שמחה וססובר Featured

 10 sasover
שלא תחשבו שהבאנו לכם עוד אומן שחזר בתשובה, כי מבחינת גיל ססובר איש ה"קומדי סטור" המיתולוגי, הוא, המסורת והתורה היו יחד לאורך כל הדרך. אין-סוף דברי התורה שהאיש מפיץ ברשת, וגם האיחוד המחודש של חמישיית הצחוקים של שנות התשעים, הם סיבות טובות מספיק לערוך איתו שיחה מרוממת לערב שבועות * חזק, חזק, חזק וברוך

נדב גדליה

גם בעבור מי שעוד לא היה כאן בשנות התשעים, השם גיל ססובר הוא כמעט שם נרדף לנונסנס הישראלי, הדור השני. אבל אחרי שהוביל תוכניות בפריים-טיים והשתתף בתוכנית הקאלט 'קומדי סטור' – הוא נעלם כאילו בלעה אותו הטלוויזיה, לא השאיר קצה חוט ברשתות החברתיות כדי לפצח את התעלומה. אפילו הוקמו קבוצות רשת שכותרתן 'לאן נעלם גיל ססובר' או 'גיל ססובר השמיע קול'. התהייה נותרה ללא מענה, עד שגיל החליט לפני כשנה לשוב לאור הזרקורים במופע סטנדאפ חדש . ממש בעת האחרונה העפיל שוב למחוזות הטלוויזיה במסגרת האיחוד של ה'קומדי סטור'. כאילו זה היה אתמול.

"הרבה שנים לא הייתי בתוך העניינים", הוא משלים, "ורק בשנה האחרונה פתחתי פייסבוק ואינסטגרם בגלל המופע שלי. בזכות הרשתות החברתיות, גם קל לי יותר להפיץ קצת תורה, פרשת שבוע". תכף נשוב להתחזקותו הרוחנית של ססובר, בינתיים אני מנסה להיכנס לראש שלו ולהבין את נפשו שנמלטה מהפריים טיים. "אני גם לא שש להתראיין", הוא אומר, "אבל זאת תקופה לומר דברים מאחדים ומחזקים, אז בסדר. שיצא מזה רק טוב".

מה גרם לך לעזוב מיוזמתך את תעשיית הבידור שהיית חלק אינטגרלי ממנה?

"תשמע, בגיל 26 כבר הייתה לי תוכנית בפריים טיים, ובשלב מסוים הרגשתי שבע. תמיד רציתי עוד דברים והחלטתי ללכת ללמוד לתואר בפסיכולוגיה, הקמתי חברת הפקות שהפיקה ופיתחה תכנים ו-DVD לילדים, ומשם התגלגלתי לעוד עסקים כמו אנרגיה ירוקה, עולם הצעצועים, נדל"ן, הוצאתי ספר ילדים – כיוונים אחרים לגמרי מקומדיה".

ומה השתנה?

"בשנים האחרונות התחיל לדגדג לי שוב לחזור לבמה. כתבתי גם כשעסקתי בעסקים, ובשנה האחרונה זה עלה כמופע. התעורר בי הרצון להתחבר אולי למתנה שקיבלתי, אם נקרא לזה כך, אף שזה לא בא עם פתק החלפה... די הצלחתי להעלים את חיידק הבמה הרבה שנים, והוא לא הטריד אותי. אחרי ה'קומדי סטור' עשיתי עוד דברים, אבל אני חושב שיותר מעשר שנים לא הייתי בכלל בתעשייה. חיידק הבמה כנראה לא באמת עוזב אותך. גם בעסקים ההומור והיצירתיות באים לידי ביטוי".

כך נולד המופע 'איפה אתה?!' העוסק, איך לא, בהיעלמותו הסנסציונית של ססובר, לצד בדיחות מהחיים וגם שירים רציניים העוסקים בחייו החדשים של גיל שהתחתן עם רוני ססובר, לימים פעילה פוליטית ומועמדת לכנסת של 'הימין החדש', והפך עימה ועם השנים לאב לארבעה ילדים.

אחד המופעים הראשונים, עוד לפני הקורונה, הועלה ב'גולה' בפתח תקווה, וממנו נולדו פניות מבתי כנסת ומקהילות דתיות שביקשו שיופיע אצלם. נדמה שתעשיית הבידור חיכתה לססובר בסבלנות כל השנים.

דאגה בלב איש ישיחנה - מלשון להשׁיח, להנמיך אותה. אני ממליץ להעסיק את המוח בדברים אחרים: ללמוד, לפתוח את הראש. גם גמרא, כמובן. לא מזמן סיימנו מסכת ראש השנה והתחלנו מסכת קידושין קצת. אם היה לי זמן הייתי מתעסק כמה שיותר בלימוד תורה. יש שם תשובות לכל השאלות

לדידו, המעבר בין העולמות הוא טבעי לגמרי. הבידור מעולם לא היה 'אישיו', גם אם השתדל תמיד לעשות את המקסימום כדי להצליח, ואכן הצליח. "תראה, כשחזרתי מהבחינות בלהקת הנח"ל אימא שלי שאלה אם התקבלתי והמשיכה לתלות כביסה. היו כוכבים שבאו עם ההורים שלהם לבחינות, ואצלנו – קיבלתי אמנם אהבה ותמיכה גדולה אבל לא היה כל המסביב. הכי חשוב היה חינוך טוב, להיות אדם טוב. להקת הנח"ל? זה יפה, אבל המסר ששודר הוא שזה בטח לא העיקר בחיים. לא שאני כזה, קטונתי".

אתה מרגיש פער בין תעשיית הבידור דאז לזו של היום?

"אני לא רוצה לשפוט ואני חושב שיש הרבה מוכשרים. כן היה עניין של שליחות ורצון להצלחה. יש כאלה שרואים הצלחה בכסף או בתהילה – אבל אני יכול לומר שאנחנו באנו כדי לשמח את הקהל ולעשות דברים שייגעו באנשים. פחות בעניין של כסף, למרות שגם היום הוא נצרך כמובן. רצינו שכל המדינה תגיד 'לפלפים' ושלום לבוא שבת'" – ואני שומע חיקוי מוצלח של ז'וז'ו ואת עצמו ב'חם ויפת'. "כל אחד מאיתנו בא ממקום אחר בארץ. אני מחיפה, צביקה הדר מבאר שבע, רובי דואניאס מפתח תקווה, אסף אשתר מחדרה, איתי שגב מרחובות. לא היינו מהמרכז, ובאנו עם האמת שלנו שנבעה מחוויית הילדות שלנו. שום מעמד-על. משפחות טובות שבהן הכסף לא היה העניין".

לאילו דברים מהחוויות של פעם אתה מתגעגע?

"לא חוכמה להסתכל אחורה ולהגיד 'תראה, פעם'... אבל אני חושב שהיום רואים הרבה סרקזם. גם פעם היו עושים גם פספוסים, מתיחות, אבל אני חושב שהיה פחות רוע בכל זה. ה'קומדי סטור' למשל, כמעט לא נגעו בפוליטיקה, לא ירדנו על אף אחד. באנו לעשות שמח ישראלי".

מה המוטיבציה לקאמבק של ה'קומדי סטור' ודווקא עכשיו, בצל הקורונה?

"כל החבר'ה המשיכו לעסוק בתחום כל השנים האלה; רצו הרבה פעמים לעשות איחוד אבל זה לא יצא. לא היה חשק ולא הבנו למה לגעת במשהו שהצליח. אין מקרה, 'מקרה' זה אותיות 'רק מה''. מה שקרה הוא שבגלגל"צ עשו מיזם של איחודים, וביקשו שנעשה משהו בסינדיקציה עם התוכנית של צביקה ברדיו. באנו בקטע קליל. רק אחרי שזה נגמר וכבר הייתה קבוצת וואטסאפ, אסף אשתר העלה את הרעיון שנמשיך לעשות משהו כי נהנינו. 'פרטנר' קלטו את מה שהיה ברדיו והרימו את הכפפה – והחלטנו להיפגש ולזרום".

הילדים האלה של 'שם חם ויפת' משנות התשעים כבר מזמן לא ילדים, אבל האנרגיה לא נעלמה גם בגיל 48.

"לפעמים אני מרגיש כמו בן 12 אבל יש קטעים שאני מרגיש בן 80", אומר ססובר. "השם שלי הוא גיל ויש לי שם נוסף – יוסף. וססובר – זה כמו שׂשׂ אובר. כל השמחה בשם אחד. אתה מוכרח להוסיף שמחה, כי גם קוראים לך יוסף. אי אפשר לחמוק מזה. כשאני עם הילדים אנחנו יוצאים לטיולים ועושים הרבה צחוקים, קופצים עליי וכל זה. הילדים שלי בני שנה ועד עשר. הם ארבעה ואני עושה צחוקים יותר מהם. מצד שני, אני מרגיש שאני מסתכל על הדברים היום קצת אחרת מאיך שראיתי אותם בגיל צעיר. מבוגר יותר. עזוב שמונים, שבעים נגיד".

היהדות תמיד הייתה שם

גיל ורוני מגדלים את ארבעת ילדיהם בצפון תל אביב. אחרי אינסוף תפקידים בבמה ובטלוויזיה, בשנים האחרונות ססובר מתחזק במסורת. מתחזק אמרתי? הבנתם שהרבה מעבר. הוא כמובן מתנצל וטוען כדרכם של אנשי הרוח המצטנעים ב'קטונתי' ו'אני לא כזה חזק, רחוק מזה, אבל שנזכה', אבל אותי מעניין מאיפה הכול התחיל. "אף פעם לא הסתרתי את האמונה שלי", הוא אומר. "הייתי מאוד צעיר כשנכנסתי לטלוויזיה, אבל אני חושב שהייתי מהראשונים בארץ שהציגו ילד שחוזר בתשובה בטלוויזיה ב'חם ויפת'".

לא צחקתם על הדת?

"ממש לא. זו דאחקה על הילדים ששרים, לא על הדת בכלל. דווקא 'חם ויפת' אוהבים את המסורת ורוחשים לה כבוד תמיד".

כיצד נוצרה הדמות?

"הדמות הזאת התחילה די בספונטניות. כולנו באנו מהבמה ועשינו קטע כזה של אודישנים שילדים באים ל'פסטיגל', וככה יצא לי דמות של ילד שכאילו בא להיבחן ויש לו קול גבוה כמו שיש בפרחי לונדון. הילד בא עם אבא שלו לאודישן. וכששאלו אותו מה ה'שם' האב ענה: 'חם', ואז יצא ו'יפת' גם.

"לפני הכול, אני יהודי גאה ומאמין. המסורת הלכה איתי מגיל צעיר מאוד, מעין 'ידיעה' שיש בורא לעולם, ושיש לנו תפקיד כעם סגולה. זה לא חדש לי".

גם כשהוא מדבר על האתגרים הכלכליים בתקופה הזאת הוא מקפיד להכניס אמונה כמעט לכל משפט: "מסביב מדאיגה הפרנסה, הכלכלה, בסדר. אני אבל פחות אוהב את המילה דאגה. 'דאגה בלב איש ישיחנה' - מלשון להשׁיח, להנמיך אותה. אני ממליץ להעסיק את המוח בדברים אחרים: ללמוד, לפתוח את הראש. גם גמרא, כמובן. לא מזמן סיימנו מסכת ראש השנה והתחלנו מסכת קידושין קצת. אם היה לי זמן הייתי מתעסק כמה שיותר בלימוד תורה. יש שם תשובות לכל השאלות.

"הרי מה קרה בקורונה? שמו אותנו בהפרדה, עם המשפחה שלנו, כדי להיזכר מאיפה באנו. גם מסכה על הפה – לשמור על הפה שלא נדבר שטויות, ופתאום כולנו דומים, רואים רק עיניים, הכול אותו דבר. אין 'ציבור' והתקהלות וכולם שווים".

תחזיקו חזק, זה לא נגמר כאן, כי ססובר הוא אומן המילה השנונה: "הקורונה התחילה עם ההכנות לפסח – כל הזמן צריך 'לנקות' את עצמך - באלכוג'ל. זה הכי פסח שיש - שהכול התחיל מהדיבור של יוסף שדיבר רעה על אחיו כשלא הבין אותם, ואז גלו למצרים. בכל אופן אני מאמין ש'אין רע יורד מלמעלה'. אנשים חושבים שמישהו מעניש אותם מלמעלה. הם לא מבינים שהמעשים שלהם מביאים עליהם את התוצאה".

מי שעוקב אחרי ססובר ברשת ובתוכניות שומע אותו מכניס כמעט בכל הזדמנות חידוד לשון מעמיק מפרשת השבוע. איך הוא ממציא את כל החידודים האלה?

"אני חולה על זה, מגיל צעיר. אני אוהב את השפה העברית וכבר כילד הייתי בקטע של תשבצי היגיון. לדבר זה לברוא מציאות. 'העבר - אַין, העתיד - עדיין, וההווה - כהרף עין, דאגה מניין'? אני מת על המשפט הזה. הסיפור של דברי התורה ברשת התחיל לפני יותר שנה מקטע שהייתי מקבל לשבת סרטון בשם 'ממתק לשבת'. הייתי מפיץ את זה, ולאט לאט הייתי מוסיף הקדמה והתחלתי לכתוב יותר וזה נהיה ארוך. וחוץ מזה יש לנו להקה, 'הפרעת הקשב', עם הילדים שלי, ואנחנו מצלמים סרטון קבוע עם דברי תורה לפני שבת".

עדיין צועקים 'הדתה' בימינו?

"שטויות. אני מקבל רק תגובות טובות על הדבר הזה. כשאתה בא באמת, אנשים אוהבים. שמחים לשמוע. גם הם יהודים".

אז תיאלץ לספר לי יותר לעומק על התהליך שעברת.

"לפני 13 שנה אבא שלי נפטר והרגשתי צורך להגיד קדיש. לא באתי מבית דתי, אבל בבית הספר, למשל, מאוד תפס אותי העניין שהמנהל בבית הספר אמר: 'ואהבת לרעך כמוך'. בבית, הפרדנו בין בשר לחלב וצמנו ביום כיפור, אבל לא ידעתי יותר מדי מעבר לזה שצריך להיות טוב ושיש מי שמכוון את הדברים בשמיים. ברמת ידיעה. חשבתי שהקדיש יעזור לאבי. הרי אם הוא היה פה והיה מבקש עזרה לסחוב מכונת כביסה - הייתי עוזר לו, לא? אז ברור שקדיש. לא ידעתי להתפלל ואנשים טובים עזרו לי.

"הרב אליעזר ברוד, שחיתן אותי, הכיר לי את הרב עידו רהב הלוי, רב הקהילה במקום מגוריי, כדי לעזור לי באמירת קדיש על אבי ז"ל. גם חבר 'סרוג' בשם צביקה שלזינגר מהקהילה בגבעתיים עזר לי. הייתי מגיע לשם לשלוש תפילות כל יום. שם למדתי גם להתפלל והתרגלתי לדברים. בהמשך התברר לי שצביקה נולד ביום ההולדת של אבא שלי, ויום ההולדת של הרב עידו - הוא יום הפטירה של אבא שלי. מדהים ששני האנשים שעזרו לי עם הקדיש של אבא שלי – קשורים אליו בתאריכים".

לפני שנים אחדות הקים לעילוי נשמת אביו את 'מאה' - עמותה המחברת בין אומרי קדיש לקרובי נפטרים שאינם יכולים לומר את הקדיש בעצמם באופן קבוע. "אבא שלי היה בשב"כ הרבה שנים. לא ידעתי כלום עד שקברו אותו בארון, והיה מטח כבוד. כשראיתי כמה אנשים לא יודעים את התפקיד והמשמעות של הקדיש ושצריך לומר אותו אחד-עשר חודש - צמחה מזה העמותה. מאה זה ראשי התיבות מאירים את הנשמה".

איך זה עובד?

"אנחנו מאתרים אנשים שמוכנים להגיד קדיש בעבור מי שאין מי שיגידו עליו או שהקרובים לא יכולים להגיד. יש אתר, ולצערי כל הזמן נוספות בקשות, מפה לאוזן, והמטרה היא להגדיל את זה כמה שיותר. יותר תקציב – יאפשר להרחיב את הפעילות, כי מהות העמותה היא לא לבקש את הכסף הזה מאלו שצריכים שיאמרו קדיש. כי כשמבקשים מיהודי, בפרט חילוני, כסף על הקדיש על אבא שלו - לא תמיד הוא מתחבר לזה. אצלנו העמותה מממנת את זה.

כשחזרתי מהבחינות בלהקת הנח"ל אימא שלי שאלה אם התקבלתי והמשיכה לתלות כביסה. היו כוכבים שבאו עם ההורים שלהם לבחינות, ואצלנו – קיבלתי אמנם אהבה ותמיכה גדולה אבל לא היה כל המסביב. הכי חשוב היה חינוך טוב, להיות אדם טוב. להקת הנח"ל? זה יפה, אבל המסר ששודר הוא שזה בטח לא העיקר בחיים

"זה התחיל מקדיש, אבל הרעיון הוא ללוות יהודים בתקופת משמעותיות בחיים שלהם. מתחילים מהמיתה – 'טוב שם... ויום המוות מיום היוולדו', אבל הרעיון הוא להגיע לברית מילה ולעזור בחתונות. לעשות את זה כמו שצריך. למשל, מגיעים אליי לא מעט אנשים שחוששים להתחתן עם רב ורוצים שאני אחתן אותם, אבל אני מוכן רק אם יש רב איתי. יש כל מיני נקודות משמעותיות אצל יהודי, ומטרת הגיוס היא לחבר עוד מתנדבים כדי שנוכל להנגיש את היהדות סביב הטקסים היהודיים ושלא יחששו, בלי פחד. אני לא נותן ביקורת, רק חושב שיש חוסר ידיעה כששומעים על היהדות ומפחדים סתם מרב עם כובע. הלוואי שנצליח לעשות את זה כמו שצריך, כמו שכתוב".

מה אתה לומד ביום יום?

"חסידות, תניא, פרשת שבוע, גמרא. כעת סיימתי שיעור עם הרב אביחי קצין מרעננה, יהודי יקר וחכם".

אתה ממש דתי?

"דתי טילים!" הוא צוחק. ואז זה מכה שוב: "קטונתי. אני לא הולך עם כיפה ביום יום. אני חלש, אני לא איזה... בוא, תקשיב, יש לי תפילין והייתי איתן בכל העולם ואני מניח אותן בכל יום, ובשבת אני לא עובד. לא יוציאו אותי לעבודה בשבת. אין סיכוי. תביא לי מזוודה עכשיו עם מיליארד דולר ותגיד לי לא להניח תפילין יום אחד - אין מצב שאני מסכים לזה".

מי הרב שלך?

"הרב עידו רהב הלוי, רב הקהילה, קרוב אליי במיוחד. אני לומד גם עם הרב יובל אשרוב והרב אליעזר ברוד שחיתן אותי, ומכל מלמדיי השכלתי. אני משתדל ללמוד מכולם".

להיות אומן מסורתי או ימני בתעשייה זה שונה מבעלי תפיסה אחרת?

"אני לא אוהב את התיוגים האלה. מה שהיה אתמול שמאל היום הוא ימין, ולפעמים להפך. דברים משתנים. אני לא חושב שיש היום מישהו שרוצה להחזיר חלקים מהארץ. אנשים כבר מבינים את החשיבות של השיבה לאדמתנו ושאנחנו עם נבחר, רואים את זה גם ברשתות החברתיות".

סוד הצחוק

אז עכשיו אתם כבר פחות מתפלאים שראיתם את שמה של אשתו – רוני ססובר – ברשימת המועמדים של הימין החדש לכנסת.

"עזוב אותי מפוליטיקה. היא רוצה לתרום. כעת היא בארגון 'שורת הדין' ושם יש עבודה עם שליחות משמעותית והרבה אהבת ישראל והגנה על העם שלנו. רוני היא תותחית-על. אשת חיל אמיתית. חכמה ומבריקה. בכל ליבה היא רוצה לתרום וככה אנחנו מחנכים את הילדים שלנו: לתרום לאחדות ישראל. זה העניין ואנחנו מנסים לפעול יחד ולחוד בשביל זה, כמו העניין שיצאו נגד חב"דניקים באזור שלנו, בצפון תל אביב.

"לפעמים מרימים את הרע כדי שאנשים יתעוררו יותר. אתה יודע כמה אנשים מניחים תפילין עכשיו בתל אביב בגלל כל הסערה שהייתה נגד הדוכנים? כשמרימים נושא והופכים אותו לאייטם, זה פועל רק ההפך ולטובה. היוזמה ההפוכה היא אדירה. יש מיזם שבו מתייגים שלשה אנשים בקטע של 'אתגר התפילין'. בשיעורים שאני נמצא בהם יש לא מעט אנשים ידועים שמקפידים ללמוד תורה. הרבה מצטלמים עם תפילין ומספרים שהם לומדים. הסחף אחרי הנחת תפילין לא היה בזמנים ההם, בשנות התשעים, ברמה של היום.

"נכון, יש המון קרבה לצד תגובות הנגד. זה מה שה' עושה. מלך. מה זה מלך? מוח-לב-כבד, המוח צריך לשלוט ברגש וביצר, ההפך זה למך. נותנים לרגש או ליצר לשלוט על השכל. יש קבוצות שעושות יותר רעש מהגודל שלהן. הם מעטים שעושים רעש, זה הכול. כמו אלה שיוצאים נגד חרדים. עזוב, רוב האנשים אוהבים זה את זה ורואים את זה הרבה. אנחנו יודעים מה זה תקשורת, זה גם ההבדל בין פעם להיום – היום רואים יותר ויותר ליבוי של אש. אני לא בטוח שלא מתחרטים אחרי שאומרים דברים קשים. כל שדרן יספר לך שיש לו חבר חרדי. אין אנשים רעים, יש התנהגויות רעות".

איך נמנעים מליפול למקומות האלה לדעתך?

"תלמד שיעור תורה. אנשים לא מבינים את זה. הולכים ליוגה ושיאצו, אני לא נגד, אבל הם לא מבינים ששיעור תורה עוזר להכול. לבית, לזוגיות, לעצמך.

"תגיד ליהודי ללמוד תורה – זה נראה לו מוזר. אבל זאת חוכמת החיים. אני רחוק מזה וצריך לעשות יותר, אבל זה הרעיון. התורה מרחיבה את הדעת. היא ספר הוראה לחיים, יש כוח לאותיות. שלא יתפרש לא נכון, תופסים אותי כקרוב יותר לצד החילוני. מה מכירים בי? 'חם ויפת' ואני כן, אוהב מאוד דתיים, חרדים. ותמיד אמרתי לאנשים, עוד לפני שלמדתי – שאדם שאומר בכל יום 'מודה אני' או קורא בבוקר 'כבד את אביך ואת אימך' וגדל על דברים כאלה כמו תפילות השחר – זה הופך אותו לאדם טוב יותר. אנשים רואים סדרה טלוויזיה וזה משפיע, אדם שקורא דברים כאלה טובים כל יום – זה לא משפיע עליו מבפנים?! איזה סיכוי יש שלא?

"אנשים באים ואומרים 'יש שם גנבים', אבל בעיניי הסיכוי שיש עבריינים בחברה הדתית או החרדית – הוא קטן עשרות מונים לעומת חברה שאין בה רוטינה כזו".

הילדים של משפחת ססובר לומדים בבית הספר השכונתי שאינו דתי. אבל ססובר עוסק בלא מעט פעילות הדתה ממש בתוך בית הספר של ילדיו. "מזמינם אותי לשם לתת שיעורים לחגים, לתקוע בשופר, אנחנו משתדלים ללמד אותם בבית, עושים קידוש, שיעורים ומדי פעם אנחנו שוקלים לעשות חיזוקים ולעבור למקומות אחרים".

לעזוב את תל אביב?

"יש מחשבה, זה יכול להיות רעננה. אנחנו לא פוסלים קהילה. יש בתל אביב כל מיני מוסדות דתיים, אבל זה שונה. חיפשנו משהו קצת אחר. בינתיים רק מדברים, ואולי זה יקרה".

איך אתם כהורים של 'דור המסכים'?

"דחיתי הרבה זמן את הבן שלי בן העשר, עד שנתתי לו טלפון. חיכיתי עד שלכל הכיתה יהיה, וכמובן - אנחנו משתדלים להגביל מסכים. היה לי קשה עם פורטנייט ואיך שיורים באנשים, ואנחנו משתדלים שיקראו גם ספרים, ילמדו פרשת שבוע ודברים כאלה.

"אני תמיד חצוי בין הצחוק לאמת", מסכם ססובר את שיחתנו באופן פיוטי למדי. "כל צחוק אמור לשבור משהו או להביא אמת כלשהי. צחוק זה 'צא חוק', צריך לשבור משהו כדי שזה יצחיק. משה רבנו, גדול הנביאים, לא צחק אף פעם כי הוא ידע הכול, אי אפשר היה להפתיע אותו באיזה פאנץ', הוא הכיר את כל האופציות. במקביל, חוץ מצחוק, אני עובד על הרצאה שתדבר על מסורת, מילים ואותיות, שאנשים יתחברו יותר. במופע אני מדבר על איפה אנחנו, כולנו. איך אנחנו מתייחסים לילדים שלנו, לזמן, לטכנולוגיה, לדברים שמשתנים לנו מול העיניים".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תכלה שנה וברכותיה

  מאמר לראש השנה מאת...

לתת לכולם להיות שותפים

  מאמר לראש השנה מאת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם