שלושים שנה בלי רון

5arad

ארנון סגל

אנרגיה עצומה, משאבים אדירים, מאמצים בין-לאומיים אין-סופיים, יחסי ציבור וכסף הושקעו למען השבת רון ארד, והכול לשווא. הנווט, שנשבה בי"ג בתשרי תשמ"ז, בדיוק לפני 30 שנה, נעלם והתפוגג לאטו מאחורי קווי האויב. אט-אט כיסתה על הכול תהום הנשייה • היום, בהנחה שהוא עדיין חי איפשהו, רון ארד בן 58 • יובל, בתו שהשאיר מאחורכשהיא בת שנה, היא היום בת 31 וכבר אם לילדה. כן, רון הוא היום סבא לנכדה שאיננו מכיר כלל • ארד היה נווט קרב במטוס פנטום. הוא גדל בהוד השרון. בנעוריו למד בפנימייה הצבאית לפיקוד שליד גימנסיה הרצליה בתל אביב. בעת שנפל בשבי היה ארד סרן בתקופת לימודים – סטודנט להנדסת כימיה בטכניון בחיפה – אך שירת בטייסת כהצבת חירום •

החילוץ

תמרון שגוי של השלכת חימוש בתקיפת מטרות של אש"ף באזור צידון בלבנון הביא לפיצוץ תחמושת בקרבת המטוס. לארד ולטייס שאתו, ישי אבירם, לא נותרה בררה אלא לנטוש את המטוס בעומק לבנון • שלושה מסוקים הוזנקו מישראל לחלץ את השניים, אך בעקבות שורת תקלות נותר רק מסוק אחד שיכול לסייע להם – ה'צפע' של הטייסים רס"ן אסף וסרן אבי. היה מדובר בשעת לילה וטייסי המסוק התקשו לאתר את השניים. בסופו של דבר הצליחו לגלות רק את אבירם כשהוא מסתתר בוואדי, ומכאן ואילך החל מבצע חילוץ מדהים. בהעדר אפשרות לנחות ריחף המסוק בגובה נמוך מעל אבירם עד שהתאפשר לו ללפות בידיו את מגלשי המסוק. כשהתרחקו טסו בגובה ובמהירות נמוכים על אף האיום שנשקף להם כדי שאבירם לא יחליק מהמגלשיים. לא היה חסר הרבה שגם מסוקם יופל. שני ניסיונות נחיתה שעשו אחר כך בנתיב טיסתם לאורך חוף הים לא צלחו, וכך המשיכו אסף ואבי בטיסתם כאשר אבירם יושב על אחד ממגלשי המסוק וחובק אותו בזרועותיו וברגליו. ארד נשאר מאחור

השבי

הנווט נתפס בידי אנשי הארגון השיעי אמל והוחזק בידי קצין הביטחון של הארגון דאז, מוסטפא דיראני, ואנשיו. כשנה לאחר מכן, במסגרת משא ומתן עם ישראל, דרשה ישראל אות חיים מהנווט השבוי, ואנשי אמל העבירו שלושה מכתבים מארד וכן תמונה שלו, זו המפורסמת שבה הוא נראה מזוקן ועייף • "אדם לא צריך להיות מוחזק בשבי כאשר יש אפשרות אחרת", כתב אז רון משביו. "עם תקווה ורצון טוב, כל דבר יכול לקרות. רק אל תשחקו על זמן, תפעלו כאילו אין זמן. ותרו היכן שניתן. אנחנו (השבויים) – חיינו בידכם, ואנחנו שמים מבטחנו בכם" • במכתבו האחרון כתב: "היום יום ראשון – ראש השנה שלנו, אני חושב – 27/09/87" [למעשה היה מדובר בד' בתשרי תשמ"ח]. אני מוכרח לומר שאני מאוד משתוקק לראות אתכם (הרבה זמן עבר, שנה, נכון?). לפעמים אני חולם עליכם אבל משתדל לא לחשוב יותר מדי במשך היום, כדי לא להיות יותר מדי מדוכא. בדרך כלל בריאותי טובה ואני מרגיש טוב, הם מתנהגים ומתייחסים אליי טוב. היד שלי משתפרת לאט [ידו של ארד נפצעה במהלך נפילתו בשבי]! לאט, אבל היא תהיה בסדר ביום שאחזור לפעילות מלאה (אם א-לוהים והמנהיגים ירצו בכך). אני מתפלל לכך כל יום שעות רבות ואני מקווה שאתם עושים את אותו הדבר. אני יודע שזה קשה לבקש אבל נסו לעשות הכל בשבילי. בקרוב יהיה יום כיפור, ואני מתפלל אתכם ביחד שא-לוהים יברך את כולנו. נקווה שהוא יעזור למנהיגים להחליט את ההחלטות הנכונות. אל תוותרי, עוד יהיו ימים אחרים. אוהב את כולכם לעולם, רון" • נביה ברי, ראש אמל, דרש אז תמורת ארד שלושה מיליון דולר ואת שחרורם של 200 אסירים לבנונים ו-450 מחבלים פלסטינים • בישראל התמהמהו מפני שהמחיר נתפס ככבד מדי • באותה תקופה נוצר קרע בין דיראני ובין הנהגת אמל, והקרע הוביל לפרישת דיראני מהארגון ולהקמת תנועת ההתנגדות המאמינה, שחברה בהמשך לקבוצת הארגונים שהפכו אחר כך לחיזבאללה •

מאוזן לאוזן או מיד ליד

המידע הוודאי האחרון בנוגע לגורלו של ארד מיקם אותו בכפר נבי שית, אור לי"ז באייר תשמ"ח (3–4 במאי 1988). באותו לילה פשטו כוחות גדולים של צה"ל על הכפר מיידון, במרחק 60 קילומטרים מדירת המסתור של חמולת שוכור בנבי שית, שבה הוחזק ארד. קיימת השערה שארד נרצח בידי שוביו באותו לילה, כאשר ניסה להימלט • מכל מקום, מכאן ואילך החל להציף את התדרים סחרור השמועות בעניין רון ארד. מידע ודאי ועדכני על גורלו של ארד לא התקבל עוד • בקיץ 1988 הודיע חיזבאללה שרון ארד בידיו, אך בעקבות חיסול מנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי בחורף 1992 הודיע הארגון על הוצאתו להורג של ארד. מקורות אחרים לעומת זאת התעקשו שרון עדיין חי ומוחזק באיראן • שלוש שנים אחר כך, בשנת 1995, הודיע גולה איראני, מנושר מוקבר, בריאיון לרדיו בלוס אנג'לס, שרון ארד חי וכלוא בבית סוהר של המודיעין האיראני באיספהן, ושבעקבות ניסיון בריחה נותח והוא משותק ברגליו ומרותק לכיסא גלגלים • באותו חודש התראיינו ל'פרנקפורטר אלגמיינה' הגרמני שני אזרחים גרמנים שהיו כלואים באיראן, ולדבריהם שמעו שטייס ישראלי כלוא בבידוד • מנגד טען אדם ששמו ניזאר נאיוף, שהשתחרר מהכלא הסורי, שראה את ארד בקיץ 1993 בבית כלא סורי. הוא אמר לכתב השבועון הצרפתי 'לה פואן': "באותו יום לקחו אותו האנשים שהחזיקו בו לחדר רחצה כדי להתרחץ. מצבו הפיזי היה טוב. אם משהו רע קרה לאחר מכן זה היה מעשה סודי שעליו החליטו הגורמים שהחזיקו בו כדי למחוק את התיק וכדי שלא להסתבך" • באביב 1996 הודיע ארגון 'המדוכאים עלי אדמות' שרון ארד בידיו ושבכוונתו להוציאו להורג בתוך 48 שעות. שנה וחצי אחר כך העריכו גורמים גרמנים ורוסים שעסקו בעניין שארד כבר איננו בין החיים. ישראל לא קיבלה את ההערכה הזו •

אות חיים?

בשנים 1986–1994 נחטפו מלבנון ונאסרו בישראל 21 לבנונים, ובהם חוטפו, דיראני, ובכיר חיזבאללה עבד אל-כרים עובייד, כדי שישמשו קלפי מיקוח במשא ומתן עתידי לשחרור ארד. משחלף הזמן וארד נעלם מהרדאר הישראלי שוחררו רוב החטופים (בשנת 2000). דיראני ועובייד שוחררו בשנת 2004 תמורת גופות שלושת החיילים שנחטפו בהר דב ארבע שנים קודם לכן, וכן תמורת סוחר הסמים אלחנן טננבאום • ישראל כבר הגיעה לשלב שבו הסכימה לשלם מחיר מופקע בעבור כל מידע על גורלו של ארד. בשלהי שנת 2000 שחררה ישראל 52 מחבלים תמורת נשקו האישי של רון • בשנת 2002 הוקמה ועדה מיוחדת להערכת המצב בעניינו של ארד בראשות השופט אליהו וינוגרד, וקבעה שאין סיבה לשנות את הערכת המצב הקיימת, שלפיה ארד עדיין חי • שנה לאחר מכן, כבר 17 שנים אחרי נפילת ארד בשבי ו-15 שנים אחרי היעלמותו, טענו בכירים איראנים שערקו למערב שארד חי ומוחזק בטהרן, אולם אושפז כמה פעמים בגלל בריאותו הרופפת. גם הם דיווחו שניסה להימלט מכלאו • בשנת 2005 הגיש אמ"ן דו"ח סודי שהעריך שארד איננו בין החיים ונפטר בלבנון – ככל הנראה ממחלת עור קשה – בין שנת 1995 לשנת 1997 • הרב הצבאי הראשי כבר הסכים להכיר בו כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע, אולם ראש הממשלה אריאל שרון התנגד לכך. באותו דו"ח צוין שארד הוחזק ככל הנראה באיראן עד שנת 1994, אולם לאחר חטיפת דיראני בידי ישראל חששו האיראנים שיישבר בחקירה, ולכן העבירו את ארד בחזרה ללבנון • השערה אחרת הייתה שארד הוחזק כל השנים בלבנון בידי משמרות המהפכה האיראניים • תחקירים טריים יותר של אמ"ן והמוסד, ממש מהשנים האחרונות, הגיעו למסקנה שארד מת כנראה עוד קודם לכן, סביב המועד שבו חמק מידי דיראני ואנשיו • בסתיו 2006, כמעט 20 שנה אחרי החטיפה, שידרה לפתע רשת הטלוויזיה הלבנונית LBC סרט ובו קטע וידאו המתעד את ארד מדבר מהשבי, וצולם כנראה בשנת 1988. בסרטון נצפה ארד מעשן ועונה על שאלות קצרות של שוביו, ובין השאר מציין את שמות הוריו. זה היה אות החיים הראשון שקיבלה ישראל מארד מאז מסירת מכתביו ותמונתו 19 שנים קודם לכן • כעבור שנתיים, שוב במסגרת עסקה עם החיזבאללה שבה הוחזרו לישראל גופות חיילי צה"ל אלדד רגב ומיקי גולדווסר, קיבלה ישראל שתי תמונות נוספות של רון שהוא נראה בהן פצוע, יומן מהשנתיים הראשונות לשבי ודו"ח חיזבאללה – 80 דפים בערבית ובהם מתוארים האנשים שבאו במגע עם ארד במהלך השנתיים הראשונות לשביו • כמה וכמה פעמים הועברו לישראל דגימות עצמות לבדיקה גנטית, אולם בכל המקרים נשללה שייכותן לארד •

געגועים

השיר המפורסם ביותר שנכתב על רון הוא השיר שחיבר אהוד מנור ז"ל בשנת 1993, ובועז שרעבי הלחין והגיש : "כשתבוא ביום מן הימים, ימים שנחתמים בקצה תפילה. כשתבוא נגיש לך פרחים, פרחים שנפתחים ללא מילה. ואם תהיה עייף, ואם בעצב תתעטף, נשיר לך בשקט, נשיר לך ברוך – ונחכה, ונלטף עד שתצטרף ואז נשיר ברון. כשתבוא הביתה מן הקור, הביתה אל האור, הלב ירעד. כשתבוא, מבעד לדמעות, תבחין באותיות: לחופש נולד" • בשנת 2002 נפטרה בתיה ארד, אמו של רון, בלי שזכתה לראות אותו חוזר מהשבי. תמי ארד, אשתו של רון, הקפידה מאוד לאורך כל השנים הקשות להתרחק מאור הזרקורים ולמעט בחשיפה. בנאום נדיר שנשאה במלאות 25 שנים לחטיפתו אמרה: "בשנה הראשונה יכולתי לחוש בבית את נוכחותך. בשנה השנייה עוד שמעתי את קולך מהדהד, ובשנה השלישית יכולתי לדמיין אותך צועד במעלה הרחוב האחרון של שיכון מבט, יחף, בסרבל, עם סיגריה ביד והנעליים הגבוהות על הכתף. כיום הסימן הפיזי שמעיד שחלפה עוד שנה הם ריח הגויאבות הראשונות, החמסינים המשוגעים ויום הכיפורים עם השקט המדומה שהוא טומן בחובו. התקוות שתפתח את הדלת ותופיע נגוזו לפני שנים והציפיות התכווצו לכדי תקווה אחת צנועה. רק לדעת מה קרה לך" • רק בשנה האחרונה פרסמה ארד רומן אוטוביוגרפי כואב ששמו 'על חוט השערה' ובו חשפה קטעים מיומנה וכינתה את עצמה בציניות 'מתאבלת מצטיינת' • מדינת ישראל, מותר לומר, לא יכלה לעשות למען רון ארד יותר ממה שעשתה. לו נעתרה לדרישת אמל ושחררה מחבלים בסיטונאות תמורת הנווט השבוי האומלל, היינו נאלצים כולנו לשלם על כך בריבית בדמות חטיפות נוספות, פיגועים וטילים, כפי שנוכחנו מעסקת שליט ומעסקת ג'יבריל, שקדמה לה בחצי יובל שנים. אין מדינה בעולם שנקטה מאמצים כבירים למען חייל שבוי יחיד כפי שעשתה ישראל. האמת צריכה להיאמר: הסיפור של ארד הוא טרגדיה גדולה, אבל הוא חלק ממחיר חיינו כאן. נתפלל שבעתיד לא יקרו מקרים מצערים כל כך, אבל לא מופרך להניח שהם יתרחשו בכל זאת. אנחנו נדרשים לעצבים של ברזל כדי להמשיך לפרוח כאן, כדי שלא רק עכשיו אלא גם ביום מן הימים נוכל להמשיך לשיר ברון.

 

 

 



אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
פוליטיקה בהיכל הצדק

   עו"ד זאב לב במאמר...

חי באמת

  רן שריד נזכר ברב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם