מצב הדרום Featured

 8 bedvim
"הבדווים כבר מתגאים בגנבות שלהם בסרטוני טיקטוק"
כתבות וסרטונים מתארים מציאות דמיונית בדרום: בדווים פורצים בלי למצמץ לבסיסי צה"ל ומשתלטים על קרקעות של קיבוצים ומושבים, אזרחים שרויים בחוסר ביטחון לא הגיוני, ויש גם פרסומים לא רשמיים על תקיפה מינית במהלך פריצה לבית השבוע * אביגיל זית שמעה את האנשים בשטח, את המילואימניקים המתוסכלים, את אנשי השומר החדש ואפילו בדווים שמייחלים ליום שהממשלה תקבל אחריות לפשיעה * בסוף הכול שוב חוזר להיעדר משילות חמור לצד כבילת ידיים משפטית * הלו, פוליטיקאים לפני בחירות, מישהו שומע?

כל מי שיתחיל להתעניין בסיפורי הפשיעה הבדווית בדרום יטבע בים גדול וסוחף, אינסוף סיפורים שכל אחד מהם יכול לפרנס כתבת תחקיר נפרדת אולם לכולם מחנה משותף אחד: היעדר משילות. מדינת ישראל מפקירה שנים רבות את הנגב ומשאירה לחוקי המדבר לנהל את האזור. לפי כל הגורמים, ככל שהשנים עוברות המחיר עולה, ולפני שבועיים הוא גלש מתחום הרכוש לנפש כששלושה שודדים בדווים אנסו ילדה בת 10 בביתה.

הסיפור הבדווי נוגע ברבדים רבים, ואזרחי הדרום מתארים מציאות שבה הביטחון האישי הולך ומתערער. "אנשים בסביבה מזהירים את הילדים אלף פעמים לפני שהם יוצאים מהמושב", מספר שאול שלו ממושב נבטים. "זה לא היה ככה פעם, הם משתוללים בכבישים, יש פשיעה בשפע, ואנחנו שומעים כאן בסביבה כל גביית פרוטקשן מעסקים. הביטחון האישי של האוכלוסייה בדרום נפגע מאוד בחמש השנים האחרונות. אנשים מסוגרים וזהירים, בטח אחרי ששמענו על האונס".

ברחבי הדרום יש מאבקים רבים בין הקיבוצניקים והמושבניקים לבדווים שפולשים לאדמות חקלאיות. שלו משתף: "למושב נבטים יש קרקעות שמיועדות לחקלאות. בחלק המדובר יש חלקה של 900 דונם, ולפני כחודשיים נכנס לשטח בדווי ובנה שם מאהל, חרש את השטח וזרע, כמובן ללא הסכמתנו או אישורנו. פנינו למשטרה ולמנהל יחידת האכיפה של המנהל".

המנהל רצה לפנות את הפולש אבל לא מצא אותו. המאהל עצמו פורק, הציוד עוד שם. תושבי נבטים אינם מנהלים שיג ושיח איתו. "כשבעל משק שלנו רצה להתחיל לעבד שם הוא הביא קבלן, וכשהוא הגיע לשטח הבדווים הבהירו לו שאף אחד לא ייכנס לשטח. הקבלן נעלם. הוא אומנם לא אמר בפה מלא, אבל הבנו ממנו שאיימו עליו". שלו מסביר שזו פרקטיקה ידועה בדרום, "כיבוש שטחים הוא דבר נפוץ בסביבה. המנהל ממונה על האכיפה, אבל כרגע הוא לא ממש נרתם לסייע לנו".

את הריק מהגנה מנסים למלא אנשי השומר החדש. רכז המבצעים בדרום הוא תמיר אבקסיס, ותחתיו פועלים כאלף מתנדבים, צוותי מודיעין, יחידות אופנועים וג'יפאים, המספקים הגנה לחקלאי הדרום. "החקלאי שומר על השטח למען המדינה, אבל אם הוא לא יכול להתמודד עם הסכנה ועם הפשיעה שפוגעת בו שוב ושוב, הוא ייטוש את השטח".

אנשי השומר החדש מדווחים על עלייה ניכרת בהיקפי הפשיעה בקורונה. אבקסיס טוען : "זה מסתכם בגנבת מאות טונות של תוצרת חקלאית: כבשים, פרות, תבואה, ירקות ופירות. השודדים מעמיסים בלי להתבלבל. הפגיעות האלה יכולות לחסל משק, לכן אנחנו משקיעים מאמצים אדירים לתפוס את הגנבים ולהחזיר את הגזלה. בעזרת מתנדבים שיודעים לקרוא את השטח ומגובים באמצעים טכנולוגיים אנחנו מצליחים להגיע להרבה תפיסות.

"הבעיה היא שיש אזורים שהם לגמרי המערב הפרוע. בכל הגזרה הדרומית, בניצנה ובכרם שלום ובערבה, יש עליית מדרגה מטורפת ברמת העזות שלהם ובחוסר המשילות שלנו. שום מדינה לא אמורה לאפשר פשיעה כזאת ופגיעה חמורה כל כך בריבונות שלה, באזרחים ובטח ובטח בבסיסי צה"ל".

החבר'ה של השומר מטפלים גם בגובים של דמי החסות. העבריינים מגיעים לחקלאי או לקבלן ומציב להם תנאי: מנו אותי לשומר או שנאמלל לכם את החיים. "יש חקלאים שחיים ככה כבר עשרים שנה. ה'שומר' שלהם מקבל שכר מופרך, גונב קצת מהתוצרת בסוף היום ומדריך את שאר הגנבים מתי השטח נקי. אנחנו לא מוכנים לזה ונותנים מעטפת שלמה; כל הזמן יש נוכחות בשטח, ונותני החסות לא מעיזים להתקרב".

אבקסיס מסביר שגם היישובים נתונים במתקפה תמידית. "יישוב כמו רתמים, שיש סביבו חממות של גידולי סמים בכמויות מטורפות, חי בפחד תמידי מהאנשים האלימים בסביבה, מפריצות ומגנבות. בחממות האלה גם מגדלים חומרים שיצרכו בסוף הילדים שלנו בחולון וברעננה. ההפקרות הורסת לנו לא רק את החיים בדרום, היא הורסת את הנוער בכל הארץ".

מלבד הסמים שהם מגדלים באדמות מדינה ובשטחי אימונים פרסמו הבדווים שאת שנת 2020 סגרו עם 280 הברחות ממצרים לישראל. "הם מתגאים בעבריינות שלהם, מנופפים בה בסרטונים בטיקטוק. הכול גלוי לעיני כול, והמשטרה שותקת, אף אחד לא רוצה ללכלך את הידיים שלו בבוץ הבדווי".

כמי שמכיר את השטח לפני ולפנים אבקסיס מצביע על האשמה העיקרית במצב – מערכת המשפט. "השופטים אף פעם לא מגיעים לעונש המרבי, משחררים אותם כמעט בלי כלום. זו מלחמה שאין לה סוף, כי גם כשהסיירת הירוקה משמידה חממה תקום אחת אחרת, ואין לנו שיניים מולם, כי בית המשפט פשוט משחרר אותם. אין לי ספק, ככל שנשתוק יותר זה יהיה רע יותר. אנחנו כבר רואים את עליית המדרגה בהיקף ובחומרה".

איך הגענו לכאן?

הבדווים הגיעו לארץ באזור שנת 1780 מארצות ערב בחיפוש אחרי מרעה לצאן. המבנה הפנימי שלהם עומד על משפחה, שבט וחמולה, וכל התנועה הנוודית שלהם בשטח הייתה בנויה על זה, קצת כמו צבא. השבט הבדווי נשען מאות שנים על כמות וכוח: ככל שיש יותר זכרים שיכולים להילחם, להגן ולעבוד, השבט יסבול פחות מהתנכלויות.

קצת אחרי שנכנסו הבדווים לארץ חלו כאן תמורות ניכרות: המערב גילה עניין במזרח התיכון והתחיל לחלק אותו, וכל מעצמה יצרה זיקה לאזור אחר. אפשרות הבדווים לנוע הצטמצמה. חוקי המשחק החדשים עוררו מרחץ דמים בין החמולות, שרבו על שטחי מרעה. השלטון העות'מאני המתפורר חילק את הארץ ואפשר לכל חמולה להיות רק בחלק שלה, לא במתן בעלות על השטח אלא באקט שלטוני של הפרדה בין הניצים.

על בסיס התפיסה השבטית והחלוקה העות'מאנית הבדווים רואים רכוש שלהם בכל מקום שסבא או אבא שלהם גרו בו. אביתר דוד, רכז דרום בתנועת רגבים, מסביר שלמעשה לא משנה כמה פעמים יפרקו לבדווי את המאהל וגם לא משנה שהפסיד בבית המשפט ואין לו שום בעלות על הקרקע, מבחינתו היא שלו, ולכן ימרר לזולת את החיים עד שיקבל אותה בחזרה: "מדובר בהתנגשות בין ציוויליזציות ותפיסות רחבות".

שאול שלו: למושב נבטים יש קרקעות שמיועדות לחקלאות. בחלק המדובר יש חלקה של 900 דונם, ולפני כחודשיים נכנס לשטח בדווי ובנה שם מאהל, חרש את השטח וזרע, כמובן ללא הסכמתנו או אישורנו. פנינו למשטרה ולמנהל יחידת האכיפה של המנהל. כשבעל משק שלנו רצה להתחיל לעבד שם הוא הביא קבלן, וכשהוא הגיע לשטח הבדווים הבהירו לו שאף אחד לא ייכנס לשטח. הקבלן נעלם. הוא אומנם לא אמר בפה מלא, אבל הבנו ממנו שאיימו עליו

 

דוד מסביר שבסיום מלחמת העצמאות ברחו לסיני ולירדן כמעט כל הבדווים, אולם מדינת ישראל החזירה אותם למשולש שבין ערד, דימונה ובאר שבע. "עד מלחמת ששת הימים הם חיו בשלטון צבאי, אך מדינת ישראל רצתה להסדיר את המקום והקימה לבדווים שבע ערים. הם לא ששו להיכנס אליהן ולעזוב את השטח שחיו בו, והמדינה ויתרה על הריבונות שלה כדי למנוע חיכוך עם התושבים".

בשלב הזה פתחו הליך מיוחד שאפשר לבדווים לרשום אזורים על שמם אם הצליחו להוכיח בעלות על השטח, אך למרות ההליך המזורז לא הצליח שום בדווי להוכיח קשר מספק לקרקע. 3,200 משפחות תבעו בעלות על 780 אלף דונם. "המספר האסטרונומי הזה מבהיר שמבחינתם יש להם זיקה לכל השטח הזה, בכל מקום שעברה העז של סבא שלהם הם בעלי הבית".

בסוף ההליך נרשמה הקרקע על שם המדינה, אבל גם אחר כך היא לא אכפה את סמכותה, והבדווים נשארו בשטח. "ככל שעובר הזמן הם מתפרסים עוד ועוד. מדינת ישראל עצרה את ההליך של סגירת תביעות הבעלות של הבדווים ושיוך הקרקעות למדינה, והמצב שבו מדינת ישראל אינה מחילה את החוק של עצמה ולא מפנה אנשים שחיים על קרקע של פי פסיקת בית משפט אינה שייכת להם הפך קבוע. בינתיים הקימו את הרשות להסדרת ההתיישבות הבדווית, והיום כל פזוראי שמוכן לעבור לערים המסודרות, המדינה מעניקה לו מגרש של 700 מ"ר חינם ועוד 250 אלף שקלים פיצוי. במקום לאכוף ולהעניש על עבריינות מחלקים להם סוכריות, וגם זה לא עוזר".

צה"ל

הסיפורים המוכרים הם הגנבות הגדולות מצאלים. רק בחודש האחרון נגנבו משם מאות אלפי כדורים וצפינו בסרטונים מרתיחים של מילואימניקים עומדים חסרי אונים מול בדווים שבורחים בטרקטורונים ובידם ציוד גנוב.

מ"כ בנח"ל מתאר את המציאות בבא"ח. על פי עדותו, כל חייל קרבי מכיר מקרוב את התופעה, וההתמודדות עימה נידונה לכישלון. עוד לפני שדיברנו הוא כתב לי: "שבוע אחרי שקיבלתי אותו גנבו לי את כל הציוד הצבאי שלי עם עוד איזה תשעה תיקי צבא... רק בהכשרה שלי היו שם בלי סוף גנבות... ראיתי בעצמי כמה וכמה בדווים גונבים דברים... ככה גם כל לוחם נח"ל".

"בא"ח נח"ל נמצא באזור ערד, והגנבות הן על בסיס יומי, בדרך כלל מחוץ לבסיס, אבל בשנתיים האחרונות הרבה גם מבפנים".

איך זה קורה בפועל? הרי יש שמירה.

"הם מתצפתים על הבסיס, מוצאים מקום שיש פרצה בשמירה, מתקרבים, מטפסים על הגדר וחותכים אותה. אחרי זה אפשר לראות אותם במצלמות. הם נכנסים ופורצים לרס"פיות, מחסני ציוד, גונבים דברים ופשוט יוצאים החוצה. הם כבר לא מפחדים מכלום כי הם יודעים שאי אפשר לירות בהם. על כל עשרה מטרים שמו שומר, עשרים עמדות רק מסביב לגדר.

"כשהייתי טירון זה היה המצב, אבל אני יודע בוודאות שזה נהיה יותר ויותר קיצוני. אתה יורד ורואה מסביבך בדווים במרחק של חצי קילומטר עם משקפות. בשנייה שתהיה טיפה לא מפוקס הם ייקחו לך את הדברים. היה איזה לילה בשטח שהשומרים לא היו מפוקסים, והרימו לנו שישה תיקי וסט עם כל הציוד. לפלוגה שלי הייתה גנבת נשק מתוך הביסל"ח. שנה אחר כך גנבו ממטווח מקלע נגב ותחמושת של פלוגה שלמה, כמה אלפי כדורים. הם גם לוקחים דברים הזויים: חמש דקות אחרי שמסיימים מטווח הם מגיעים לאסוף את הקליעים. בבא"ח התקינו תאורה, הם באו וגנבו נורות".

כשהייתם יורדים לשטח חשבתם מה לקחת כי ידעתם שלא יחזור?

"אחרי הגנבה הגדולה כן, ברור. כמפקד אתה רוצה לקחת כמה שפחות ציוד צבאי כי ברור שחלק לא יחזור, וכחייל פרטי תביא כמה שפחות ציוד אישי. חבר'ה לא הורידו לשטח תפילין, זה יקר, ואף אחד לא רוצה שהתפילין שלו ייעלמו. גם טלפונים הפסיקו לקחת.

"פעם עשינו מטווח לילה, וצריך לירות בין שתי מנורות, פנסים קטנים. פעם אחת עשינו תרגיל יבש, בלי לירות, ובפעם השנייה נשכבנו על הקו שיורים בו. פתאום הנגביסט מסתכל באמצעי לראיית לילה שלו ואומר: תשמעו, הספק אור רץ. אנחנו מרימים את העיניים וקולטים שהבדווים מחזיקים את ספקי האור ורצים. זה היה מטורף".

בשלב מסוים החליטו בנח"ל להביא את פלוגת המסייעת לשבוע של מבצע לתפיסת בדווים. "כמעט בלתי אפשרי לתפוס אותם. הגענו עם כל הציוד והמרגמות, ואז רצה שמועה שאיזה מאפיונר בדווי התקשר למ"פ ואמר לו שנעוף ושזה השטח שלו. בכל מקרה עשינו את שלנו, אבל לא הצלחנו לעשות כלום. הם מגיעים בלילה, מכירים את השטח כמו את כף היד וחומקים ברגע. קשה מאוד לתפוס בדווי במרחב שלו, וגם מי שכבר נתפס משוחרר אחרי יומיים. זה לא בדיוק מזיז לאף אחד".

אריק גרינשטיין וחזי ורדיגר, מילואימניקים, החליטו שלא לשתוק. "אחרי כמה אירועי גנבות", מספר אריק, "חבר אמר לי, יאללה, בוא נרים איזה דף פייסבוק ונפרסם מה קורה כאן. ככה פתחנו את העמוד 'די להפקרות בצאלים'. לא הבנתי מראש לאיזו תפוצה זה יגיע. החומרים שהעלנו הפכו וירליים, אבל אי אפשר להגיד שאנחנו קרובים לשינוי אמיתי".

תמיר אבקסיס: זה מסתכם בגנבת מאות טונות של תוצרת חקלאית: כבשים, פרות, תבואה, ירקות ופירות. השודדים מעמיסים בלי להתבלבל. בכל הגזרה הדרומית, בניצנה ובכרם שלום ובערבה, יש עליית מדרגה מטורפת ברמת העזות שלהם ובחוסר המשילות שלנו. שום מדינה לא אמורה לאפשר פשיעה כזאת ופגיעה חמורה כל כך בריבונות שלה, באזרחים ובטח ובטח בבסיסי צה"ל

 

חזי הוא מילואימניק אדוק, וגם כשאנחנו מדברים הוא בשטח, בהפוגה מאימון. "נכנסתי לעובי הקורה בסיפור הזה אחרי שחטפתי. הגעתי למילואים ברכב שלי, רכב שטח משודרג שמשמש אותי גם להתנדבות באיחוד הצלה ובזק"א ומשתמשים בו גם לאימונים של הצבא. הייתי זכאי לחנייה בתוך הבסיס, אבל קודם הייתי צריך להיכנס ולהתחייל ולהביא את האישור.

"השארתי את הרכב מול הש"ג, קשרתי אותו, פירקתי את המצבר. בקיצור, אבטחתי אותו טוב בגלל הסיפורים שהכרתי מהסביבה. חזרתי אחרי שעתיים בערך לחנייה ריקה. אמצע היום בחנייה של הבסיס, והרכב התאדה. מסתבר שהם הגיעו במדים ואיכשהו לקחו אותו.

"בהתחלה לא ויתרתי, ישבתי עם אנשי מודיעין, משטרה וצבא. כבר ידעתי איפה הרכב ואצל מי, אבל קיבלתי אזהרות שאם אנסה לחפש אותו אהיה בבעיה כי זה יעורר פרובוקציה. הבנתי שאין לי גב וירדתי מזה.

"האירוע הפרטי שלי הוביל אותי להבנה שאי אפשר לשתוק. שמעתי אינסוף סיפורים, חלקם מצמררים ממש. לא רק שאין הרתעה, הם מרתיעים אותנו, את המפקדים, את הצבא ואת המשטרה. אף אחד לא מוכן לטפל בפשיעה בנגב, בטח לא בבסיסים, אבל התופעה פוגעת בצה"ל בהרבה מאוד רבדים. איזה פרצוף יש לצבא שלא יודע לשמור אפילו על הציוד שלו? הביטחון של החיילים מתערער, מילואימניקים פשוט לא רוצים להגיע לצאלים, הם יודעים שיינזקו. יש לי חבר שהפסיק להגיע למילואים בעקבות שוד, ואני לגמרי מבין אותו".

הם הגיעו לכל כלי התקשורת, פתחו ועדות בכנסת וקידמו הליכים פרלמנטריים, אבל בסוף מדובר באנשים בעלי הרבה רצון טוב ומעט משאבים במדינה לא מתפקדת. שניהם מתארים כמעט התעלמות מצד הצבא ומצד המדינה. אריק שולח אותי להשוות את תגובות דובר צה"ל על כתבות בעניין. הן גנריות לחלוטין: צה"ל מכיר את הבעיה ומטפל בה. אלא שהוא לא, והמצב רק מחריף.

משילות, משילות ושוב משילות

ירון בוסקילה, מזכ"ל תנועת הביטחוניסטים ולשעבר מפקד בסיסים בצאלים, מכיר מקרוב את המחדלים וגם בנה אסטרטגיית יציאה מהבוץ הבדווי.

עם מה התמודדת?

"עם אירועים על בסיס יומיומי, גנבה של אוכל מחדר האוכל, גנבת ציוד אישי של חיילים בזמן אימון וגנבה של ציוד צבאי. אבל היו גם חריגים, כמו בדווי שחדר לבסיס ושלף סכין מול קצין שלי. הקצין ירה בו כי היה מאוים, הבדווי נפצע קשה, ופינו אותו לבית חולים. אחרי חודש וחצי הבדווי הגיע בטרקטורון לשער של הבסיס ואמר לנו בחיוך בלי להתבלבל: חזרתי. אני חוזר לגנוב".

מה לדעתך צריך לעשות עם הבעיה הבדווית?

"הבעיה היא לא הבדווים. הבעיה היא המשילות של המדינה, נכון יותר חוסר המשילות. אנחנו בפריפריה, ובפריפריה צריך לאכוף את החוק על כל סוגיו: גביית מיסים, שיטור וכן הלאה, כמו שעושים במרכז. אבל האזורים האלה הוזנחו מאוד, ולריק הזה נכנסו הבדווים, שחילקו את האזור בין השבטים ומנהלים אותו על פי חוקי המדבר.

"מבחינתם אף אחד לא עוצר אותם, והם מבינים שהם יכולים. אם בכביש וביישובים ובקיבוצים המשטרה פועלת ברמה מינימלית ביותר, גם פריצה לבסיס צבאי הופכת לאפשרית. לכאורה מול צה"ל יש מגבלה נוספת, אבל הם כבר יודעים שהחוק מגביל את החיילים מלפעול כנגד הפורצים. החייל נמצא במרחב אזרחי ולא יכול להשתמש בפרקטיקות צבאיות נגד אזרחים. גם חייל של יחידה מיוחדת בסירקין לא יכול לבצע מרדף ברחוב הסמוך. יותר מזה, אם עכשיו הצבא ירדוף אחרי הגנב והבדווי יתהפך, הוא יתבע את הצבא ויזכה, כי באיזו סמכות אתה עושה מרדף אחרי בן אדם כשאתה לא שוטר? כשמדובר באירוע בתוך הבסיס הוראות הפתיחה באש של החייל דומות לאזרח שנושא אקדח, שאסור לו לירות אלא בנסיבות מיוחדות.

"לכן נוצר האבסורד: פורץ יכול עכשיו להגיע לגדר, לטפס עליה, להיכנס פנימה, ואסור לך לעשות שום דבר. אתה אולי יכול לתפוס אותו, אבל בטוח שאתה לא יכול לירות.

"הפתרון מתחיל בהחלטה של המדינה לממש את הריבונות שלה בנגב. מממשים את הריבונות קודם כול בהקצאה של כוחות משטרה לאזורים האלה. ביהודה ושומרון יש יותר מעשר פלוגות מג"ב, ובנגב אין פלוגת מג"ב משימתית כזאת. צריך להקים מפקדה משימתית שמטפלת באכיפת החוק ברצינות, בכלים טובים וגם בפעילות שמותאמת למאפייני העבירות. זה דבר אחד.

"הדבר השני קשור גם לבתי המשפט. הם חייבים להחמיר את הענישה. אם עוצרים בן אדם ובית המשפט משחרר אותו, לא נוצרת הרתעה. אתה יכול ליצור פעילות משטרתית כמה שאתה רוצה, אבל אם הבן אדם משוחרר מייד ולא מפסיד כלום, אין לזה משמעות.

"נוסף על כך הוראות הפתיחה באש חייבות להשתנות בבסיסים ובשטחי האש כדי שהבן אדם יהיה מאוים. מבחינה חוקית צריך לתת לזה כיסוי, שהרי ממאי נפשך, אם הוא גנב עכשיו רימון צבאי, ברור שיש כאן פוטנציאל לפגיעה באזרחים, ולא צריך לחכות לאסון אלא לעצור את זה. אם הוא חדר לבסיס צבאי כדי לגנוב אמצעי לחימה שיכולים בסוף להרוג, צריך להתייחס אליו כאל מישהו שמסכן חיים.

"דבר אחרון, הצבא חייב לשפר את התשתיות ההגנה שלו. בחזית הצבא משתכלל ושם רחפן לכל מילימטר, אבל בעורף אין מצלמה לכל בונקר. הצבא צריך להיות אחראי כלפי אזרחי המדינה כדי ולאפסן את התחמושת באחריות, שלא תיגנב".

"הפשיעה חוזרת אלינו"

סיף, בדווי מבוגר, גר בנגב ומעיד כי מנקודת מבטו המצב קשה מאוד. "אנחנו התושבים סובלים מזה, כל הפשיעה חוזרת אלינו בסוף. הנשק שנגנב מהבסיסים ומסתובב כאן מופנה כלפינו, כלפי האזרחים התמימים". לסיף חשוב להגיד לי שהרוב הדומם שומר חוק ומעוניין לחיות בשקט ולהתפתח, אבל ההפקרות וההתעלמות מהצרכים של התושבים יוצרות מעגל קסמים שקשה להיחלץ ממנו.

"לא ייתכן שאנחנו בדרום חיים במדינה אחרת. חייבים לשים לזה סוף. צריך לטפל בפשיעה ביד ברזל, אבל המשטרה חייבת לעבוד בשיתוף פעולה עם ההנהגה המקומית. אני יודע איפה הזבל בבית שלי נמצא, ואם לא אטפל בו, גם השכנים יריחו אותו. זה בדיוק מה שקורה כאן. אנחנו צמאים לכניסה של הכוחות, אבל הם לא יוכלו להתמצא כאן לבד. אני קורא למדינה לשתף אותנו בחובות ובזכויות".

סיף אינו מקבל את הטענה שהחברה הערבית דוחה את הפעילות של המשטרה. "מדינה לא צריכה לקבל אישור ולשאול אם אוהבים את מה שהיא עושה. פשוט שיחליטו שהם עושים משהו ויפסיקו להתעלם".

הוא מדגיש שאכיפה לבדה לא תעזור ושיש צורך בשיקום החברה מבפנים, כולל יצירת תשתיות של חינוך פורמלי ובלתי פורמלי. "אתה לא יכול לצפות לחנך מישהו בן 20. זה מתחיל מגיל אפס, אין מסגרות מסודרות, אין השקעה אפילו במגרשי כדור רגל, בטח שלא בחוגים". עם זאת הוא רואה בהורים ובחברה הבדווית אחראים למצב: "חינוך מתחיל מהבית. אם יש חינוך, יש הכול, שום צעיר לא יצא לגנוב אם זה לא מקובל על ההורים. האוכלוסייה מוזנחת כבר הרבה מאוד זמן, וצריך לטפל בדברים מהיסוד".

הסוגיה הבדווית מורכבת ואין פתרונות קסם, אבל מדינת ישראל אינה יכולה להמשיך לעצום עיניים. בכל יום שעובר אנחנו מוותרים עוד קצת על החלום על הנגב, שכבר היה אמור להיות פורח.

השומר החדש מגייס מתנדבים בכל הארץ, מעניין אתכם? דברו עם קרן 0508818191

ממשטרת ישראל נמסר: המשטרה מבצעת כל העת פעילות מניעה ואכיפה יזומה כדי למנוע שוד וגנבות ולהקשות על עברייני הרכוש הפועלים באזור. בזכות פעילות המשטרה במרחב נגב נעצרו בשנה החולפת חשודים רבים והוגשו יותר מ-500 כתבי אישום בגין עבירות רכוש ונרשמה עלייה של 37% בכתבי אישום שהוגשו נגד מעורבים במעשי שוד.

"גם במאבק בפשיעת האמל"ח הלא חוקי נחלה המשטרה הצלחה רבה ותפסה בשנה החולפת מאות כלי נשק ופריטי אמל"ח שהוחזקו בניגוד לחוק. גם בתחום המאבק בנגע הסמים המסוכנים נוחלת משטרת ישראל הצלחה רבה, ובשנה החולפת הושמדו מאות מתחמי גידול מריחואנה ומאות אלפי צמחי קנביס והוגשו כתבי אישום כנגד עשרות חשודים.

"נמשיך לפעול בנחישות ולהשקיע את מרב המאמצים והאמצעים העומדים לרשותנו למאבק בעבריינים באשר הם למען שלום הציבור ורכושו".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אור חדש בציון

  יסודות הציונות: תכירו את...

לייקר כל יממה

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם