Print this page

"התקווה" – הגרסה המתוקנת Featured

 14 zionut
 
"התקווה" – הגרסה המתוקנת
 
לצד ההמנון הלאומי, ומתוך ויכוח עקרוני עם כמה מערכיו, נכתב לפני כשמונים שנה השיר "הוודאי". מחברו, הרב צבי פרידמן, בוחר להדגיש את האמונה והביטחון, ואת החיבור לבורא העולם
 

משה נחמני

 

שנים ספורות לפני השואה התעוררה בקרב יהדות הונגריה התלהבות מחודשת מרעיון העלייה לארץ. בשנים ת"ש–תש"ד פורסמו כמה ספרים נכבדים הקוראים ליהודי הגולה לעלות לציון. כולנו מכירים את הספר "אם הבנים שמחה" שכתב בשנת תש"ב–תש"ג הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד, כשהוא יושב במחבוא בעליית גג בבודפשט. את הספר הוא כתב כשאין לצידו ספרים, והוא נאלץ לסמוך על הזיכרון הצילומי שבו ניחן.

 

מתברר כי לא היה זה ספר יחיד מסוגו, אלא רק אחד מסדרת ספרים שנדפסו באותן שנים, ועוררו בליבם של יהודי הונגריה רצון עמוק לעלות ארצה. אולם למגינת הלב כבר היה מאוחר מדי, וכמעט אי אפשר היה להגשים את החלום ולעלות ארצה.

 

התנערות זו מעפר הגולה התעוררה אז בעיקר בקרב אנשים שלא היו קשורים לתנועה הציונית. הרב טייכטל עצמו היה חסיד מונקאטש, וגם לאחר שנטש את השקפותיו האנטי-ציוניות של רבו האדמו"ר הוא לא הצטרף לתנועת "המזרחי" וכדומה. ועם זאת, אותה רוח לאומית וארץ-ישראלית התייחסה בכבוד לציונות, עד שאפשר להגדיר אותה כ"ציונות-חרדית בלתי רשמית".

 

אחד החיבורים הציוניים-חרדיים שנדפסו באותה תקופה נקרא "דרישת ציון". הוא נדפס בשנת תש"ב על ידי הרב נתן צבי פרידמן, מרבני בודפשט, בתוך ספרו שנקרא "שלושה ספרים נפתחים". כותרת המשנה של החיבור היא "על דבר יִשוב ארץ ישראל".

 

את החיבור המרתק הזה חותם המחבר בשיר מיוחד הנושא את הכותרת: "הוודאי". שמונים השנים שחלפו מאז השכיחו כליל את השיר, והוא מתפרסם כאן מחדש:

 

"כל עוד בלבב פנימה

 

נפש יהודי הומייה

 

לשמור תורה תמימה

 

בעיר ציון הבנויה".

 

הדמיון הבולט לשיר "התקווה" אינו מקרי. אכן, הרב פרידמן מציע כאן חלופה אמונית להמנון הלאומי שחיבר נפתלי הרץ אימבר.

 

שימו לב כיצד הוא "מחזיר בתשובה" גם את הבית השני של "התקווה":

 

"עוד לא אבדה אמונתנו

 

האמונה הנושנה

 

שנשוב לארץ אבותינו

 

לעיר משם תצא תורה".

 

בגרסה המקורית של אימבר, שהייתה מושרת במשך עשרות שנים עד קום המדינה, התקווה של המשורר (בשם העם) היא לשוב ל"עיר בה דוד חנה". בעיניו ירושלים היא מקום שמסמל את הלאומיות הישראלית, נחלת העבר. בנוסח המוכר כיום של ההמנון, התקווה היא "להיות עם חופשי בארצנו", ניסוח שהומצא על ידי יהודה לייב מטמון-כהן, מייסד הגימנסיה הרצליה, וגרר ביקורת מצד הדתיים. הרב פרידמן אינו מרוצה אפילו מהנוסח המקורי של אימבר, ומתקן אותו: ירושלים היא לא רק סמל לאומי, אלא בראש ובראשונה העיר שממנה תצא תורה.

 

השיר "התקוה" המקורי שחיבר אימבר כלל בתים נוספים אך הם נותרו מחוץ לנוסח ההמנון הלאומי. במקרה (או שלא במקרה) דווקא הבתים שנמחקו מההמנון הם בעלי אופי דתי ומתייחסים לתורה, לבית המקדש, לרבי יהודה הלוי ואפילו לתיקון חצות. גם את הבתים הדתיים הללו טורח הרב פרידמן לחזק:

 

בבית השני של "התקוה" המקורי, כתב אימבר:

 

"כל עוד דמעות מעינינו

 

יִזלו כגשם נדבות

 

ורבבות מבני עמנו

 

על קברי אבות".

 

האווירה כאן היא של חולשה ועצב. העובדה שהבכי נעשה על קברי אבות בארץ ישראל, אינה בהכרח משדרת נחמה ותקווה אלא דווקא את המרחק של המשורר מהאבות שוכני עפרהּ של ארץ ישראל החרבה.

 

הרב פרידמן נחלץ לשפר את האווירה ולעודד את העם בכך שהביטחון בגאולה מבוסס על הליכתנו בדרך הנכונה:

 

"כל עוד דמעות מעינינו

 

נוזלות כגשם נדבות

 

ורבבות מבני עמנו

 

עוד הולכים בעקבי האבות".

 

וכך עובר הרב פרידמן ומחזק את בדקי בתיו של ההמנון הלאומי, צעד אחר צעד. והנה הוא מגיע לבית השלישי, שבו פייט אימבר:

 

"כל עוד רגש אהבת הלאום

 

בלב היהודי פועם

 

עוד נוכל קווה גם היום

 

כי עוד ירחמנו א-ל זועם".

 

ואילו הנוסח הדתי משדר הרבה יותר אופטימיות:

 

"כל עוד רגש אהבת הלאום בשמירת הדת תואם

 

עוד נדע בוודאי גם היום

 

כי עוד ירחמנו א-ל נואם".

 

הא-ל לא זועם, הוא אוהב אותנו; ולא די ברגש אהבת הלאום – הגם שהוא חשוב – אלא הוא צריך לבוא עם שמירת הדת. במילים אחרות: "ציונות דתית".

 

ועתה מגיע הרב פרידמן לבית האחרון, שבו אימבר שר:

 

"שמעו אחי בארצות נודי

 

את קול אחד חוזינו

 

כי רק עם אחרון היהודי

 

גם אחרית תקוותנו".

 

הרב פרידמן תמה: מדוע תקוותו של העם היהודי לגאולה צריכה להסתמך רק על "אחד חוזינו" (אגב: כנראה כוונת המשורר בביטוי הזה היא לרבי יהודה הלוי, שחי בתקופת הראשונים), ולכן הוא מתקן:

 

"שמעו אחי בארצות נודי

 

את קול כל חוזינו

 

אשר חזו לעם היהודי

 

שנגיע בטח לגאולתנו".

 

המילה "בטח" מבטאת באופן מדויק את ההנגדה העמוקה של שיר "הוודאי" לעומת השיר "התקווה". מה שהחזיק את העם היהודי באלפיים שנות גלות לא היה "תקווה", אלא ביטחון עמוק בדברי הנביאים בשם ה', ואמונה ודאית בהתרחשות הגאולה.

 

מעניין שאת הרעיון הזה ביטא גם הראי"ה קוק, עשרים שנה קודם לכן. בשנת תרע"ז הוא כותב את שירו "האמונה" ("לעד חיה בלבבנו"), המתכתב עם מילות השיר "התקווה", אך מדגיש כי אנו נסמכים על אמונה ולא על תקווה, וכפי שהסביר זאת תלמידו הרב שמואל ברוך שולמן: "שיר האמונה מבטא את כל התוכן היסודי של שירת 'התקווה' האמור, על פי המעמק המובטח של האמונה שהוא מבטא את כל הקישור של נשמת האומה עם תחייתה בארצה ותורתה, לא בצורה מסופקת שיכולה לבטא רק ביטוי של תקווה, אלא ברוח ודאית וביטחון גמור".

 

נשוב כעת לדבריו של הרב פרידמן, שבהם הוא מספר על מה שדחף אותו לבצע תיקונים בשיר הלאומי:

 

"הנוסח הזה "של 'הודאי') היה כמוס עמדי מאז, ולא חשתי לפרסמו כי המזמרים (את ההמנון הלאומי) היו רק יחידים פזורים בארצות לא להם. אכן כעת אשר עזרנו ה' ברוב חסדיו שישנו כבר קצת יישוב בפלשתינה, ונקראת על שמנו, אמרתי בליבי כי טוב לדבר אודות השיר הלאומי. גם לשיטתם כבר עבר מלהיות 'תקווה' ונעשה ממשי, וכל הנוסח כבר עבר זמנו ועובר צורתו, וממילא תעבור מעל השולחן מפיות המזמרים ותיכחד מן הארץ. אכן מסיבה זאת ליבי יפחד, כי יחידים המשכילים פורי ראש ולענה יבדו מלבם לחבר שיר אחד להימנע כדמותו וכצלמו בלי להזכיר שם הבורא ודתו, לכן הרהבתי בנפשי עוז לעורר את כבוד העומדים בראש, ולפרסם את השיר המתוקן".

 

בני משפחתו של הרב פרידמן נספו בשואה, ה' ייקום דמם. הרב פרידמן עצמו ניצל מהשואה, עלה ארצה בשנת תש"ז, ושימש רב בגבעת שמואל ובבני ברק.

 

אולי יעניין אותך גם