שתי הקלקות מלבנון Featured

 4 lebanon
אפילו יוזמי קבוצת הפייסבוק 'סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים' עוד לא יודעים להסביר עד הסוף מה גרם לה להפוך בתוך חודש ללא פחות מתופעה חברתית חסרת תקדים * עשרות אלפי לוחמים שהחזיקו את גזרת לבנון המדממת מוצאים בה מקום שבו הם יכולים בפעם הראשונה אחרי עשרים שנה לחלוק כאב, חוויות, שפה שרק הם מבינים ובעיקר לסגור מעגלים שמחכים להיסגר כל כך הרבה זמן

איתמר מור

בשנת 1995, לפני 25 שנה, היה נאור פרץ באמצע שירותו הצבאי הסדיר בגדוד 890 של הצנחנים. הוא וחבריו לגדוד תפסו קו בלבנון וישבו במוצב ציפורי, מוצב ששכן קרוב למדי לגבול עם ישראל אך עדיין היה בתחום לבנון. שלושה חודשים מורטי עצבים עשו פרץ וחבריו בציפורי בשגרה שכללה כוננויות עם שחר, הפצצות ופצמ"רים של חיזבאללה, סיורים ומארבים וחשש תמידי להיתקלות או להיקלעות למארב או לזירת מטענים. שלושה חודשים של 'שגרה' שכביכול לא שווה לספר עליה כי במונחים הצה"לים לא קרה בה כלום. אלא שאז כמו תמיד הגיעה התפנית בעלילה, וכמו תמיד היא התרחשה ביום האחרון של הקו, רגע לפני החזרה לישראל. פרץ יצא עם עוד כמה מחבריו למחלקה לסיור חפיפה עם הקצינים של גדוד 13 מחטיבת גולני שעמדו להחליף אותם.

"החפיפה התנהלה בהליכה רגלית לאורך ציר עד למוצב של צד"ל ליד הכפר חולה", מספר פרץ. "אחרי החבירה לצד"לניקים תצפתנו על נהר סלוקי, ואז חזרנו למוצב בציר אחר כדי לשבור שגרה. היינו כוח של 13 איש ובראשם אני, מאחר שהייתי מצויד במטו"ל רימונים. אתה הולך כשהמבט נע ללא הרף לצדדים ובמקביל סורק את הקרקע אחר מטענים או תיל הפעלה מתוח. הלכנו בתוך שטח חקלאי שבו טרסות, ואני הייתי בסוג של נתק מהשאר הכוח, שהיה בטרסה גבוהה יותר מעליי. בשלב מסוים זיהיתי בתוך הטרסה שלאורכה אני הולך אבן ירוקה. מבט נוסף הבהיר שמדובר בקופסה ירוקה, כלומר מטען.

"לא הספקתי להסתובב אחורה כשאירע הפיצוץ והעיף אותי כמה מטרים משם. התברר שנכנסנו לזירת מטענים. היו צריכים לנטרל כמה מטענים כדי להגיע אליי, להגיש עזרה ולהתחיל נוהל פינוי. איבדתי את ההכרה בשלב מסוים. המצב שלי הוגדר בינוני. נפגעתי קשה בשתי העיניים, בפנים, שיניים נשברו לי בתוך הפה וחטפתי רסיסים בכל הגוף.

צחי הררי: הוותיקים היו מצולקים אחרי שחוו חוויות קשות בקו הקודם, שבו נהרגו להם חברים. כל הנתונים הללו יצרו מתח בין החיילים לבין עצמם ובינם לבין הכוחות במוצב. אתה מוצא את עצמך בבוקר בכוננות עם שחר מקבל מטח של פצמ"רים על הראש ושעה אחרי זה מתעסק במריבות קטנות של השריונרים מול החבר'ה של המסייעת בשאלה מי גנב למי קת מפלסטיק

 

"מכאן ואילך אני מכיר את הסיפור רק מאיך שסיפרו לי אותו: פינוי מהשטח. מסוק לרמב"ם. סדרה של ניתוחי חירום בעיניים ואז אשפוז ממושך ובו עוד ניתוחים. אחרי שלושה חודשים בבית החולים עברתי לשיקום של שנה. החבר'ה שהיו איתי במחלקה המשיכו בשירות. בהתחלה קצת כעסתי שהכול נמשך כרגיל בלעדיי. היו קצת ביקורים. הגיע דרור ויינברג הי"ד, שהיה המג"ד שלי. אפילו ארז גרשטיין, שהיה אז מפקד יחידת הקישור, הגיע לבית החולים, וגם עמירם לוין, שהיה אלוף פיקוד הצפון. אבל מעבר לזה לא היה לי ממי לשאוב פרטים בנוגע למה שקרה. נוצר נתק לא מכוון. קשרים התרופפו, ואני נותרתי עם המון חורים שחורים".

המצב הזה השתנה לפני כשבועיים וחצי, כשראה פרץ במקרה כתבה בחדשות 13 על קבוצת פייסבוק חדשה שמתרחבת וגדלה במהירות מטאורית ושמה 'סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים'. בקבוצה, שנפתחה בדיוק לפני חודש, יש כבר כ-30 אלף חברים, וכל אחד מהם אושר באופן אישי. תנועת הגולשים הממוצעת עומדת על 300 רשומות חדשות ביממה ועל 2,000 בקשות חדשות, רק מחציתן מאושרות. התוכן מגוון: סיפורי גבורה לצד אנקדוטות. חברים שנפגשים וסוגרים מעגל אחרי עשרות שנים. היזכרות בחברים שהיו ואינם. סיפורים משעשעים לצד כאלה שקריאתם תגרום לשנתכם לנדוד כמה לילות. אלופים לצד סמלים. סיפורי חוויה לצד גילויים חדשים שלא פורסמו עד היום.

אחוות לוחמים

מי שעומד מאחורי הקבוצה הוא הבמאי אייל שחר, והוא הקים אותה כדי לאסוף חומרים להפקות עתידיות. זה התחיל כפרויקט עסקי. שחר, שמתכנן זה זמן רב לביים סדרה על חיילים ששירתו בלבנון, החליט לנצל את הפוגת הקורונה כדי לקדם את הפרויקט. בראיונות לתקשורת סיפר כי כוונתו הייתה להזמין כמה אנשים שידע ששירתו בלבנון על מנת שאלו יזמינו את חבריהם, לשאוב מהם חומרים, ולאחר מכן לסגור את הקבוצה ולהעלים אותה.

אלא שהעסק יצא משליטה. בתוך שעות מרגע שיצר את הקבוצה הוצף שחר במאות בקשות הצטרפות. הללו הפכו לאלפים בתוך ימים אחדים. דפוס ההצטרפות לקבוצה מובחן: אנשים משתפים הגיג, תמונה או מחשבה, וכולם מבינים אותם, יודעים להתייחס. אלפי החיילים ששירתו בלבנון מצאו בקבוצה החדשה במה לשיתוף חוויות, הצפת זיכרונות וסגירת קצוות לא פתורים. וזה בדיוק מה שקרה גם לנאור פרץ.

"אמרתי לעצמי: מה אכפת לי? אבקש להצטרף, אעלה פוסט בקבוצה, אולי מישהו מכיר את הסיפור ויוכל להשלים לי פרטים", הוא מספר. פרץ, שבשמונה השנים האחרונות מספר את סיפור פציעתו לפני מאות חיילים ובני נוער, אומר כי נוצר מצב קצת מצחיק שבו יש חלקים בסיפורו שהוא כבר לא יודע אם אכן קרו, אם סיפרו לו אותם או שהוא המציא אותם.

"את הקונספט בגדול אני זוכר, אבל המון פרטים עד לשבוע האחרון לא היו ידועים לי. החלל הזה הטריד אותי תמיד. אני עסוק כבר 25 שנה בשאלה מה בדיוק קרה שם באירוע ההוא. לא היה שייך לנסות ליצור קשר עם אנשים בשביל זה. להתחיל לשחזר פרטים מלפני רבע מאה זה משהו שאף אחד לא פנוי אליו סתם ככה באמצע החיים. מטריפה אותי העובדה שאני לא יודע את הפרטים הקטנים לגבי המטען, המרחק מהחברים, החילוץ שלי. תחשוב שיש לך סיפור גדול שקרה לך באיזשהו שלב בחיים ואתה זוכר ממנו רק 50 אחוז. זה מציק".

"כתבתי פוסט לפני עשרה ימים בערך. האמת היא שלא חשבתי שמישהו יתייחס. מדי פעם נכנסתי לפייסבוק לראות מה קורה. שלשום חבר למחלקה הגיב לי וכתב שהוא היה איתי באירוע. אתמול גיליתי שהפוסט שלי רוחש פעילות. מתברר שרועי, אחד החבר'ה מגולני שהיו איתי באירוע, קרא את הדברים שלי. הוא כתב בהתרגשות שהוא מחפש אותי כבר שנים והפנה אותי לפוסט שכתב על הפציעה שלי כמה ימים לפני שהצטרפתי לקבוצה.

"הוא התחיל לגולל את הסיפור, ובבת אחת התחדשו לי פרטים שמעולם לא ידעתי. מעבר לזה שקיבלתי ממנו את הנו"ן-צד"י המדויק של מקום האירוע הוא ידע לספר לי מה אמרתי אחרי הפציעה ותוך כדי הפינוי. הוא אמר שצעקתי אחרי הפציעה כל הזמן עד שפינו את המטענים ויכלו להגיע אליי, וכשפינו אותי על האלונקה לא הפסקתי לדבר על אחוות לוחמים בין גולני לצנחנים".

ואכן, בקבוצה כתב לפרץ רועי שרגורוצקי: "היית בטרסה התחתונה כשהופעל עליך מרחוק מטען קלימגור, את הפיצוץ אני לא אשכח לעולם. הייתה פטריה בגובה של עשרה מטרים... פעלנו כמו רובוטים, ירינו כמו בתרגולות שלוש מאות שישים מעלות למקומות חשודים. מייד אחרי הפיצוץ קצין של גולני שהיה מאחורי רץ לכיוונך כדי לעזור לך. אני קפצתי עליו כדי לעצור אותו לפי התרגולת, אולי יש מטען שני. לצערי לא הייתי מהיר מספיק, וזה אכן מה שקרה: אני והקצין עפנו מהמטען השני. לא נפצענו אך היינו המומים מהפיצוץ ומההדף. פרחי החובש ניסה להגיע אליך ללא הצלחה.

"לעולם לא אשכח את המראה שלך: היית מפויח בכל חלקי גופך. אני זוכר שהגיע חילוץ ונתנו לך מורפיום. שתי דקות לאחר מכן התחלת לשיר תפילות. זה היה מוזר ומרגש. לאחר שפינו אותך קיבלתי את הפקודה המפחידה ביותר שקיבלתי כל חיי – להחליף אותך.

"המ"מ אמר לי: שרגורוצקי, תתקדם, עכשיו אתה סורק. הייתי בהלם. לא הבנתי איך אפשר להמשיך מהמקום שבו אתה הפסקת. לוזון המ״מ החטיף לי סטירה ואמר: התחלנו משימה ואנחנו נסיים אותה. זו הייתה ההליכה האיטית ביותר בחיי. כל מה שאני זוכר מהאירוע הזה הוא שרובה הצלפים שלי יצא מאיפוס, ובכל פעם שיריתי שלוש מאות שישים מעלות פגעתי בחלונות הבתים".

התגובה הזאת הולידה תגובות המשך ותיוגים שבבת אחת חיברו את פרץ עם שמות, מקומות ורגשות. בשיחתנו הטלפונית הוא מספר שכבר כמה לילות הוא ישן מעט מאוד. צמוד למסך ומשלים פרטים.

"ירון פרחי, מי שהיה חובש בכוח ולמעשה טיפל בי באירוע, הרים אליי טלפון אתמול", מספר פרץ בהתרגשות. "היום אנחנו אמורים לקיים שיחה ארוכה ובה הוא אמור לספר לי את כל הפרטים. אני ממש בציפייה לשיחה הזאת. בחור אחר שהיה איתי במחלקה ואחרי זה יצא לקצונה כתב לי על דברים שקרו בעקבות האירוע. מתברר שדרור ויינברג הי"ד החליט ביום שאחרי האירוע לקחת כוח לכפר חולה ולהרים שם חיפוש אחר אמצעי לחימה. הם פשוט הפכו את הכפר. היה מרגש לשמוע את זה. זה משהו שהיה חסר לי. אני מחכה בימים האחרונים בקוצר רוח לכל שיחה ועדכון".

מפקד בסיר לחץ

את הקבוצה בפייסבוק מנהלים עם שחר עוד עשרה אנשים, כולם בוגרי לבנון. בחודש האחרון הם קבעו נהלים ברורים לקבלת חברים וכן לאישור פוסטים, והתפעול מחייב משמרות שוטפות. אחד המנהלים הוא צחי הררי. אנחנו משוחחים בבוקר שלאחר משמרת כזאת, שנמשכה עד שלוש לפנות בוקר.

"לפעמים אני נשאר עוד אחרי זמן המשמרת", מספר הררי בחיוך. "אחרי הכול זה סוג של התמכרות. הקבוצה רוחשת חיים עשרים וארבע שבע. יש אנשים שהלילה זה הזמן שלהם, ויש הרבה חברים שנמצאים בחו"ל ויום אצלם זה הלילה שלנו. בכל מקרה חייב להיות מעקב אחרי התכנים. לוודא שלא מדובר בפייק. יש הרבה בקשות מצד"לניקים לשעבר ובני משפחותיהם. אלמנות ויתומים רוצים להתחבר ולשמוע על יקיריהם. אנחנו מאשרים כ-1,000 בקשות חדשות ביממה ודוחים את אותו מספר.

התקופה המהותית של הררי בלבנון הייתה בקיץ 1998, "אז שירתי כמ"מ ברובאית של גדוד 13 בגולני. פיקדתי כחודשיים וחצי על מוצב טייבה בלבנון. מדובר במוצב פלוגתי, ובהחלפה של הקו הוא הוגדר מחדש מוצב מחלקתי. המשמעות הייתה שאם עד אז ישבו שם מ"פ וסמ"פ, פתאום מצאתי את עצמי מ"מ צעיר, סג"ם בן 22, מפקד לבדי על מוצב שחוץ מלוחמי הרובאית יש בו גם כוחות נוספים שכללו שני טנקים על צוותיהם, תצפיות, פלוגת מסלול, גששים, חימוש, חבר'ה של המסייעת עם המרגמות ועוד. נוצר מצב שבו חוץ מהחיילים שלי נדרשתי לפקד על כוח נוסף של כ-60 חיילים שבכלל לא היו שלי.

נאור פרץ: אני עסוק כבר 25 שנה בשאלה מה בדיוק קרה שם באירוע ההוא. מטריפה אותי העובדה שאני לא יודע את הפרטים הקטנים לגבי המטען, המרחק מהחברים, החילוץ שלי. כתבתי פוסט לפני עשרה ימים בערך. רועי, אחד החבר'ה מגולני שהיו איתי באירוע, קרא את הדברים שלי. הוא כתב בהתרגשות שהוא מחפש אותי כבר שנים. קיבלתי ממנו את הנו"ן-צד"י המדויק של מקום האירוע הוא ידע לספר לי מה אמרתי אחרי הפציעה ותוך כדי הפינוי

 

"הגעתי לטייבה אחרי אסון הסלוקי, שבו נשרפו חמישה חיילים. את שאריות המחלקה הפגועה נתבקשתי לשקם. עבור הכתפיים הצרות שלי באותה תקופה כל זה היה קצת יותר מדי, ודאי בהתחלה. טירוף היה מה שהרגשתי וגם מה שמצאתי בתוכי. לשמחתי לא היו לנו בלבנון הרוגים או פצועים מאירועים ישירים. היו אירועים משיקים שעברו לידינו.

"יכולת לעמוד בעמדה, לראות כמה קילומטרים ממך כוח עולה על מטען ואז מפצמ"רים אותו ונהרגים חיילים. במקרה אחר צלפים שלי נפצעו כשיצאו למארב עם חבר'ה מהמסייעת שעלו על מטען ושניים מהם נהרגו".

למה אתה מתכוון כשאתה אומר שגילית בלבנון חלקים בתוכך שלא הכרת?

"בחודשיים וחצי שעשיתי במוצב טייבה לא ישנתי יותר משעתיים-שלוש בלילה. שגרת המוצב לא אפשרה לי כמפקד יותר מזה. שם גיליתי את בדידות המפקד. יש המון כוחות תחת פיקודך שאומנם מורידים ממך נטל טכני, אבל חברתית הם חלק מהחיילים. אין לך חבר שאתה יכול לחלוק איתו, ודאי לא חולשות או קשיים.

"גם הפיקוד על פלוגה רובאית הוא עניין אתגרי בפני עצמו. מי שנשארים ברובאית הם חיילים שלא יצאו לקורסים או לפיקוד בפלוגות מסלול ונשארו לוחמים שלוש שנים. זו פלוגה מאוד קשוחה שיש בה נוהל צעירות–ותיקות. בשמונת החודשים הראשונים ברובאית אתה צעיר, מה שאומר המון שמירות, ניקיונות ומטבחים, והוותיקים פטורים מכל אלה ומשתתפים רק באימונים ופעילויות מבצעיות. לתוך זה נכנסים המון ניואנסים של כבוד, אגו, השפלה, פגיעה וניצול, ואתה צריך להתעסק עם זה.

"כשאתה מכניס את כל זה לסיר הלחץ של לבנון זה מועצם פי כמה. תחשוב על חייל שנמצא במוצב שהוא לא יכול לצאת ממנו שבועות שלמים כי בחוץ נמצא חיזבאללה. אתה עסוק או בפחד או בשעמום. לי כמפקד תמיד היה מה לעשות, אבל לחיילים, בעיקר הוותיקים, היה די משעמם. זה לא שיוצאים בכל יום לפעילות, מה גם שכמפקד העדפתי להוציא דווקא צעירים, כי ידעתי שקו לבנון הבא שלהם יהיה רק בעוד שנה. רציתי שהם יצברו ניסיון.

"הוותיקים היו מצולקים אחרי שחוו חוויות קשות בקו הקודם, שבו נהרגו להם חברים. כל הנתונים הללו יצרו מתח בין החיילים לבין עצמם ובינם לבין הכוחות במוצב. אתה מוצא את עצמך בבוקר בכוננות עם שחר מקבל מטח של פצמ"רים על הראש ושעה אחרי זה מתעסק במריבות קטנות של השריונרים מול החבר'ה של המסייעת בשאלה מי גנב למי קת מפלסטיק או בלהעמיד את הקצין של השריון במקומו אחרי שאתה קולט אותו מדבר בטלפון סלולרי בשטח המוצב, מה שגורם למרמור אצל מי שמחכים בתור לדקת שיחה הביתה בטלפון הקווי.

"אני זוכר שבאחד הימים הגיעה למוצב שיירה של מפקדי פלוגות עם מפקד מחלקה אחרת, חבר שלי, כדי להחליף אותי לכמה שעות ולתת לי אפשרות לישון מעט. המ"מ שהגיע להחליף אותי הסתכל עליי בהלם. הוא המציא לי כינוי: מחיק. הוא כל הזמן היה אומר לי: מחיק, מה עשו לך? מחקו אותך לגמרי. לך לישון עכשיו! הלחץ, האינטנסיביות והמגוון הרחב של הדברים שצריך להחליט לגביהם, מיעוט שעות שינה וסכנת חיים תמידית והעובדה שאין עם מי לשתף הופכים אותך לפצצת זמן. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה מצאתי את עצמי בהתפרצויות זעם. זה העומס שהיה שם והמקור לשינוי שחל בי".

סיפור אישי קטן

כשאתה בוחן את הקבוצה בפייסבוק ומה שמתחולל בה בימים אלו, איך אתה מגדיר אותה: חברתית, נוסטלגית אולי בכלל טיפולית?

"אין ספק שהקבוצה הפכה לחברתית במהותה, ולדעתי בעיקר בגלל הכותרת שלה, 'סיפורים מלבנון'. יש קבוצות ותיקות יותר בפייסבוק שעוסקות בלבנון, כמו 'רצועת הביטחון', אולם הן לא תפסו בהשוואה לקבוצה הנוכחית. הכותרת 'סיפורים מלבנון – מה קרה במוצבים' מעניקה לגיטימציה לכל מי שהיה בלבנון לבוא ולספר את הסיפור שלו. אתה לא צריך להתייחס לאירוע מסוים, להיבט היסטורי או ביטחוני. אתה גם לא חייב להיות חלק מסיפור גבורה או להחזיק ברזומה של היתקלויות עם חיזבאללה כדי להיות ראוי.

"אדרבה, דווקא אם מה שיש לך לספר הוא קטן, אישי אולי אפילו מצחיק, אנשים ירצו לקרוא אותו. יש בקבוצה פוסט מקסים של בחור שמספר שהוא היה עולה בשיירות ללבנון כשהוא חמוש בגיטרה בס. הבחור שירת בלהקת פיקוד צפון, שהייתה מורכבת בכוונה רק מחיילים בנים כדי שהם יוכלו להיכנס ללבנון. הם היו מסתובבים במוצבים ועושים הופעות של גרסאות כיסוי לרוק ישראלי.

"מדובר בחייל רובאי 02, משהו הכי בסיסי, ג'ובניק לכל דבר, שנקלע לתוך המציאות ההזויה של לבנון והמוצבים, מה שהופך אותו לשייך לקבוצה. מצד שני, לפני כמה ימים קיבלנו כל מנהלי הקבוצה התראה שנקבל בקשה לאישור חבר חדש ששמו 'בני בנימין' ושנאשר אותה בלי יותר מדי שאלות. התברר ש'בני בנימין' הוא בעצם רב אלוף בני גנץ, שלאחר מכן פרסם פוסט על לבנון שלו. אז יש מצד אחד גיטריסט בס מלהקת פיקוד צפון ומהעבר האחר סגן ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר, ולשניהם יש את אותה לגיטימציה לחלוק.

"גם אפי איתם חבר בקבוצה. באחד הימים הוא קיבל מחבר אחר בקבוצה, פצוע על כיסא גלגלים, הודעה שכללה הטחות והאשמות קשות. אפי חזר אליו וכתב בפייסבוק את מספר הטלפון האישי שלו וביקש מהבחור שיתקשר. הבחור הפצוע התלבט ולבסוף התקשר לאפי. לפני כמה ימים הוא כתב בקבוצה שהשיחה הורידה מעליו משא כבד שהוא נשא שנים רבות.

"כלומר, יש לקבוצה הזאת גם ממד טיפולי עבור לא מעט אנשים. אני מטפל במקצועי, ונתקלתי במהלך חיי בלא מעט אנשים שיש להם נתקים, חלקים שחורים או לא פתורים בסיפור האישי שלהם. הקבוצה מאפשרת לאנשים כאלה להשלים פערים לא רק של אינפורמציה אלא גם של התמודדות".

יש רק גברים בקבוצה?

"המחשבה הראשונית הייתה לעשות את קבוצת הפייסבוק מרחב גברי בלעדי, ולו משום שנשים לא נכנסו ללבנון. אבל אז התחילו להגיע בקשות מנשים שכולות, מילדים שכולים וגם בקשות מסמב"ציות, שכתבו שהן אומנם לא היו פיזית בתוך לבנון, אבל הן חלק מהסיפור. החלטנו לאשר אותן, ולמפרע זאת הייתה החלטה נכונה, כי דווקא הסמב"ציות, שתכללו אירוע מכל מיני כיוונים, יודעות המון פרטים שבן אדם יחיד שמכיר את הסיפור רק מהזווית שלו לא מודע להם".

האם לעיתוי, חודש לפני ציון 20 שנה ליציאה מלבנון וערב יום הזיכרון, יש קשר להצלחה של הקבוצה?

"זה בטוח. זה גורם גם לתקשורת להתעסק בזה יותר. נוסף על כך יש פה גורמים חזקים כמו כותרת הקבוצה, שכבר הזכרתי, אך לדעתי העיקר קשור בקורונה. אנשים נמצאים בבתים בסוג של פגרה כפויה. פתאום יש להם זמן לכתוב, לקרוא, להגיב, לפתוח אלבומי תמונות.

"אנשים רבים כתבו שהאווירה של הימים האלה, הסגר והגבלות, מזכירה להם את המציאות במוצבים: חוסר ודאות, סכנה בחוץ שסוגרת פנימה. דווקא כשכולם נלחצים בגלל ההסגר בוגרי לבנון מרגישים סבבה. הם מחוסנים.

"חבר עם פוסט-טראומה אמר לי בפירוש: ברוכים הבאים לעולם שלי. אני ברמת מתח וחרדה יומיומית מאוד גבוהה. פתאום כולם משתווים אליי ומדברים בשפה שלי, מה שגורם לי לשם שינוי להרגיש במקום בטוח. אני לא יוצא דופן.

"אני חושב שגם העובדה שמהרגע הראשון הסיפורים התאפיינו ברגש ולא בגבורה הפכה את הקבוצה לאטרקטיבית. אין דבר מחבר ומקרב יותר מהזדהות".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תרופה של פעם בשנה

  הטור של סיון רהב...

מחשבות מתחת לסכך

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם