראשון שעשה הוא להורות 'הביאו את בניי', כלומר את יהודי אתיופיה. כבר בשנת 77' הגיעו לכאן העולים הראשונים מאתיופיה. אנחנו, הבודדים שעלינו עוד קודם לכן, התגבשנו כקבוצה. היינו נפגשים בבתי קפה ויושבים עד שבעל הבית היה מודיע לנו שהמקום נסגר, ואז עברנו לבית קפה אחר. הכנו רשימות של אלו שצריך להעלות, נפגשנו עם כל מיני אנשים, עם נציגי משרדי ממשלה וגורמים אחרים. נסעתי גם הרבה לחו"ל לצורך הזה.

"הבעיה התעוררה לאחר ששר החוץ משה דיין פרסם את העובדה שישראל עוזרת לאתיופיה במתן חלקי חילוף לצבא האתיופי. האתיופים כעסו מאוד ובתגובה לכך גירשו את כל הישראלים מתחומם וניתקו את היחסים. זה גרם לכך שבסופו של דבר נאלצו להביא את העולים במסע ארוך דרך סודן. בשנת 80' החלו הראשונים להגיע משם ובסוף שנת 84' התקיים מבצע משה שבמסגרתו הוציאו מאתיופיה כ-7,000 יהודים והביאו אותם ארצה. כשהחלו הראשונים להגיע מרן הרב עובדיה אמר לי: 'עכשיו תרד לעזור לאחים שלך'. סגרתי את הגמרא וירדתי לבאר שבע, שם היה מרכז קליטה, והתחלתי לעבוד עם העולים.

"כשמוסיפים לזה את מבצע שלמה בשנת 91', שבו הגיעו קרוב ל-15 אלף יהודים מאתיופיה ארצה בתוך 38 שעות, מבינים שמדובר בנס גדול. המורדים שנאבקו בשלטונות באתיופיה כבר עמדו בשערי הבירה אדיס אבבה, ומדינת ישראל והאמריקנים עצרו את המורדים בפאתי העיר עד שהצליחו להוציא ממנה את היהודים. מיד אחר כך נכנסו המורדים ותפסו את השלטון. לכך יש להוסיף את העובדה שכל אחד מ-15 האלפים הללו זכה לחדר או לבית בארץ. לכולם היה מקום לישון ואוכל בשפע. מדינת ישראל גייסה המוני עובדים סוציאליים וגורמים אחרים כדי לסייע לעולים. לימדו אותם איך להפעיל גז וחשמל ואפילו איך להשתמש בשירותים. וכל זה בריש גלי, כשכל העולם יודע. בעיניי זה היה כמו יציאת מצרים, יצאנו ביד רמה.

"האחריות שלי הייתה לשלב את הקהילה בעם ישראל, במיוחד בנושא של רישום נישואין ובירורי יהדות. משנת 79' אני רב הקהילה באופן רשמי מטעם המדינה".

חובה מוסרית לרב עובדיה

קהילת יוצאי אתיופיה בארץ המובטחת מונה היום כ-130 עד 140 אלף איש. לדברי הרב הדנה, "הקהילה הייתה במצב ירידה מבחינה חברתית ורוחנית, אבל עכשיו בתי הכנסת של יוצאי אתיופיה מלאים. קיימת חזרה בתשובה בקרב הנוער. נוער שהיה בשוליים חוזר היום ומתחזק. זה עניין של השנים האחרונות. היום נפתחות ישיבות, כולל לבני הקהילה, בקריית מלאכי, בתל אביב. יש ישיבה שפתחנו ברובע היהודי בירושלים עיר הקודש. קיימת התפתחות של ממש בעניין הזה".

רוב יוצאי אתיופיה הם דתיים?

"לפחות מסורתיים. כל הקהילה מסורתית. אין אצלנו אתאיסטים. בקרב הצעירים, בעיקר בעלי השכלה, יש דעות לכאן ולכאן אבל כולם בסדר".

קיימת תחושה שבשנים האחרונות נוצר חיבור ישראלי משמעותי לחג הסיגד. האם בעיני הרב זה חיבור אמתי או תגובה מאוחרת שנובעת מייסורי מצפון מסוימים על הזנחת הקהילה?

"בסך הכול מדובר ביום תפילה שבו קוראים בספר התורה וגם צמים. יום כזה היה ראוי שלא רק יהודי אתיופיה יקיימו אלא שכל יהודי העולם יאמצו אותו. יום שבו כולנו נתחבר ונהלל ונשבח את הקדוש ברוך הוא ונתפלל למען עם ישראל ומדינת ישראל. זה יהיה דבר עצום. זה תלוי במנהיגות של עם ישראל – המנהיגות הרבנית וגם הפוליטיקאים – אם הם ירגישו שזה באמת חשוב הם יכולים להביא המונים להשתתף בסיגד".

קיימות סתירות לא מעטות בין ההלכות שנהגו בביתא ישראל לבין ההלכה היהודית המקובלת. איך זה מתקבל בקהילה?

"מצד מו"ר אבי לא הייתה שום בעיה. הוא מבין ויודע שתורת ארץ ישראל היא הנכונה ואין מה לפקפק בה. 'כי מציון תצא תורה'. הרי הכול נובע מאותו מקור, מהתורה, ומתבסס על אותם פרקים ופסוקים. אם יש הבדל בפרשנות הדברים למעשה – בזה אנחנו משתדלים להסביר, לקרוא וללמוד יחד. ברוך ה' כיום יוצאי אתיופיה שומרים כמעט את כל החגים באותם תאריכים כמו שאר העולם היהודי. הייתה בעיה מסוימת עם ראש השנה, שבאתיופיה היינו חוגגים במשך יום אחד בלבד, ככתוב בתורה 'יום תרועה יהיה לכם'; חז"ל קבעו אחר כך יומיים מספק, אבל היו עולים מאתיופיה שהתמרדו ואמרו 'מה פתאום? איפה זה כתוב?' יחד עם זאת, ברוך ה', לאט לאט כולם מאמצים את ההלכה המקובלת.

"אבא שלי היה קורא ומתפלל בעברית כבר באתיופיה. זה לא חדש בעבורו. הוא למד שם בסמינר מפי רב ישראלי שלימד את הקייסים, ולכן כשהגיע לכאן הצליח מיד להשתלב. הוא מקושר מאוד לרבנים כדוגמת הרב שלמה עמאר שליט"א, וגם עם שאר הרבנים. מיד כשהגיע נפגש עם הרבנים הראשיים דאז, הרב מרדכי אליהו זצ"ל והרב אברהם שפירא זצ"ל".

איך מסבירים בקהילה את הצורך לנטוש את המסורת לטובת ההלכה המקובלת על כלל ישראל?

"אני לא רואה זאת כנטישה של מה שהיה אלא כהשלמה של דברים שנשתכחו. זה ממש לא שבר, לא עזיבה של עולם שלם לטובת עולם אחר. פסח היה גם באתיופיה ואכלנו בו מצה. אמנם שם אפינו אותה בכל יום ופה אופים מראש, לפני פסח, אבל זה לא פער מי-יודע-מה. גם את חג הסוכות קיימנו. לא היו לנו ארבעת המינים אבל בארץ השלמנו את מה שחסר.

"כשאני לומד תורה מיד עולה במחשבתי מה שנהגנו באתיופיה. כשאני רואה את מהלך הגמרא והמפרשים אני רואה את המקור ומבין את מה שעשינו. אולי לא הבנו את הפירוש ומאיפה זה בא, ואילו כאן אני מוצא את המקור. שם לא היו ספרים והכול עבר בעל פה. היה רק תנ"ך".

האם זה מקרה שהתקרבת דווקא לרבנים ספרדים כדוגמת הרב עובדיה והרב עמאר? במילים אחרות, האם העולים מאתיופיה הם סוג של ספרדים?

"התמזל מזלי להיות קשור לאנשים גדולים ולשתות בצמא את תורתם, אבל בלי שום קשר לכך קיימת זיקה בין יוצאי אתיופיה לבין הספרדים. הרי באתיופיה לא ידענו מה פירוש 'חילוני' ומיהו 'דתי'. בכפר יהודי באתיופיה לא יכולת למצוא משפחה אחת שאיננה יהודייה ולא אדם אחד שמחלל שבת. מי שלא שמר, נחשב לא-יהודי. היו עשרות אלפים כאלו. ומכיוון שגם הספרדים הם ככלל מסורתיים ושומרי מצוות, הקרבה שלנו אליהם היא רבה.

"מלבד זאת, אבא שלנו הוא מרן הרב עובדיה. הוא מורה הדרך שלנו, כך אני מאמין. בזכותו התרחשה כל העלייה הזו. לפניו לא היינו מוכרים כלל. זה לא רק פסק ההלכה שכתב, שהכיר בנו כיהודים; הרב התריע וביקש מכל שר, מראשי ממשלות ובכל מקום שהיה יכול, להעלות את יהודי אתיופיה. גם אחרי העלייה, הרב נאבק כאן, בארץ, שיכירו ביהודי אתיופיה כיהודים ויקבלו אותם למוסדות תורניים.

"בתור שכזה הרגשתי חובה נעימה להביא לכך שיוצאי אתיופיה ילכו לפי הנהגתו ופסיקותיו. מעבר לעובדה שמבחינה גיאוגרפית אתיופיה קרובה יחסית לארצות עדות המזרח, גם מבחינה מוסרית יהודי אתיופיה מחויבים לקבל על עצמם את המנהג הספרדי. כך זה גם עובד בפועל. אמנם הצעירים שלמדו בפנימיות ובישיבות האשכנזיות נוהגים כאשכנזים, כל אחד היכן שהתחנך, אבל בגדול כולם מיישרים קו לפי מנהג הספרדים".

לא גומר את ההלל

קיימת תופעה מטרידה של הזדהות של נוער יוצא אתיופיה עם השחורים באמריקה. זה מוכר לרב?

"זה עניין קשה מאוד שיצא לי להיחשף אליו. גידול ראסטות, נסיעות לארה"ב ולכל מיני מקומות אחרים וכדומה. בעוונותינו הרבים גם הסביבה משפיעה והנוער היום איננו הדור שלנו. הרבה דברים גורמים לנוער להתנהג בצורה כזו, ואלו בעיות שצריך לתת עליהן את הדעת ובפרט בנושא החינוך. צריך להשקיע בכך כמה שאפשר, עוד מהגן. מדובר בקהילה חלשה מבחינה כלכלית ודרושה התערבות. צריך להשקיע, לתמוך בשיעורי עזר אחר הצהריים כדי להצמיח אותם, כדי שאחר כך הם לא יזדקקו עוד לעזרה. בעזרת החינוך נמנע תופעות כדוגמת ילדים שנושרים מבתי ספר ויורדים לשוליים והסתבכויות במשטרה".

קיים תיאור מוכר בדבר הציפייה מצד עולי אתיופיה שהגיעו לכאן לראות את המקדש על עומדו, ואכזבה כשהתברר שהוא חרב מזמן. באותו אופן גם ציפו לפגוש כאן חברה שכולה יראת שמים. בפועל החברה הישראלית רחוקה מכך, ובית המקדש טרם נבנה. זה גרם לשבר?

"אבות אבותינו לא פגשו ישראלים אלא באמצעות התנ"ך. לאורך 2,500 שנים הכירו שם את שאר עם ישראל רק מהתנ"ך. ידענו שמדובר בעם קדוש, בעם נבחר, בעם סגולה. כשעלו ארצה דרך סודן במבצע משה – וסודן היא מדינה עוינת שבה אי אפשר לשמור בה שבת ולהפגין את יהדותנו – העולים נהגו למראית עין כמו כל התושבים שם. הם הרגיעו את עצמם באמרם שכאשר יגיעו לירושלים ייטהרו מטומאת העבֵרה הזו בידי הכוהנים. אולם כשכבר הגיעו לכאן, הם ראו לחרדתם מכוניות שנוסעות בשבת, והדבר הזה באמת גרם למשבר. הם אמרו: בגולה שמרנו את כל המצוות, ופה בארץ ישראל ייתכן דבר כזה?!

"משבר נוסף נגרם מכך שבאתיופיה אישה נדה או יולדת הייתה ישנה מחוץ לבית. בסודן אי אפשר היה לעשות זאת, אבל כשהגיעו ארצה חשבו שכעת ישובו לקיים את הנוהג הזה. היה קשה לרבים לגלות את המציאות בארץ שבה האישה חיה בתוך הבית יחד עם הגבר, וכמה שהתאמצתי להסביר את העניין לא הצלחתי לשכנע. לכן הבאתי את מרן הרב עובדיה למרכז הקליטה באופקים ואת מרן הרב גורן זצ"ל למרכז הקליטה בבאר שבע להפגיש אותם עם העולים, ובכל זאת העניין עדיין לא יוּשב לגמרי. עד היום שואלים אותי למה הנוהג בעניין הזה שונה מכפי שהיה באתיופיה.

"מיד לאחר מבצע שלמה, עובדת סוציאלית באה לראות שהכול בסדר באחת המשפחות. העובדות הסוציאליות נהגו אז להיכנס כשכולם ישנים ולראות אם הגז סגור וכיוצא בזה. יום אחד אחת מהן פתחה את ארון הבגדים וראתה אישה יושבת שם. התברר שהיא הייתה נידה וזה הפתרון שמצאה בארץ הקודש בהעדר אפשרות לצאת מהבית ולגור בבית מיוחד. אז נכון, היו משברים, אבל בסך הכול אני לא רואה את זה כעניין מהותי אלא רק כתהליך של השלמה שצריך היה לעבור".

הרב בעד שירות בצבא?

"מלכתחילה המטרה שלי הייתה לשרת בצבא מיד כשאגיע ארצה. בחודש שבו הגעתי ארצה הלכתי ללשכת הגיוס ביפו ואמרתי - אני רוצה להתגייס. הסיבה לכך הייתה שאמרו לי שכדי ללמוד עליי לשרת קודם בצבא. הקצין אמר לי שאני עולה חדש. הוא שאל אותי: אתה חושב שזה פשוט לשרת בצבא? אמרתי לו שאני מוכן לכך בכל זאת. ואז הוא אמר לי קודם כול ללכת וללמוד ולהכיר את החברה ורק אחר כך להתגייס. בסופו של דבר לא התגייסתי".

לדעת הרב צריך להתגייס?

"זה לא עניין של צריך. התורה מחייבת את שמירת הארץ, העם והמדינה. הבעיה היא אחרת, שצריך להוציא גם מנהיגים. נדרשים אלף תלמידים כדי להוציא אחד שייהפך לפוסק הדור. אבל זה שווה את המחיר. פוסק הדור ישמור על התורה וילמד אותה, ישמור על עם ישראל. במצב כזה יכול להיות שצריך לתת לבחורי ישיבות ללמוד ולא לגייס אותם כדי למצוא את אותו מנהיג שישמור על הגחלת".

הרב אומר את ההלל ביום העצמאות?

"בישיבה שלמדתי לא אמרו את ההלל ביום העצמאות ולכן גם אני לא אומר, אבל אין לי שום התנגדות לכך, כל אחד על פי המקום שבו התחנך".

מה דעת הרב על ההרס הצפוי בעמונה?

"קטונתי. יש רבנים גדולים וחשובים שאנחנו הולכים לאורם. נאה ויאה שהם יביעו את דעתם ויורו לנו מה לעשות. יחד עם זאת, בוודאי כולנו ערים ומודאגים ומתפללים לעזרת ה'".

מהי דעת הרב על עלייה להר הבית? בעצם השאלה הנכונה לרב של קהילת יוצאי אתיופיה היא למה לא בונים כבר את בית מקדש או לפחות מקריבים את קרבן הפסח?

"נכון, הרי זה בידינו. למה לא בונים? מצד שני, 'בתוך עמי אנוכי יושבת'. יש רבנים גדולים וצדיקים ומה שהם החליטו מקובל עלינו. יש אנשים שמופקדים על זה וחושבים כל הזמן מה לעשות בעניין הזה. אנחנו מסייעים להם בתפילה".

atarMbaolam

 

 

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שריון הזכוכית

  איתמר סג"ל על הבנות...

חוגגים 100 למקום בעולם

  מוזמנים להצטרף לאלפי המנויים...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם