החיים שמעבר לנטייה Featured

 8 MITMODED
 
שיחה מטלטלת ואינטימית עם יונה (שם בדוי), שסיפור חייו כולל נטייה מינית, אֵם ביקורתית, חיים כפולים, נישואין וגירושין – וגם סדנה וטיפולים שאפשרו לו אחרי מסע ארוך וקשה לחיות בשלום עם הנטייה המינית שלו, ובעיקר להשתחרר מהכבלים שהיא שמה עליו עד אז * ריאיון שני בסדרה (סדרה ראשונה תוכלו למצוא באתר עולם קטן)

נדב גדליה

הוא כמוני וכמוך, אבל עכשיו הוא נאלץ לבחור בשם בדוי כדי לספר את הסיפור המצמרר שלו. כי ככה זה עם סיפורים כואבים שלא אוהבים בשני הצדדים – לא באגף שפחות אוהב להתעסק בסוגיית הנטיות ההפוכות ובטח לא באגף הלהט"בי שמתכחש לכל אפשרות של שינוי. "קרא לי יונה", הוא אומר. "גם כי זה קצת מזכיר את השם שלי, וגם כי יונה הוא שם של מישהו בחיים שקצת פגעתי בו, חלק מזה בגלל המשיכה המינית שלי".

אז מי אתה בהווה?

"בן 28, גר בירושלים עם ההורים, סטודנט לעבודה סוציאלית בשאיפה להיות מטפל. תמיד היה לי בראש שאני רוצה להיות מחנך. התגרשתי לפני כמה שנים והתחלתי טיפול בעקבות זאת, והבנתי שיותר מחינוך אני רוצה לטפל באנשים".

יונה גדל בירושלים במשפחה קלאסית. הורים דתיים, פתוחים. "לא היה איזה אירוע שהפך אותי ל'הומו'. זה היה הדרגתי. בגיל 11–12 התחלתי בצפייה בתכנים קשים באינטרנט, אבל לא שונים ממה שבנים צופים. לקח לי שנתיים-שלוש להבין שהצד הגברי מושך אותי יותר. המיניות בהתחלה סקרנה אותי. עולם חדש שנגלה לי. שהסקרנות נגמרה, הבנתי בהדרגהשאני נמשך לגברים. זה קרה בגיל 13–14. אבל לא הגדרתי את עצמי כהומו".

הדחקה של ילד?

"זה יותר הכחשה מהדחקה. כי בהדחקה יש משהו אקטיבי שאדם שם לב אליו והוא מדחיק. הכחשה היא אדישות. הייתי פשוט אדיש לעובדה הזאת. יכול להיות שהייתי עסוק יותר במה שאני מרגיש מבחינה דתית כלפי מה שאני עושה. שנאתי את מה שאני עושה והייתי מכור לזה. במשך שנות הנערות וגם הרבה לאחר מכן.

"כשהייתי ילד המחשב היה בחדר שלי והייתי בחדר לבד. המשפחה שלי לא נדחפת, אין סיכוי שמישהו יפתח את הדלת ואין סיכוי שמישהו ייגש בכלל לחדר. יכולתי להיות שלוש שעות בחדר ואף אחד לא היה מתעניין במה שאני עושה".

נשמע כמו חוויית בדידות קשה.

"חד-משמעית. חווית הבדידות הייתה חזקה אצלי בחיים, הן משפחתית והן חברתית.אנשים הרגישו חיבור אליי כי הייתי מקשיב ועוזר ו'זורם', אבל אף פעם לא דיברתי – ככה שלא הקשיבו לי. הייתה פעם אחת שמישהו מהמשפחה נכנס לחדר בזמן שצפיתי במחשב וקפצתי על המסך – כדי שלא יראה מה אני עושה. אבל הוא פשוט לקח משהו מהמדפסת ויצא. הוא ראה משהו חשוד ובכלל לא ניסה לברר למה קפצתי על המסך. בליבי חשבתי שזה לא באמת מעניין את המשפחה שלי... היום אני מבין שהם כן מתעניינים – אבל הם נתנו לי את הזמן והמרחב שלי, והיה לזה מחיר כבד".

כשהלב זועק, החברה מסביב שותקת

התיכון עובר על יונה ברגר כמו חלום בלהות כפול: חיי חברה, לימודים ומשפחה תקינים, לצד החלק האפל יותר של היום. כלפי חוץ, בהצלחה גדולה. כלפי פנים, פחות. החיים הכפולים התעצמו עוד יותר כשהיה בן 16, אז הפנים והבין שהוא נמשך לגברים.

"היו לי הרבה מורכבות בקשר שלי עם אלוקים. הייתי בפנים דיכאוני ותמיד השלכתי את זה על אלוקים. הייתי טוען כלפיו למה הוא עושה לי כל מיני דברים. החוויה של 'הסוד' היא עוצמתית וזה בא עם הלקאה עצמית. זאת חבילה. סלט דפוק של הרבה דברים".

אימא שלי שואלת אותי 'מתי זה מתוקן', וזה מעצבן. זה כאילו להגיד לך שאתה שבור, ואני לא רואה את זה ככה. ממש לא. אני רואה את עצמי כפצוע שעם הזמן מחבק את הצלקות שלו, אבל לא כ'שבור'. היו אצל בני אדם דברים שגרמו להם להיפצע, וכעת הם מתמודדים עם זה. זה הכול. הכי קלישאתי: רק בין הסדקים אפשר לראות אור".

איך אתה מתפלל באותה תקופה?

"כמו ברסלבר ביער. הולך מבית הספר הביתה ברגל ומדבר אליו בקול רם".

מה היית אומר לו?

"יותר מהכול, פשוט מתלונן על המצב, כואב את הבדידות, הסוד שאני מסתיר את עצמי מאחרים ושאף אחד לא מבין אותי ולא יודע מי אני ושכלום לא עובד לי. היו דברים טובים כלפי חוץ, באמת, אבל הם לא נחשבו בעיניי כשמעבר להם היה פשוט רע. התבוססתי ברחמים עצמיים. הייתי עושה לעצמי מסיבת רחמים עצמיים".

מה כאב לך?

"אימא שלי היא דמות מאוד ביקורתית – זה התבטא בכך שתמיד היא הייתה מעבירה ביקורת על איך שאני מעבד דברים. הייתי ילד שלומיאל, עושה לעצמי נזק פיזי, שוכח דברים, והיא הייתה אומרת לי שאני 'נזק' ו'לא יוצלח'. ההערכה העצמית מגיעה לרצפה. הלקיתי את עצמי על כל דבר קטן, האמנתי שאני לא מסוגל ולא טוב.

"בעולם האפל ההוא – אני עם העולם שלי ומתמסר לגמרי בלי שום רגש של ביקורת. כשרציתי להפסיק – לא הייתי מסוגל, כי האמנתי שאני 'לא יוצלח'. אני מאמין באופן כללי ורואה גם על אחרים – שכשאדם נמצא בתקופה רעה, הוא מחפש מפלט. לכל אחד יש מנגנון הגנה אחר. אצלי זה היה המקום הזה".

אתה תולה את המשיכה המינית במשהו חיצוני?

"מה יוצר את המשיכה? אני לא יודע. זה לא בהכרח קשור לבית, אבל הבית מעצים את זה. מה שקורה בבית מביא את זה לידי ביטוי בצורה לא רצויות.גם היום כשאני בסערת בושה וגורם לי לחשוב דברים לא טובים על עצמי – המשיכה המינית שלי יותר נוכחת. הדחפים שלי מתעוררים ואני רוצה לעשות דברים".

שינוי קל נרשם כשהגיע לגיל 17. "שני ערבים שדדו אותי, וחזרתי הביתה בוכה. תפסתי את הגיטרה וכתבתי שיר. לא זוכר את השיר, אבל הוא היה מאוד כואב וקשה. עשר דקות – ויצא לי שיר. הרגשתי פורקן כל כך גדול והתחלתי להיות אדם יותר שמח לתקופה הקרובה. הבנתי שאני יכול להגיע לפורקן ולא להיות מוצף. לא לפחד ממה שאני מרגיש. גם היום אני מפחד להביע כעס על אדם כדי שלא ידחה אותי.

"פעם הייתי מפחד להראות גם עצב. מבחינה מינית שום דבר לא השתנה, אבל התחברתי יותר לחברים ונתתי לעצמי יותר להיפתח אליהם, כמובן – לא דיברנו על מיניות, אבל חשיפת רגשות כן הייתה מולם, ככה שהרגשתי פחות לבד".

המקום שלא רציתי להיות בו

התיכון הוביל את יונה למכינה קדם-צבאית ובה הוא למד שנה וחצי ואחר כך התגייס לשירות צבאי מלא בגולני. הוא מתפקד כמלח הארץ בפעולה, בצילה של התמכרות לפורנוגרפיה. "התחלתי לצאת לדייטים כי רציתי להראות לעצמי שאני יכול וכמו כולם", הוא מספר. האהבה המתינה, כמהה לנבוט בליבו. "עם הבחורה הראשונה שיצאתי איתה בצורה רצינית – היה לי קשר טוב מאוד. זה היה הדדי. הייתה משיכה במובן המילולי, רציתי להיות קרוב אליה גם אם היא לא עוררה בי משהו מיני. ציפיתי להודעות ממנה. ממש. היה טוב". יונה נעצר לרגע ומוריד את הפצצה שתשנה את חייו העתידיים עם אהובתו. "אבל במקביל לדייטים איתה התחלתי בפעם הראשונה להיפגש עם גברים. עד אז לא רציתי לחצות את הגבול של 'אני צופה בפורנוגרפיה אבל לא נפגש עם גברים'".

מה גרם לחציית הגבול?

"הפעם הראשונה לא הייתה מיוזמתי. לא אונס או משהו, אבל סוג של כפייה. זה היה בשירותים ציבוריים. מישהו הגיעו והתחיל לעשות לי מעשה מגונה. הוא התנפל עליי פשוט. הרגליים שלי השתתקו. קפאתי על המקום ולא הצלחתי לזוז".

אתה מתאר פה אונס. לא חשבת להתלונן?

"אין לי מושג מי זה ולא התלוננתי כי בדיעבד אהבתי את זה. עד שזה לא נגמר – לא רציתי, ומהרגע שזה הסתיים – זה גרם לי לעשות את זה מרצוני בהמשך".

האונס הציף אצלו את הכול. "זה פתח לי עולם כי פריצת הגבול הזאת אפשרה לי להיפגש עם גברים בעצם", הוא מסביר. "אילולי זה – זה לא היה קורה. מאז חציתי כל גבול אפשרי. מהר מאוד. בהתחלה צ'אטים וחיפוש תמים, ובהמשך אני כבר מכיר את כל הדרכים. תמיד זה היה אנונימי. לא מערכת יחסים, אף פעם. נטו בשביל מין".

קרוע

החיים, שגם כך היו כפולים מגיל ההתבגרות, התעצמו שבעתיים כשבמקביל מתחזק יונה גם חיי דייטים וכיפה וגם חיי מין בסצנה הלהט"בית החילונית. "חייתי כמו שני אנשים, והקטע הוא שבכל אחד מהם הייתי מאה אחוז. מאה אחוז מיניות ומאה אחוז דתי ושמח וזה כולל תפילות, שיח אמוני ודתי, הקפדה על כשרות למשל. פיצול אישיות מושלם".

בשלב הזה נכנסה לחייו של יונה נעמה (שם בדוי). "הדייטים איתה הלכו נהדר והרגשתי סימן משמיים: הטלפון שלי התקלקל וההודעה הראשונה אחרי שהוא תוקן – הייתה הצעת שידוך. אחרי שמונה חודשים התארסנו ואחרי עוד ארבעה חודשים – התחתנו.חתונה מאוד שמחה".

לא פחדת להתחתן ככה?

"היה לי חבר שהיה דתי ויצא מהארון, והוא דווקא עודד אותי להתחתן. הוא היה האדם היחיד בעולם שידע על 'הסוד'".

ההחלטה להתחתן עזרה לך להתנתק מהעולם השני?

"לא ממש", הוא מחייך באירוניה. "בצבא המצאתי סיפורים כדי להיות יותר 'בבית'. ירדתי לשפל על השקרים, עד כדי כך שביום שהתארסתי נפלתי שוב עם מישהו. מובן שהלקיתי את עצמי כל אותו יום, אבל כשפגשתי את נעמה הייתי הכי מאושר והצעתי לה נישואין בלב שלם.

"כשהיינו יחד, הייתי בשוק שאני לא חושב על אף אחד אחר חוץ ממנה. באותו רגע הרגשתי שיש באמת חיבור מיוחד. מבחינה דתית, אפשר לומר שהיית בשיא של 'הכי טהור' ו'הכי טמא'.מאוד רציתי להפסיק את המפגשים עם גברים. אחרי החתונה הבנתי שרציתי שנעמה תציל אותי, לא מתוך זאת שיודעת – אלא כי אני מחויב לה.

"אבל אחרי חודשיים היא הרגישה שאני מסתיר ממנה משהו. זה קרה ביום שישי אחד כשהלכנו כמה חבר'ה לים, ובזמן שנכנסנו למים – היא חיטטה לי בטלפון וגילתה צ'אט עם גבר. היא דרשה כבר בדרך שאספר לה הכול, אז סיפרתי לה על המשיכה אבל לא מעבר לכך. פחדתי שהיא תעזוב אותי ושכנעתי אותה שאנחנו נעבור את זה ביחד. זה לא עבד ובתוך זמן קצר כבר היינו גרושים".

מעבר לביולוגיה

שש שנים חלפו. היום, מעיד יונה על עצמו, הוא במקום אחר לגמרי בחייו."הגירושין נתנו לי כאפה רצינית, מטורפת. בימי הגירושין סיפרתי לרב שלי ולכמה חברים על הסוד. ניצלתי את זה שאני מתגרש כדי שלא יעזבו אותי, וסיפרתי להם את הכול. גם להורים סיפרתי. חיסלתי הכול וזה עבר טוב. במקביל, עברתי טיפול. הייתי נחוש מאוד. כבר בבית הדין עצמו, כשהתגרשתי, התקשרתי למטפל. עברתי תהליך של שני מטפלים במשך שנתיים ועכשיו אני עדיין בטיפול אצל מטפל שלישי. מעבר לזה הייתי בסדנה של גברים עם נטייה שרוצים לחיות עם אישה".

טיפולי המרה?

"לא. זה דווקא להפך: אני מקבל את הנטייה כחלק מהחיים שלי, אבל אני משיב את השליטה לחיי ובוחר איזה אורח חיים לחיות".

זאת מלחמה יום-יומית בעצם, לא?

"אני לא מרגיש שזו מלחמה יומיומית. תראה, היום יש שני מחנות – הקהילה הגאה שאומרת לאדם שיחיה את המשיכה, וקבוצה אחרת שאומרת שצריך להדחיק אותה. אנחנו בסדנה הקול של האמצע. אומרים לאדם: יש לך משיכה? תקבל אותה ותבחר איך אתה רוצה לחיות. לא חייבים לחיות את המשיכה הזאת. זה כמו שאני יכול להיות אדם עצלן שבוחר לא לחיות את העצלנות.

"הסדנה היא בעיקר לגברים שחווים משיכה ולא רוצים לתת לה להשתלט עליהם, אבל גם לכל גבר באשר הוא. בלי שום קשר למשיכה. יש תכנים שקשורים לנטייה אבל רוב העבודה היא סביב עצמנו כבני אדם. אני מעביר שיחות ומבקש מאנשים להרים יד כשהם מזדהים. חווית החיים יכולה להיות דומה כי כולנו מתמודדים עם מחשבות שאנחנו לא מספיקים, בעיות עם ההורים. פשוט אצלי יש אלמנט של משיכה".

הקהילה הלהט"בית מתנגדת לסדנה הזאת?

"אני חושב שכן, כי מי שמתנגד לטיפול – מתנגד לכל טיפול, לא רק המרה, אלא לכל מקום שלא מוביל לחיים עם הזהות המינית שלך".

האם הסדנה שעברת מתאימה לכל אחד?

"אני חושב שזה לגמרי אוניברסלי. יצא לי לפגוש עשרות אנשים שמתארים שינוי חיובי שהם עברו. יש כאלה שמרגישים את המשיכה באותה עוצמה אבל יודעים איך להתמודד איתה".

למה יש בקהילת הלהט"ב הכחשה לאפשרות השינוי, כשאתה ושכמותך מציגים שינוי?

"יש פחד מאוד גדול. עברתי תהליך חיובי אבל הוא קשה ולא מתאים לכולם. יש פחד מאכזבה. וברמה הפשוטה – זה מאיים עליהם. כי להודות שמישהו אחר יכול להיות צודק זה אומר בין השורות שאולי אני טועה. ברגע שקהילת הלהט"ב נותנת גושפנקה לכך שיש מצב לעשות שינוי – אז מה זה אומר על הקהילה? האם אנחנו עושים את הדבר הנכון כשאנחנו נותנים לאנשים לצאת מהארון? אז מה, כל מה שפעלתי נגד השינוי היה לשווא? יש פחד להגיד שאולי אפשר אחרת והזהות שלי לא כל כך ברורה. קשה לומר 'טעיתי'.

"חוץ מזה, הם לא רואים אנשים כמוני, וזו אחת הבעיות. בגלל שאנחנו נמצאים ב'אמצע'. יש מחנה שקורא למיגור הנטייה ויש מחנה שדורש לקיים אותה. אנחנו מקבלים את הנטייה ולא חיים אותה. מבחינת שתי המחנות אנחנו שקרנים. יש לי חברים שאומרים שאני מתכחש לנטייה וחבל כי זה יתפרץ. זה הקול של הצד הלהט"בי וזה לא מפחיד אותי כי הם לא מכירים את התהליך שאני עובר. כי קשה למי שלא 'בפנים' להבין שאני באמת מקבל את הנטייה ובוחר לא לעשות עם זה משהו. והצד השני, הדתי, לא מקבל אותנו כי הוא מפחד למכור תקווה".

"מה יוצר את המשיכה? אני לא יודע. זה לא בהכרח קשור לבית, אבל הבית מעצים את זה. מה שקורה בבית מביא את זה לידי ביטוי בצורה לא רצויות.גם היום כשאני בסערת בושה וגורם לי לחשוב דברים לא טובים על עצמי – המשיכה המינית שלי יותר נוכחת. הדחפים שלי מתעוררים ואני רוצה לעשות דברים".

מה זה אומר?

"יש מחקר, עבודה סמינריונית על גברים שעברו שינוי בנושא נטיות הפוכות שמראה שהתקווה לשינוי היה אחד המקורות הכי גדולים של הנעה לטיפול בכלל, וגם לאכזבה. ושם היציאה מהארון הרבה יותר חזקה בסוף. הקהילה הדתית מפחדת למכור תקווה כדי שהאכזבה לא תביא ליציאה מהארון ולייאוש, אז היא אומרת 'תמגר את זה מקרבך'. אף אחד לא יבוא ויגיד את זה בקול אבל כשלא מדברים מספיק על משהו מסוים - זה לא גורם לו לא להיות".

במגזר החילוני יש לגיטימציה לטיפול?

"פחות, קיימת יותר במגזר הדתי. אני רואה בסדנאות 90 אחוז דתיים. התקדמנו מלפני עשור, אבל הדרך ארוכה. זה הרבה מעבר לחותמת ש'מאשרים' לך ללכת לטיפול. אימא שלי שואלת אותי 'מתי זה מתוקן', וזה מעצבן. זה כאילו להגיד לך שאתה שבור, ואני לא רואה את זה ככה. ממש לא. אני רואה את עצמי כפצוע שעם הזמן מחבק את הצלקות שלו, אבל לא כ'שבור'. היו אצל בני אדם דברים שגרמו להם להיפצע, וכעת הם מתמודדים עם זה. זה הכול. הכי קלישאתי: רק בין הסדקים אפשר לראות אור".

מהי דעתך על מצעד הגאווה? השתתפת?

"לא, אני לא אדם מוחצן שצריך להראות לעצמו איך הוא חי. אני חושב שהם עושים לעצמם עוול. זה כמו אפליה מתקנת שנותנים מקום בכנסת ל'שחורים', אבל הצד ההפוך של זה. בעצם ההחצנה – הם מבדילים את עצמם מהחברה. אתם רוצים להיות נורמטיביים? תחיו בין כולם. אל תסתירו, אבל אל תהפכו את עצמכם לשונים. זה משיג את התוצאה ההפוכה".

הבנה, לא נס ליחה

מה מצבך היום?

"עדין יש נפילות ברקע, אבל בכלל בכלל לא באותה תדירות. לא נפגשתי עם גברים כבר כמה שנים. אני אדם דתי ומאמין, אבל משהו נסדק קצת, קשה לי להסביר מה. בגירושין קרה משהו: כשערבבתי בין העולמות משהו נפגע אצלי בדת. כשפותחים את השערים – ההצפה גדולה יותר".

וכעת איך ההרגשה?

"אני לא יודע אם יש 'תיקון' מבחינת שינוי הנטייה, אבל אני יודע שיש לי שליטה על החיים. זו החוויה שלי. כשאדם אומר תיקון – הוא מתכוון לשליטה על החיים. האם אני בוחר לחיות עם גבר או עם אישה? זה נוגע גם לדברים אחרים: האם אני רוצה להעביר את חיי עם אופי של עצלנות או ריצוי אחרים, או לא. אני לא כל כך אוהב את המילה תיקון כי אני לא יודע אם יש כאן משהו שבור. כן – יש פה משהו לא אידיאלי, אבל תיאור המצב הוא לא שאני שבור. זה המצב ואני בוחר לאן ללכת איתו. זה לא שונה בהרבה מתכונות אופי אחרות שיש לי ואני צריך לבחור אם להתקדם איתן או להתמודד איתן".

יש מחשבות על זוגיות עם אישה, כיום?

"לגמרי. התחלתי לצאת לדייטים עם נשים בשבועות האחרונים".

האם כל מי שיש לו נטייה הפוכה יכול לחיות איתה בשלום כדתי שלא מגשים אותה?

"כן. אבל צריך למצוא את הדרך הנכונה. פגשתי גם לא מעט אנשים לא דתיים ובחו"ל גם אנשים שלא שייכים לשום דת - שמצליחים לחיות עם הנטייה שלהם בצורה שמתאימה לערכים שלהם. כל אדם יכול בטיפול נכון, תמיכה נכונה ועבודה נכונה. אנשים מפחדים משינוי וחושבים שזה 'להילחם בדחפים' מלחמת חורמה, וזה לא ככה. אני לומד לאהוב את המשיכה, לכבד אותה ולבחור לאן אני רוצה להמשיך משם".

לא לדתיים בלבד

אם לא היית דתי, היית בוחר להתמסר למשיכתך?

"אני לא יכול לומר בוודאות אבל 70 אחוזים שהייתי בוחר באותה דרך. לא עשיתי טיפולי המרה וכל הטיפולים שלי היו כדי לא לחיות כהומו, כי אני מאמין שזה לא בשבילי מכיוון שזה משהו הרבה יותר שורשי אצלי. בין כל העניינים המיניים כן הייתה לי מערכת יחסים רצינית גם עם גבר והייתה לי מערכת יחסים עם אישה. הסיפוק והתחושה של 'אני במקום הנכון' – לא הייתה לי עם גבר כמו שהיא הייתה לי עם אישה. עם גברים – זה סבב נטו סביב מין. גם במערכת היחסים ה'רצינית' זה סבב סביב זה. עם אישה – זה סביב 'אנחנו', אינטימיות רגשית, תמיכה, רצון להפרות זה את זה במובן הרגשי. זה משהו שהרבה יותר נכון בעבורי, ואני אפילו לא נכנס למקום של הביולוגיה".

לסיום, חשוב ליונה להתייחס לאנשים שנכנעים ופוגעים בעצמם, כתוצאה מנטייתם והשלכותיה. "זה קיים ועצוב. אנשים לא מבינים את המקום של המתמודדים. יש הרבה התבטאויות משני המחנות - גם בעד וגם נגד, והן משרות בדידות גדולה. מוסיפות לבדידות שכבר קיימת. אין הבנה והכלה. גם בצד שבעד להגשים את הנטייה יש בעיה, כי מה יעשו אנשים דתיים שיש להם מצפון שהוא חזק יותר מהנטייה? יש לי חבר שהחליט ללכת על זה עד הסוף, אבל גם הוא יבוא ויאמר לך שרק אחרי טיפול רציני הוא יכול היה להחליט כך. כי אדם שמתמודד עם כל כך הרבה מצפון – אי אפשר להגיד לו 'לשחרר את המושכות'. זה פשוט לא עובד. וגם מהצד השני - להגיד תפסיק, תבחר. לא. זה לא פשוט ככה. חבל שאין יותר בני אדם שאומרים פשוט שהם מבינים אותנו וזהו. בלי עצות ורצון למשוך אותנו לכיוון כזה או אחר. נטו הבנה. נקודה".

מה הציבור בכלל והמגזר בפרט יכול לעשות למען הקהילה?

"בראש ובראשונה, במסגרות החינוך – צריך לעשות יותר שיחות, באופן כללי, על החיים. לשמוע מה הולך בחיים של התלמידים והתלמידות. דיברתי עם אדם שהיה ר"מ 30 שנים והוא סיפר לי שבאו אליו רק בשאלות אמוניות ולא בשאלות אישיות. זה פספוס. כי הרבה אנשים לא מקבלים פתרונות ושוקעים עוד יותר בבעיות.

"צריך ליצור חיבור עם התלמידים שהוא לא על רקע המסגרת החינוכית. חיבור פשוט, אנושי. אני לא חושב שמחנכים מודעים למטען שילד או נער יכולים לסחוב על עצמם".

אם היה לך מחנך תומך, הסיפור היה נראה אחרת?

"אם היה אחד כזה מגיל צעיר שמדבר איתי עליי – הדברים היו נראים אחרת. הבדידות היא אחת הבעיות המודרניות שגורמת למקרים כמו שלי לקרות, ואני חושב שאפשר להתמודד איתה. כי זה מאוד פנימי ואישי. צריך להתעניין באנשים ולהתחבר, ללמוד מה זה עושה להם ולתת גם לאחרים את החיבור הזה".

לתגובות בפייסבוק: נדב גדליה - כתיבת תוכן | This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תרופה של פעם בשנה

  הטור של סיון רהב...

מחשבות מתחת לסכך

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם