חקוקים באבן Featured

 8 the ten commandments
רבים ניסו לפצח את ההשפעה מרחיקת הלכת על עיצוב המוסר האנושי שהייתה לעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל בהר סיני * האם הושלמה מהפכת יום המנוחה? מדוע נקשרו הדיברות עם החוקה האמריקאית? האם האומנות המופשטת המודרנית הלכה בעקבות שלילת עשיית הפסל? * אבל למהפכת המוסר הישראלית הזאת יש עוד כברת דרך ארוכה כל עוד הדיבר הראשון טרם הופנם במלואו. בעיקר בקרב ישראל * עשרת הדיברות – הקמבק המודרני

איתמר מור

הסרט 'עשרת הדיברות' של הבימאי ססיל דה-מיל, שיצא לאקרנים בשנת 1956, נחשב לאחד מעשרת הסרטים המצליחים ביותר בקופה מאז ומתמיד. הסרט, שמספר את סיפור יציאתו של עם ישראל מצרים ומסעו במדבר, נחשב לאחד המופתים הקולנועיים של כל הזמנים מבחינת אפקטים ופעלולים ונלמד גם כיום בבתי ספר לקולנוע בכל רחבי העולם.

מעבר להכרה הקולנועית-אומנותית זכה 'עשרת הדיברות' למחווה נדירה ויוצאת דופן לפני כ-20 שנה כשהחליט הקונגרס האמריקאי להעבירו לשימור בארכיון הלאומי. הקונגרס קבע כי 'עשרת הדיברות' הוא סרט "משמעותי מבחינה תרבותית והיסטורית... המבטא את נשמת אפה של האומה האמריקאית היונקת את משמעותה מאלוהים, משה רבנו, יציאת מצרים ועשרת הדיברות".

במרכזו של חג מתן תורה עומדת קריאת עשרת הדיברות, הקודקס שמסמל יותר מכול את תמצית תורת ישראל. ישאל השואל ובצדק: מה לארצות הברית של אמריקה ולמשה רבנו ועשרת הדיברות? ובכן, מסתבר שעשרת הדיברות חשובים לא רק לנו היהודים. הם השפיעו לאורך ההיסטוריה על עמים, אומות ותרבויות, וארצות הברית היא הביטוי המודרני והדומיננטי ביותר למגמה זו.

חלק ניכר מההוויה המוסרית, חוקתית, משפטית, תרבותית ופוליטית של ארצות הברית מבוסס על הסיפור התנ"כי של יציאת מצרים ועשרת הדיברות. הביטויים לכך אינסופיים. בנרטיב האמריקני האבות המייסדים, אותם מתיישבים ראשונים שהפליגו מבריטניה ליבשת החדשה, נחשבים כמי שיצאו ממצרים, וחציית האוקיינוס כמוה כחציית ים סוף אל הארץ המובטחת. מאות אתרים בארצות הברית נושאים שמות תנ"כיים, כמו ירושלים, ציון, יהודה ובית אל. על 'פעמון החירות', המסמל את עקרון החופש שהנחה את האבות המייסדים, חרות הפסוק: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". הסמל הרשמי של אוניברסיטת ייל הוא המילים 'אורים ותומים' הכתובות בעברית. על הסמל הרשמי של אוניברסיטת קולומביה נמצאות ארבע אותיות השם המפורש וכן השם 'אוריאל'.

נשיא בית המשפט העליון בארצות הברית קבע לפני כ-15 שנים: "ההכרה בהשפעת עשרת הדיברות על מורשתנו מאפיינת את ארצות הברית". פסיקתו באה במענה על עתירה שהוגשה לבית המשפט כנגד כמה מדינות שהציבו במרחב הציבורי אנדרטאות של עשרת הדיברות. הטענה הייתה כי יש בהצבתן של אנדרטאות אלה משום הפרת ההפרדה בין דת ומדינה הנהוגה בארצות הברית. הנשיא העליון לא רק דחה את העתירה אלא אף הכחיש אותה בהביאו אינסוף ראיות לכך שעשרת הדיברות אינם סמל דתי אלא סמל אמריקאי.

למשל, באגף הדרומי של בית המשפט העליון של ארצות הברית מוצב מאז שנת 1935 פסל דמותו של משה רבנו אוחז בידיו את לוחות הברית ועליהן עשרת הדיברות בשפה העברית. עשרת הדיברות מקשטים גם את השערים והדלתות בכל אולמות בבית המשפט העליון האמריקני. כשהושלמה בניית ספריית הקונגרס בשנת 1897 הוצב גם שם פסלו של משה. עשרת הדיברות מוטבעים ברצפת הארכיון הלאומי האמריקני וכן למרגלות 'פסל רוח החוק' במשרד המשפטים. פסלו של משה האוחז בעשרת הדיברות ניצב גם מול מושבו של יו"ר בית הנבחרים האמריקני (תארו לעצמכם את הסערה שהייתה קמה לו היה מציע מישהו להציב את עשרת הדיברות מול כיסאו של יו"ר הכנסת).

אגב, ההסבר להכנסת עשרת הדיברות לבית המחוקקים הוא זה: "משה העניק חוקים, ולא רק דת". בשנת 2006 אישר הסנאט של קליפורניה הצעת חוק ולפיה "לעשרת הדיברות השפעה רבה כמו לכל התנ"ך על הממשל האזרחי ועקרונות המשפט בארצות הברית". פסלי משה רבנו ועשרת הדיברות מוצבים בבתי משפט פדרליים, מחוזיים ועליונים בקליבלנד, אינדיאנפוליס, פנסילבניה, מינסוטה, מישיגן, טנסי, קליבלנד, וסטצ'סטר, פיטסבורג, פורט ויין, ג'קסון, ברוקלין, בספרייה הציבורית בבוסטון, בבניין הקפיטול בנברסקה ועוד.

יורם אטינגר, לשעבר ציר בשגרירות ישראל בארצות הברית והיום מומחה ליחסי ארצות הברית–ישראל, מספר כי באחד מביקוריו בעיר אוסטין, בירת טקסס, הבחין באנדרטת עשרת הדיברות שבתחתיתה סדרה של מגיני דוד על מדשאת בניין הקונגרס.

"אנדרטאות מהסוג הזה קיימות במדינות נוספות רבות בארצות הברית, כמו אוקלהומה סיטי, ליטל רוק בירת ארקנסו ועוד", אומר אטינגר. "כל האנדרטאות הללו הן פרי ויוזמה של מחוקקים שאינם יהודים. באקדמיה הצבאית המובילה בארצות הברית, מכללת וסט פוינט, מוצבים בבניין המנהלה הראשי דמויותיהם של מי שנחשבים לתשעת הלוחמים הנועזים בהיסטוריה האנושית, או בכינויים האמריקאי 'תשעת הראויים' (The Nine Worthies), ובהם יהושע בן נון, יהודה המכבי ודוד המלך. מסתבר שנושאים שעדיין נמצאים בעיצומה של מחלוקת פה אצלנו בישראל זוכים להערכה גדולה מאוד של הציבור האמריקאי ומערכת המשפט שלו".

בסיס לחירות האדם

לעשרת הדיברות השפעה לא רק על האמריקאים אלא על האנושות כולה. לעיתים מדובר באימוץ של סעיפים מסוימים ולעיתים בהשראה כללית במסגרת עיגון רעיון או מערכת חוק.

הביטוי הבולט ביותר לאימוץ גלובלי של ערכים מעשרת הדיברות הוא רעיון השבת. במרוצת הדורות אימצו עמים בכל רחבי העולם את המושג הבסיסי של השבת הישראלית בקביעת יום מנוחה שבועי מעמל. אימוץ יום השבת ליום מנוחה בקרב נוכרים ניכר עוד בימי יוון ורומי ומצוין בכתבים שונים מתקופות אלו. על תפוצת השבת בימיו כתב יוסף בן מתתיהו: "אין עיר יוונית או ברברית ואין עם שלא חדר אליהם מנהג היום השביעי, שבו אנו שובתים". עם התחזקות הנצרות אסרו מנהיגי הנצרות את שמירת היום השביעי כמסורת היהדות וציוו לשמור את יום ראשון. למרות האיסור גם תקופה ארוכה אחר כך המשיכו רבים בשמירת השבת כבמתכונת היהודית.

גם בקרב עמי ערב, עוד קודם לתקופת האסלאם, חדר רעיון המנוחה, ולימים נקבע היום השישי ליום מנוחה וקודש. השבת היהודית שימשה בכל מיני תקופות השראה גם לדוקטרינות סוציאליות שקראו לקצר את שבוע העבודה. על השראה זו כתב למשל המדינאי והסוציאליסט הצרפתי פרודון: "אין דבר שיוכל להשתוות אל השבת שניתנה לישראל בהר סיני שעיקרה שוויון וחירות וממנה התוצאות להתפתחות החברה, המוסר, בריאות הגוף והנפש והאושר התמידי".

בעידן החדש היו עשרת הדיברות השראה לניסוח הטיוטה הראשונה של הכרזת האו"ם לכל באי עולם בדבר זכויות האדם; הכרזה שלימים הפכה לבסיס להקמתה של הוועדה לזכויות האדם של האו"ם. מי שעמד בראש הגוף שניסח את ההכרזה היה המשפטן היהודי ממוצא צרפתי רנה קאסן, או בשמו העברי שמואל קצין. קאסן, שזכה בפרס נובל לשלום בשנת 1968, טען שמגילת זכויות האדם של האו"ם היא למעשה עיבוד ופיתוח של עשרת הדיברות. קאסן מספר בזיכרונותיו שזו גם הסיבה שניסה בשעתו לשכנע את עמיתיו המשפטנים להנהגת ועדת זכויות האדם לשנות את שמה מ'ועדת זכויות האדם' ל'ועדת חובות האדם'.

פרופ' אמנון שפירא מהפקולטה למדעי החברה והרוח באוניברסיטת אריאל מסביר כי השינוי שתבע רנה קאסן איננו סמלי אלא מאפיין את השיח היהודי המבליט את החובה על פני הזכות. "המילה 'זכות' אינה מופיעה בתורה כלל, ועובדה זו מעלה את השאלה אם יש בכלל בתורה זכויות אדם", אומר שפירא. "התשובה היא שביהדות זיהוי הזכויות נעשה באמצעות ההכרה בחובות, או כדברי בעל מסילת ישרים: 'שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו'. לכן עשרת הדיברות לא עוסקים בזכויות אלא בחובות בלבד: 'לא תרצח', 'לא תגנוב', 'לא תענה ברעך עד שקר'.

"כשאדם מקבל עליו את החובות הללו, ממילא מתגלית זכותו שלו וכן זכותו של הזולת שלא להיות נפגע ברצח, גנבה או עדות שקר. במילים אחרות: עשרת הדיברות משמשים אנטיתזה לשיח התרבותי של העידן הפוסט-מודרני שעוסק רק בזכויות ומפחד מאוד מלתבוע חובות. זה בולט למשל ברובד המדיני כשמדברים על 'זכויות הפלשתינים' אך נמנעים מלדון בשאלה מהן חובותיהם. בחינוך עסוקים ב'זכויות הילד' ובצורך להיות קשובים רק לרצונותיו ולרגשותיו, מה שפוגע ביכולת לכוון אותו לתפקיד, משימה, חובה או גבול, כמו למשל בסערת המכנסונים שהתרגשה עלינו".

 

אבל איך קודקס חוקים כמו עשרת הדיברות, שיש בו רק חובות, יכול להיות בסיס לזכויות אדם?

"'עשרת הדיברות' אינם קודקס חוקים אלא קודקס של 'דיברות'. כל קיום העולם וקיום התורה הוא באמצעות הדיבור: בעשרה מאמרות נברא העולם. אנו קוראים לכל אורך התורה איך ה' מדבר עם משה, והוא בתורו מדבר את הדברים אל בני ישראל. 'ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל' הוא אולי הפסוק המייצג ביותר של הרעיון הזה: אנחנו לא מצווים אלא מדברים ואומרים. בסיני משה מקבל מהקב"ה את 'עשרת הדברים', לא את 'עשרת המצוות' או 'עשרת ההוראות' או 'עשרת הציוויים'.

"אגב, בתרגום לאנגלית הדיוק הזה לא נשמר. 'עשרת הדיברות' מכונים באנגלית The Ten Commandments, שזה בעצם 'עשרת הציוויים'. ההבדל בין אמירה לציווי הוא הבחירה. היסוד לקיום התורה הוא בבחירה החופשית: 'נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים'. בציווי ובהוראה אין בחירה, יש רק ציות. במילים אחרות, עשרת הדיברות משמשים הבסיס לחירות האדם בעצם יכולתו לבחור, מה שממילא מגדיר את הזכות הבסיסית ביותר של האדם להיות חופשי".

אמרנו את זה קודם

מנגד לקולות המבליטים את ההשפעה של עשרת הדיברות על הציוויליזציה האנושית יש גם מי שאינם חושבים שמדובר בבשורה גדולה כל כך, אם משום שהאנושות לוקחת מהמארג השלם רק את החלקים שמתאימים לה ואם משום שהיא מפקיעה את זכויות היוצרים ומציגה רעיונות יהודיים כחדשנות אותנטית-מערבית. למשל, ההוגה והאידאולוג מוטי קרפל מסכים עם הקביעה שעשרת הדיברות הם הבסיס למוסר האנושי המקובל. עם זאת, מאחר שהערכים הללו התקבלו ללא קבלת הסמכות הא‑לוהית שציוותה עליהם, המוסר האנושי הזה קורס בכל פעם מחדש.

"ההכרה האנושית בעשרת הדיברות כיסוד ערכֵי המוסר האנושיים חשובה, אך היא רק חלק אחד מהתיקון", הוא אומר. "הדיברות מתחילים ב'אנכי ה' א‑לוהיך', כלומר בהצהרה שבלעדיה כל התוכן של עשרת הדיברות מאבד את ערכו. במילים אחרות, אין לחלקים המוסריים שבעשרת הדיברות יסוד יציב כשהם מועמדים בנפרד מהאמונה בא‑ל.

"הרב קוק חוזר על הרעיון הזה כמה פעמים באורות הקודש וגם באורות ישראל. זהו עיקרון מכונן שהאנושות החמיצה, ודאי בתקופה המודרנית, שבה ערכי המוסר התבססו על אידאולוגיות אנושיות כמו לאומיות, סוציאליזם, שוק חופשי, נאורות ורציונליזציה. כלומר, לא מספיקה ההכרה בקיומו של מוסר בעשרת הדיברות כל עוד מתעקשים לבסס את ערכי המוסר בהקשר חילוני-אתאיסטי.

"לכל אורך המאה ה-20 אנו רואים שוב ושוב כיצד המוסר האנושי קורס. האנושות המתקדמת והמוסרית לכאורה התגלתה פעם אחר פעם במלוא כיעורה, אכזריותה ועליבותה, והתברר שאין ערך למוסר אנושי אם מאחוריו לא עומדת סמכות שאיננה אנושית. המחשבה שאפשר לסמוך על האדם, מצפונו ויושרו התגלתה כנאיבית. המגמה הזאת התעצמה עוד יותר בעידן הפוסט-מודרני שבו אנו חיים: מצד אחד מאדירים את המוסר, הזכויות והשוויון, ומצד אחר מארגנים ומגדירים בכל פעם מחדש את המושג מוסר על פי הצרכים של אותו הרגע.

"ניקח למשל את הדיבר 'לא תנאף'. התרבות הפוסט-מודרנית מסכימה שניאוף איננו מוסרי, אך בד בבד היא שואלת בכל פעם מחדש מהו ניאוף. הפרשנות הגמישה הזאת מעקרת את האיסור, הופכת אותו לנטול משמעות. מצד אחד מדברים על צדק, שמירה על החלשים בחברה ועל 'לא תגנוב'. מצד שני, כשזה מגיע לשורת הרווח וערכי השוק החופשי, גם ערכים נעלים מתרוקנים מתוכן. במילים אחרות, כל עוד נוטלים מהדיברות את הבסיס הא‑לוהי שלהם, הם הופכים לעוד מערכת מוסרית אנושית-טבעית שימי חייה קצובים ומוגבלים.

"מי שאולי ניסח ואמר את הדברים בצורה הטובה והחריפה ביותר הוא דווקא הפרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל, שלעג לגישה המערבית המעמידה את 'ואהבת לרעך כמוך' כערך טוטלי אך בפועל מתנהגת בצורה הפוכה לחלוטין. ליבוביץ נהג לצטט את הפסוק המלא, 'ואהבת לרעך כמוך אני ה''. כשאין סיפה ממילא גם הרישה מתבטלת".

הרב ראובן פיירמן מחזק את הדברים ומצביע על כשל נוסף: העולם מוחק את המקור היהודי של ערכי המוסר. יש הכחשה של המקור וניסיון להציב את הרעיונות המוסריים של היהדות ועשרת הדיברות כיצירה חדשה ואותנטית.

"יש הרבה דברים שהתורה אומרת לעולם והעולם מאמץ ובאותה נשימה מוחק את זכויות היוצרים", אומר הרב פיירמן. "מדובר בשיטה קבועה שבה בתחילה האנושות לועגת ובזה לרעיון היהודי. בשלב השני היא מאמצת אותו אגב שינויים כאלה ואחרים. בשלב השלישי היא גם תובעת לעצמה את הקרדיט ומציגה את הדבר כחדשנות אותנטית שלה. יש אינסוף דוגמאות למהלך הזה. הנה, במהלך אלפי שנים נתפס סיפור בריאת העולם של ספר בראשית גם בעיני הפילוסופיה וגם בעיני המדע כשקרי והזוי. תאוריית 'המפץ הגדול' הופיעה לראשונה רק לפני כמאה שנה והחלה להתפרסם בציבור רק לפני כשבעים שנה. עד אז הייתה הגישה הרווחת שהעולם הוא קדמון, כלומר היה קיים מאז ומעולם. כיום המפץ הגדול הפך לאחת משתי התאוריות הראשיות המקובלות במדע בנוגע לדרך שבה נוצר היקום.

"אגב, החוקרים עוסקים לא רק בשאלה איך נברא העולם אלא גם בשאלה מאין הגיע. התשובה שהמדע נותן היא שהעולם הגיע 'יש מאין מנקודה סינגולרית שאין כדוגמתה'. במילים אחרות, הנה לנו תיאור שמשתמש במילים נרדפות למה שאנו קוראים בספר בראשית 'והארץ הייתה תוהו ובוהו', כלומר כאוס, ואז בנקודה ייחודית שאין כדוגמתה קרה משהו: 'ויאמר א‑לוהים יהי אור, ויהי אור'.

"בריאת העולם היא דוגמה אחת בלבד למגמה רחבה שבה העולם דוחה את התאוריה והבשורה הישראלית ולאחר זמן מאמץ אותה בהתאמה למינוח שונה, מה שבהמשך מאפשר לנתק את הקשר המקורי למסורת של עם ישראל. תנועה דומה מתרחשת גם בעשרת הדיברות.

"הדוגמה הבולטת ביותר היא השבת. אין היום אף חברה מסורתית או מודרנית אחת שאין בה יום שבתון שבועי, אם ממניעים דתיים ואם ממניעים סוציאליים. הרעיון הזה התקבל לחלוטין קבלה רוחבית, אך שוכחים שבתחילת הדרך נתפס רעיון השבת נחות, הזוי ואפילו לא מוסרי. היוונים וגם הרומאים ראו בשבת סמל לעצלות, מנהג מגונה ואמונה טפלה. המשורר הרומאי בן המאה ה-5 לספירה רוטיליוס נמטיאנוס ביטא סלידה עמוקה מהשבת. הוא כינה אותה 'מגפה', 'עצלות נקלית' ו'מחלה'. נמטיאנוס היה מזועזע כשראה רבים מהרומאים מאמצים את מנהג השבת מהיהודים. מדובר בהוגה הרומאי האחרון לפני עליית הנצרות, שכבר עברה לשלב הבא בתהליך: קבלה רשמית של רעיון יום השבתון אגב שינויו מיום השבת ליום ראשון, מה שאפשר לה להציג את רעיון השבת כנוצרי-אותנטי.

"מגמה דומה אנו יכולים לראות בציווי 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'. אלפי שנים התרכזה האומנות בתיאור המראות כפי שהם במציאות. כלומר, הדגש הושם על חיקוי, העברת הדימוי מהמציאות לאמצעים הפלסטיים, והדיוק נחשב לאומנות. במאות השנים האחרונות עברה האומנות, ודאי הזרמים המרכזיים שבה, לכיוון אחר לחלוטין. מהדיוק, החיקוי, הריאליסטיות עבר הדגש למופשט ולטכניקה. האומנות נטשה את הפסל והתמונה ועברה לדימוי של רעיון, מחשבה או ערך. גם פה מדובר על הגשמת ציווי א‑לוהי, אך הצגתו נעשית כגישה מודרנית.

"כלומר, גם אם יש השפעה של היהדות על העולם, העולם עדיין איננו מוכן להודות בכך. הוא מוכן לאמץ את התכנים אך חייב ליצוק אותם להגדרות אחרות כדי לטשטש את ההשפעות היהודיות על המוסר, החוק, האומנות והערכים. התיקון יושלם רק כשנדע לחזור ולהדגיש את המקור האמיתי והא‑לוהי של הרעיונות הללו. כשנפסיק להתבייש ונדע לומר בגלוי גם למוסר, גם לאומנות וגם למדע: 'זה לא שלכם. אנחנו ידענו ואמרנו את זה קודם. הרבה לפניכם'".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ירושלים עולה עולה

  מאמר מאת עפר ברקוביץ

חופש טוב

  שלשה טיפים למימוש החופש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם