יש לנו סיכוי Featured

 8 banay
 

כך הפך שיעור במכינה הקדם צבאית 'תבור' להזדמנות נדירה שבה אביתר בנאי פתח כמה תיבות משמעותיות מסיפור חייו. עם השאלות ששאל אותו הרב יובל פרוינד במהלך השיעור התגלה מסע חיים שאולי הוא לא רק מסעו האישי של אביתר אלא כנראה המסע של התשובה והתיקון – גם בחיים שלנו ואולי גם בחייו של העם הזה * הפחדים, התקווה שנראית לפעמים רחוקה, הרצון לשרוף את העבר, וההכרה שאין באמת דרך לעשות זאת מלבד התפייסות וגילוי מחודש של מי שאנחנו * לך א-לי תשוקתי

 

הרב יובל פרוינד

 

אפתח בגילוי נאות: אני חולה על הבנאים. מבחינתי הם שבט לוי ללא ספק, ולא משנה מה יגידו המומחים. אביתר הוא אחד הקולות הצלולים והנוקבים של המשפחה השורשית הזאת. הוא כותב את אשר על ליבו, בלי פילטר, גם את הצעקה וגם את הנחמה, ומגיש את הדברים בנוכחות מלאה של מוזיקה והשראה. אבל יותר מזה – הוא גם משורר התשובה. המילים של הרב קוק בסוף 'אורות התשובה', "גם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשנית", ממש התקיימו בקריירה שלו. לכן השיחה הזאת עברה דרך חמישה שירי תשובה, מהאלבום הראשון ועד האלבום שבדרך. קדימה, בואו נצא למסע.

השיר הראשון שפותח את האלבום הראשון ושבעיניי הוא אחד משירי התשובה הגדולים שלך, הוא "יש לי סיכוי". מבטא להבנתי את הרהור התשובה שקדם לכול. מתי השיר נכתב? זה קרה בבת אחת?
"השיר נכתב ממש באבחה אחת. כמו מעיין. כתבתי אותו בשלוש דקות. מילים ומנגינה בבת אחת. הייתי אז בן 21, עברתי מבאר שבע לתל אביב ובחודשים הראשונים מאוד התקשיתי במעבר לעיר".

 

יש שם איזו חוויה של '"להינצל". אתה נאחז במשהו, אתה מדבר של על הפחד להשתגע. מה פחדת שיקרה שם? הרי היית רק בן 21.
"קודם כול הפחד הוא חבר מוכר שמלווה אותי, אפילו כחוויית ילדות. הפחד משיגעון, ממוות, מזקנה. נכון שזה נראה כאילו זה שייך למבוגרים יותר, אבל נראה לי שבחברה ובתרבות שלנו – זה חלק מחוויה נפשית של כל אדם כמעט. מגיל צעיר מאוד הרגשתי שאני מפחד מפני הריקנות שבי. הסתובבתי עם איזו שאלה, בקשה, לחוויה של משמעות לחיים שלי, למה שאני רואה בעולם. יש בשיר צעקה גדולה לביטחון בקיום שלי. איזה סיכוי יש לי לעבור את המסע הזה של החיים ולגלות את האהבה שבי, לגלות את הביטחון שבי. אני האמנתי שזה ישנו אבל אני לא ידעתי איך מגיעים לשם".


אני מדלג לעוד תחנה, אל "טיפה של אור". שמתי לב שאתה לא שר אותו בהופעות.
"נכון, כמעט ולא".


אז לדעתי אתה חייב להחזיר אותו לפלייליסט. יש בשיר הזה, כמו מנטרות, אפילו בצורת שירה: זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא, אני מודה באשמה, מודה באשמה, מודה באשמה. מה קורה שם?
"'טיפה של אור' זה בערך חמש שנים אחרי 'יש לי סיכוי'. משהו מתחיל להבהב מתוכי. יש גילוי, טוב עמוק. כמו קילוף של בצל, יש הרבה בכי כשאתה מקלף אותו, אבל אז אתה מגיע ללב של הדבר. אני מרגיש כאילו התחיל שם מין תהליך של קילוף. היה בזה סוג של כאב, אבל כאב אחר. כאב של אני הולך לקראת משהו שאני מזהה בתוכי. איזושהי נקודת חיים ואהבה שאני יכול לזהות, והיא טיפה של אור שאני הולך לקראתה ואני רואה אותה. זה אמנם היה גם בתקופה של 'יש לי סיכוי' וזה ליווה אותי גם בילדות, אבל בתקופה של האלבום השלישי היה גילוי פנימי יותר חזק – גילוי שיש בי טוב גדול ויש טוב גדול בעולם, ומול הטוב הזה האשמה שלי יכולה להתברר והפחדים שלי יכולים להתבהר".


זה מול א-לוהים בתקופה הזאת?

 

"א-לוהים, זו מילה טיפה מלחיצה, אבל כן. אני עומד בעיקר מול הכרה שיש בי טיפה של אור. יש בי איזו נקודה שהיא טיפה אבל היא אטומית. יש שם עוצמת חיים, פנימית ובלתי תלויה, רחומה מאד, שלאורה אני יכול להחלים. זה קצת כמו שאני מרגיש לגבי יום הכיפורים. ראש השנה הוא יום הדין ושם לא מזכירים עוונות. אין וידוי בכלל. וביום הכיפורים, שהוא יום שכל כולו של רחמים – יש המון המון וידויים. כל הזמן וידויים. היכולת לעמוד עם הווידוי שלי צריכה סביבה של רחמים, של הקב"ה. סביבה של אהבה, של טיפה של אור".

 
קשה לוותר על החולי
 

נוסעים לתחנה הבאה – "אותיות פורחות באוויר". שם יש גם ויתור או השלכה אחורה של משהו. "משליך גפרור".
מה קורה לך שם?
"זה סיפור אישי וקצת מזעזע. היה רגע במסע שלי שניסיתי להיפרד מחלקים בתוכי. לקחתי – ואני אומר את זה בכאב – אלבומים ותמונות, יומנים ושירים שלי, ונפרדתי מהם. שרפתי אותם. רציתי להיפרד מחלקים שלי. היום אני מאמין שצריך להיפרד כדי להתחדש, אבל ממקום של סליחה ואהבה. אני חושב שאי אפשר באמת להיפרד בלשרוף דברים. זה לא נפרד. זה נשאר לגור אצלך בלב. אבל התנועה שם, ב'אותיות פורחות באוויר', הייתה כזאת שנפתח בפניי סוג של שער שאין לי ברירה אלא לקום באמצע הלילה וללכת לקראתו".

הפחד הוא חבר מוכר שמלווה אותי, אפילו כחוויית ילדות. הפחד משיגעון, ממוות, מזקנה. נכון שזה נראה כאילו זה שייך למבוגרים יותר, אבל נראה לי שבחברה ובתרבות שלנו – זה חלק מחוויה נפשית של כל אדם כמעט. מגיל צעיר מאוד הרגשתי שאני מפחד מפני הריקנות שבי. יש בשיר צעקה גדולה לביטחון בקיום שלי. האמנתי שזה ישנו אבל אני לא ידעתי איך מגיעים לשם

מה הכריח את הצעד הזה? אני מניח ששילמת הרבה מחירים, תגובות של המשפחה, מחירים מקצועיים.
"ברור. אבל זה מסוג התנועות שמבחינתי הן קצת כמו יציאת מצרים. מין תנועות של יציאה משעבוד לגאולה שהן כמעט לא בחיריות. אני מרגיש שהייתה איזו סבתא בשמיים שעשתה לי איזה 'פו' באוזן ואמרה לי 'קום', 'זוז', ולא נותרה לי כמעט ברירה. הרגשתי שאני עומד מול איזה יופי, בחירה בחיים, שלא נותרה לי ברירה אלא לבחור בה. לא ממש הרגשתי בעל בחירה באותם רגעים.
"נכפה עליי יופי, גאולה פנימית מסוימת. אני לא רוצה שמישהו יצא מהדיבור הזה בהרגשה שאני חי בסרט. אני לא באיזו גאולה, יש לי מלא התמודדויות ואני רחוק מאוד מהמקום שאני מבקש. אבל באותה תקופה של אותיות פורחות באוויר זה היה רגע שבו נפתח לי שער ולא נותרה לי ברירה אלא ללכת לקראתו. הייתה בזה אימה, שאני הולך להיפרד מחלקים באישיות שלי, שזה הולך להיות קשה מדי, כואב מדי. אני יכול לספר סיפור?"סיפר לי אותו הרב מיכי יוספי.


בטח.
"איש אחד שהיה נמוך מאוד היה נשוי לאישה גבוהה מאוד, וכדי לדבר איתה הוא היה צריך לעלות על סולם. לשניהם היה פאב והוא שגשג, זה היה אטרקציה – היו באים להרים כוסית וגם לראות את הדבר הנחמד הזה של בעל עומד על סולם כדי לדבר עם אשתו. העסקים פרחו, המקום היה מפוצץ קבוע. לילה אחד הבעל חולם חלום ובחלומו הזרועות והרגליים שלו מתארכות והוא הופך להיות כאחד האדם. הוא מתחיל לצעוק בחלום בבעתה נוראית, אז אשתו מעירה אותו ואומרת לו: 'אהובי, מה קרה?' הוא מספר לה שבחלומו הוא הפך להיות כאחד האדם. היא אומרת לו: 'למה זה מפחיד אותך? זה נהדר'. והוא עונה: 'מה יהיה עם העסקים?'...

 

"יש משהו בתהליך של פרידה וצמיחה – שאתה מפחד להיפרד מהחולי שלך. יש דברים שאתה רוצה להיפרד מהם אבל כשבאים לקחת אותם ממך - אתה מחזיק אותם חזק כי החולי שלך מגדיר אותך. דפוסים של מחשבות, הרגלים, אמונות מגבילות. העצבות שלי מגדירה אותי, האם אני מוכן להפרד ממנה? קל להגיד שאני רוצה לחיות בריא ולהיות יותר שמח אבל זה לא קל להסכים באמת. העצבות הזו, תוציא את זה ממני – ואני מאבד משהו שמגדיר אותי. בתנועה הזאת של 'אותיות פורחות באוויר' – זה היה, הסכמתי לזוז, זה נס".


היו רגעים בתקופה הזאת שחשבת שתיפרד גם מהמוזיקה?
"כן".


זה נשמע פחד מוות לאדם שהמוזיקה היא חלק משמעותי כל כך מחייו.
"מההתחלה המוזיקה אצלי הייתה מעורבבת. אף פעם היא לא באה לי בקלות, חוץ משנות התיכון שלי כשהכול היה חלומות וזה היה מאוד טהור. הייתי שומע מוזיקה באוזניות בדרך לתיכון והייתי עף. אבל מהר מאוד נכנס בזה זיוף, מוזיקה זה עולם מאוד של 'נגה' – מעורבב, יש בו הרבה סיגים, קנאה, שנאה, תחרות, ערך עצמי וביטחון עצמי, והבמה והיחסים מתערבבים מול אנשים והמקום הזה של פרסום. מצד אחד אתה זקוק לזה מאוד, ומצד שני זה גורם לך לחיות את המוניטין והתדמית שלך. הזהות מתקשה להיות נינוחה וטבעית ואוטנטית במציאות של פרסום. תמיד חייתי עם המוזיקה בקונפליקט. גם היחסים שלי עם אחי הבכור (מאיר בנאי ז"ל) היו מעורבבים כי הוא גם מוזיקאי.
כשחזרתי בתשובה הייתה שם מין שריפה שאמרתי: 'יאללה, אני עכשיו רוצה להיות רב שכונה, ללמוד תורה ולהיות בעולם נקי, המוזיקה הוציאה אותי מהניקיון הסטרילי של בית המדרש לעולם מלא אתגרים. רציתי מקום שאין בו התבררות מול המורכבות של האישיות שלי. היום, אחרי תהליכים ארוכים, אני מתחיל באופן עמוק להתפייס עם זה שאני גם מוזיקאי".


מה אתה עושה עם המדרש ב"אותיות פורחות באוויר"?
"המדרש הזה מופיע בשני הקשרים. הראשון משה רבנו רואה את העגל ומשליך את הלוחות מידיו, אבל טרם נשברו הלוחות – האותיות פרחו באוויר. ההקשר השני הוא אצל רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות, שלימד תורה ברבים והרומאים גזרו עליו מיתה בעינויים נוראים. מעלים אותו למוקד בכיכר העיר, כורכים ספר תורה על גופו, שמים צמר גפן על ליבו כדי שיישאר חי. והמדרש מתאר דיאלוג בינו לבין תלמידיו. ובזמן שהוא עולה בלהבות, בתו שואלת אותו: מה אתה רואה? והוא אומר לה: גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר. זה מצמרר.

 

"בשיר בחרתי להשתמש בדימוי הזה, ומאז שמעתי כל מיני פירושים למדרש. מה ששלחו לי נשמע נפלא יותר ממה שהתכוונתי... התכוונתי באופן פשוט: אני עוזב את תל אביב, ער בלילות כשאני מבין שפניי לשינוי באורח החיים שלי ובבחירות שלי – אבל זה רק הגווילים, משהו בחיצוניות שמשתנה; שורש הדבר לא יילקח ממני. יש כאן איזה אומץ לעשות שינוי מתוך ידיעה פנימית שהשורש לא הולך להיפגע, אלא רק החיצוניות".

 
בלילה חולם בתל-אביבית

 

בוא נגיע עכשיו לשיר "תל אביב": מה קורה שם למסע שלך? לתשובה שלך? פתאום הכול חוזר אחורה? רגרסיה?
"זו לא רגרסיה. ההפך. זו התמקמות מחודשת במקום האמיתי שלי. בחמש השנים הראשונות של התשובה ישבתי בבני ברק ולמדתי תורה והתלבשתי פתאום אחרת ודיברתי אחרת והכול היה מתוך מקום של 'אני חדש', אני רוצה משהו חדש. הייתה בזה קפיצה מהנפשיות אל הרוחניות. יש תנועה חזקה שמדלגים על הנפשיות ומ'מה המקום שלי בעולם' למקום מאוד רוחני. אתה רוצה להיות משהו ואתה מאמין שמזה שאתה רוצה את זה אתה כבר שם, ואתה מאמין שאם תחזור בתשובה כבר לא יהיה לך קשה בחיים. אתה חי קצת בסרט, אבל בחלומות וברגעים שאתה עצמך האמיתי – אתה מבין שאתה לא יכול לעשות כזאת תנועה. זה גס מדי.

 

"הייתי חולם שאני בתל אביב, והילדים ואשתי והתורה – לא איתי. חזרתי לרחוב דובנוב, מלצ'ט, באזל או פלורנטין, כל מיני דירות שהיו לי בתל אביב. כל פעם הייתי בדירה אחרת שהייתה לי בעבר. ואני לבד. החלום הזה חזר על עצמו באותה תקופה לא מעט. ואז הייתי מתעורר בבני ברק. תל אביב לא מרפה, ואז אתה מבין שהשינוי הוא חיצוני. אתה מבין שעוד לא התחלת לסלוח לעצמך, עוד לא התחלת להכיר את עצמך ואתה מדלג על שלבים מאוד קריטיים בתהליך הזה.

 

"אני רואה שזה קורה גם לאחרים. בתוך תנועה רוחנית – אתה מאבד את האותנטיות, המגע הפשוט של עצמך עם המציאות, הדיבור הפשוט שהיה לך, ואז גם אנשים מרגישים שאתה חי בסרט, שאתה צריך לנחות".

זה סיפור אישי וקצת מזעזע. היה רגע במסע שלי שניסיתי להיפרד מחלקים בתוכי. לקחתי – ואני אומר את זה בכאב – אלבומים ותמונות, יומנים ושירים שלי, ונפרדתי מהם. שרפתי אותם. רציתי להיפרד מחלקים שלי. היום אני מאמין שצריך להיפרד כדי להתחדש, אבל ממקום של סליחה ואהבה. אני חושב שאי אפשר באמת להיפרד בלשרוף דברים. זה לא נפרד. זה נשאר לגור אצלך בלב


איך הגיבו האנשים שליוו אותך בתהליך הזה?
"קשה לקבל ממך כשאתה שם, אתה נהיה הרב של כולם, יודע מה כולם צריכים להיות, חסר בזה פשטות וכנות. מקום ילדותי קצת. התשובה עוברת תמורות נפלאות, היום יש משהו טיפה אחר. אנשים לוקחים את זה יותר בדיוק למה שהם בחיים עכשיו. יש יותר הקשבה והבנה שלא הולכים להימנע מכאב, אלא מתחברים למקום הזה של לגדול נפשית ורוחנית. אני רואה הרבה טוב בתנועת התשובה של היום – שהיא יותר רכה. אבל יש בזה גם חיסרון – שאתה נשאר באיזה ספק. כמו בזוגיות שאתה לא נכנס פנימה עד הסוף וכל הזמן במבחן, בודק".


שיר אחרון שבחרתי הוא "עד האהבה". בהבנה שלי יש בו עומק החמלה, "אני אפילו מוכן לוותר על התיקון", "אני לא אנצח". ברוחני, בחומרי. יש שם קול אחר.
"השיר הזה הוא רגע מאוד עמוק בחיים שלי, רגע ממש דרמטי ומכונן במסע הנפשי והרוחני שלי. זה היה מותו של אחי. שם קיבלתי בלם פסיכי לחיים. ממש משכו לי את ההנד-ברקס לגמרי. הייתי חייב לעצור הכול. את כל התנועה. גם הרוחניות, גם הקריירה, ולהבין שהמרחב, הטון של הדיבור שלי כלפי עצמי צריך להשתנות. להיות פחות הישגי וביקורתי ויותר מחבק ויותר אוהב, יותר מסכים להרגיש ולא לנסות לטשטש את המפגש עם הכאב ועם מי שאני, ללמוד לסלוח לעצמי ולאחרים, להאמין בסליחה בכלל. גם הקשר עם אלוקים יותר ממקום אוהב ולא רק תובענות דתית. לא שאני לא מבקש תיקון ולא שאני חושב שלא צריך לבקש סליחה, פשוט קודם כל חיבוק ומקום".

 

זה השורש של הכול.
"כן. קודם כול יש פה ילד שצריך חיבוק. עכשיו לא עוסקים בלהסביר לו מה צריך לעשות ולמה הוא לא בסדר ולאן הוא צריך לשאוף להגיע. צריך רק לתת לו מרחב, מקום. קודם כול מרחב של רחמים, מרחב של אהבה, אפשר לגדול רק במרחב של אהבה. השינוי הזה של הטון, היה שינוי דרמטי, אחרי שנים של הלקאה עצמית ורגשות אשמה.

 
זכות להיות חלק מהנהר
 

איזו מוזיקה אתה שומע היום להנאתך?
"עכשיו אנח שומע איזה אומן אנגלי שאני מאוד אוהב בשם מייקל קיוואנוקה. חוץ ממנו, בזכות הבן שלי אני שומע הרבה את רביד פלוטניק. אנחנו שמים אותו ברכב בפול ווליום. הוא ממש פלא. יש בו הרבה תשובה, אמונה, מחשבה, כנות, יושר. ומוזיקה טובה מאוד. אבל יש המון דברים טובים, באמת".


אחרי שעברנו את חמשת שירי התשובה, אני רוצה לדבר על אומנות התשובה ברמה האישית. אני כנער דתי מבית ומאוד אוהב מוזיקה. הרבה שנים חיפשתי אמנות ומוזיקה שתיתן לי עומק ושתהיה גם מעניינת, נוגעת ו"מדברת אותי". אני ממש זוכר את הרגע בכיתה י' שחבר הביא לנו את 'אהוד בנאי והפליטים'. מעבר לחוויה המוזיקלית זה היה "או, סוף סוף מישהו יצר בשבילי אומנות שלגמרי מדברת אותי". ואני מרגיש שמאז, דרך מאיר, דרכך, זה נהיה ממש עורק במוזיקה הישראלית שאליו נכנסו למחזור הדם שולי רנד, ישי ריבו וגם ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. אבל זה נהיה כבר עורק פתוח. המוזיקה השתנתה. השורשיות נכנסה לתוך התרבות בצורה מאוד עמוקה.
"זה מרגש אותי מאוד כי אני מרגיש גם שותף וגם עד לתהליך הזה – מתקופת אורי זהר, שאומנים נעצרו על ידי החיים הדתיים שלהם, ואחר כך זה התחיל להשתנות; אני מרגיש שהייתי שותף לראשית, יחסית. אהוד, שולי ומאיר וגם אני ויונתן רזאל ועוד. כששירים התחילו להיכנס לתוך הפלייליסט של גלגל"צ הייתה תחושה של 'וואו', שקורה משהו. עכשיו זה מין נהר זורם, ויש בזה משהו מרגש ומדהים וגם שיעור גדול – איך הדברים באים מלמטה באופן טבעי ובלתי צפוי. אני לא חושב שיש מישהו בתקשורת שיכול היה לצפות את זה או לחולל את זה. הייתה שם מין תנועה שבאה משום מקום ואין לה הסבר תרבותי חוץ מזה שמשהו פשוט קורה. זה קרה גם במוזיקה המזרחית וגם במוזיקה האמונית, ואני מרגיש שתרבותית זה קורה כשיש בשלות ובגרות וצמיחה ישראלית. היא מתחוללת ביד נעלמה ומתארת בשלות של עם, בלי שאף אחד מתכוון לזה. זה מסעיר ומרגש בעיניי, להתבונן בזה ולהרגיש את הזכות העצומה שנפלה בחלקי להיות חלק".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תרופה של פעם בשנה

  הטור של סיון רהב...

מחשבות מתחת לסכך

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם