Print this page

משפחה אחת, ארבעה קירות Featured

 10 shut korona
שאלות ותשובות עם מיכל דליות וד"ר גוטליב
ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני וראש מכון "שינוי", ומיכל דליות ("סופר נאני") קיבלו את השאלות שאתם שלחתם (בעיקר דרך פייסבוק). המסקנות: בתקופה זו כדאי לוותר על הפוליטיקלי קורקט וכללי הנימוס, התקפי זעם של מתבגרים יכולים להיפתר באמצעות הומור, וטיולים בטבע דווקא יכולים להיות אחלה הפוגה, כל עוד הם מתקיימים על פי המגבלות של משרד הבריאות

איתמר מור

אחד מילדינו הוצרך להיכנס לבידוד בעקבות חשיפה לחולה. נוצר מצב שבו כולנו תחת קורת גג אחת, אך הוא מבודד מכולנו ללא שום אפשרות לתמוך בו פיזית או להפגין אליו אהבה. מה אפשר לעשות?

מיכל דליות: אם ילדכם בן יותר מעשר הוא כבר יכול להכיל, מבחינה רגשית וגם מבחינה שכלית, את המגבלות שחלות עליכם. אחרי הסבר מדוע לא יהיה מגע פיזי ביניכם, הוא יהיה עצוב או מתוסכל, אבל יבין. הבנה היא שם המשחק. אמנם הרֶגש חזק ותחושות התסכול וחוסר האונים מציפות, אך אנו בתקופה מוזרה ושונה וצריכים להיערך בהתאם. האמת היא שלדעתי הילד יחזיק מעמד טוב יותר מכם...

ד"ר גוטליב: אף שלכולם ברורה חשיבות ההקפדה על הוראות משרד הבריאות, צריך להזכיר עובדה זו (לאחרים וגם לעצמנו מדי פעם). יש מגוון רב של טכנולוגיות ואמצעים לשמירת קשר, לא צורך במגע פיזי. אמנם זה לא לעולם יחליף חיבוק, אך עדיין מעניק תמיכה ויוצר תחושה של נוכחות ומחזק את הידיעה שיש מי שדואג. צרו שגרה של תקשורת. תדאגו מדי פעם לפינוקים כמו מתוקים או אוכל מיוחד או אהוב. אתם יכולים ליזום יצירת קשר של חברות וחברים. העיקר שהילד ידע שחושבים עליו.

אני עצמאי שרגיל לעבוד מהבית. בעקבות המצב אשתי הוצאה לחל"ת. גם הילדים בבית וכל זה גורם להמון מתח. בעקבות סגירת בתי הקפה גם אין מקום לעבוד בו מחוץ לבית. איך שורדים את המצב?

מיכל דליות: אתה מתאר מצב לא פשוט שמצריך, לדעתי, נחישות ותקיפות שלך ושל רעייתך. יש הרבה ילדים, בכל העולם, שלהם הורים שעובדים מהבית והם יודעים שלחדר העבודה לא נכנסים ולא מפריעים. כדי שזה יקרה, כדאי לחלק את פרק העבודה לשלושה חלקים, כל פעם שעתיים-שלוש, שבהן אתה לא יוצא מחדר העבודה, והילדים מבינים שאתה "כאילו לא נמצא בבית". לשם כך אתה צריך את עזרת זוגתך שתרחיק מדלת חדר העבודה את הילדים שעלולים להגיע לשם בוכים או כועסים. המסר צריך להיות: "אבא עובד, הוא כאילו לא בבית, אני שומרת שלא תפריעו לו; חשוב שהוא יעבוד, כך הוא מרוויח כדי שיהיה לנו כסף לאוכל, לבילויים וכו'. אפילו שאני יודעת שאתם עצובים ורוצים אותו, הוא לא יצא מהחדר אלא רק בעוד שעה, שעתיים, חצי שעה". זו הזדמנות לקחת את הילדים לשעון ולהראות את המחוגים. יש לנהוג בתקיפות אך לא בתוקפנות, בנחישות ולא בכעס, ובעיקר בשיתוף פעולה הורי.

ד"ר גוטליב: לפעמים מצבים כמו זה שאנו חווים כעת חושפים לעינינו אמיתות קשות שבשגרה אנו מצליחים להדחיק. קשיים בזוגיות עשויים להיות מודחקים באמצעות מקומות עבודה, תחביבים שונים, מילואים או חדר כושר. משבר קורונה העלים את אלה מחיינו, ובבת אחת הציף בעיות שהעדפנו להתעלם מהן. תקופות חירום הן לא זמן מתאים לניהול משברים פנים-משפחתיים, ועם זאת הן זמן מצוין לחשיבה ובעיקר להכרה בכל הטוב שבכל זאת ישנו. המציאות באיטליה אולי לא פותרת את הבעיות שלנו פה, אך כששומעים על מה שקורה שם זה מעניק פרופורציות ועשוי למתן כעס ותגובות חסרות שליטה. שיחה יומית קבועה שבה כל אחד מבני המשפחה משתף את תחושותיו ואת הקשיים שהוא חווה עשויה גם היא להועיל. שיתוף, ברוב המקרים, מוליד אמפתיה ורגישות.

מאז הוכרז על סגירת מוסדות החינוך, המתבגר שלנו מסתגר בחדרו, צופה בנייד עד אמצע הלילה, ישן עד אמצע היום ובעיקר זועף וכועס על כולם. אנחנו זוכים לראות אותו רק כשהוא מגיח מהחדר מדי פעם לכיוון המקרר. התחושה היא שאנחנו לקראת פיצוץ.

מיכל דליות: חדשות טובות! המתבגר שלכם מתנהג כמו מתבגר טיפוסי. הוא ישן עד אמצע היום כי הוא יכול וזה כיף גדול. הוא זועף וכועס על כולם כי רע לו להיות תקוע בבית עם הוריו המעצבנים במקום להיות עם החברים שלו. הוא זועף כי גם הוא דואג, אך מבטא את הדאגה בזעף וזעם על העולם, על המציאות וגם עליכם. הוא הולך למקרר כי מתבגרים אוכלים פי ארבעה גם כשאין מגפה. יכול להיות שהתחושה שאתם לקראת פיצוץ נובעת מכך שאינכם יודעים איך להגיב? האם הוא יתפוצץ אם פשוט תתעלמו מהפרצוף שלו? אני מציעה לגייס הומור. הוא יתעצבן עליכם אבל הוא גם יימס עם הזמן. תשלחו לו מכתבי אהבה מצחיקים מתחת לדלת. תדפקו על הדלת ותשאלו אותו אם הוא שמע את הבדיחה האחרונה שרצה בוואטסאפ. תגידו לו שאחותו מתגעגעת אליו. קחו בחשבון שהוא ינבח עליכם בחזרה, אבל הפעם אתם תפרקו מתח, הוא יבין שאתם רוצים בחברתו ורוב הסיכויים שגם הוא יתרכך עם הזמן.

ד"ר גוטליב: למתבגרים קשה בשגרה ועל אחת כמה וכמה במצב הנוכחי, מה שעלול להפוך התעקשות לעימות מיותר. הדרך הנכונה היא לנסות להגיע לסוג של הידברות והסכמה. ליזום שיחה משותפת שקטה, להעלות בה בנוכחותו את ההסתייגויות, לשמוע אותו ולהציע סדר יום שיש בו גם התחשבות בצרכיו. אפשר להציע לו להירתם ליוזמות של עשייה בקהילה כמו פרויקט תמיכה לשוהים בבידוד או שמירה על ילדים של עובדי כוחות הביטחון, הרפואה וההצלה. גם עידוד לעסוק בספורט בחוץ עשוי לשפר את המצב.

אנחנו מאבדים את הידיים והרגליים. מאז נסגרו מסודות הלימוד וחלק ממקומות העבודה, בכל יום אנחנו שואלים אל עצמנו "מה עושים היום". איבדנו את הסדר. איך מחזירים את עצמנו לסוג של שפיות? 

מיכל דליות: שפיות נקנית באמצעות הכנסת דברים לשגרה. מחליטים לראות בכל יום הצגה אחת של תיאטרון אורנה פורת (עכשיו הן בחינם ברשתות), מחליטים להקריא לילדים בכל יום ספר בתורנות בין אימא לאבא. מחליטים לסדר, עם הילדים, את התמונות שבתיקיות הטלפון. מחליטים לדבר כל יום בשעה מסוימת עם חברה, חבר, סבתא ודודה. מחליטים לבנות פסלים מעיסת נייר וכו'. בקיצור, מתאמצים להיות יצירתיים אבל בצורה מובנית, בלי להמציא את הגלגל בכל יום מחדש, פשוט לעשות את אותו הדבר שלוש פעמים בשבוע. הכי חשוב לקחת אוויר ולזכור שזה יעבור. זה עלול לקחת זמן, אבל גם שלושה חודשים הם לא נצח.

חמי וחמותי מתעקשים להגיע אלינו הביתה כביכול כדי לעזור עם הילדים. ברור לנו שהמצב קשה להם ושהבדידות רבה, אך אנו חוששים להם וחושבים שכדאי שלא יסתכנו. איך מצליחים להעביר מסר כזה בצורה מוצלחת מבלי לפגוע?

מיכל דליות: אין סיכוי להעביר להם את המסר בלי לפגוע בהם. הם ייפגעו בוודאות ואתם צריכים לעשות חשבון מה עדיף: לא לפגוע בהם רגשית או לא לפגוע בהם בריאותית. אם רווחתם הרגשית חשובה לכם יותר, הזמינו אותם וקוו לטוב. אם ברצונכם לקחת אחריות על בריאותם הפיזית – הודיעו להם שאם הם יבואו אתם תוציאו את הקטנים לשכנה או לגינה או למקום אחר כדי שהילדים לא יהיו קרובים אליהם ולא ידביקו אותם חלילה. זה אף פעם לא יצא טוב. כולם מבינים את זה בראש, בשכל, אבל פועלים עם הלב. הסבירו להורים למה החלטתם לפעול כך ואז היו חזקים ועמדו על החלטתכם.

ד"ר גוטליב: במשפחות רבות הסבא והסבתא הם חלק משגרת היום. הם שומרים על הנכדים או נמצאים איתם באופן קבוע במהלך השבוע, ויש בכך ערך מוסף לחלק גדול מהם. להם המצב הנוכחי קשה כפליים: ראשית מעצם הבידוד ושנית מכך שחלק חשוב ומהותי מחייהם הורחק מהם. עם זאת, מכיוון שידוע מעט מאוד על הנגיף שעימו אנחנו מתמודדים, יש להזכיר להם כי ההוראות אינן עונש אלא בחירה בחיים (כשמוסיפים לכל זה את הדאגה האמיתית להם, ברור שוויתור בעניינים מעין אלה הוא לא אופציה). יש למצוא את הדרך המכבדת להסביר שלא מדובר בדחייה של עזרה או חלילה בהרחקה של סבא וסבתא מהמשפחה; אדרבה, מדובר בדאגה אמיתית וברצון להבטיח שנמשיך להתראות בשמחה ובבריאות לאחר שהמשבר יסתיים.

השכנים שלנו מתנהגים בצורה שחורגת מהנחיות משרד הבריאות. יש שם המון קרבה אישית, נשיקות וחיבוקים. הילדים שלנו משחקים עם ילדיהם ואני חוששת מאוד מחוסר ההיגיינה אצלם. אני לא יכולה להעיר ואני גם לא רוצה למנוע מילדיי את מעט הסחת הדעת שיש מהמצב. איך יוצאים מהפלונטר?

מיכל דליות: ראשית, את כן יכולה להעיר. את פשוט לא רוצה כי לא נעים לך ומשום שאת לא רוצה לקבל אחריות על אחרים. את חייבת להחליט מה את רוצה יותר: לצאת "לא נעימה" ולבקש משכנייך שישמרו על כללי ההיגיינה הנדרשים בעת הזאת, או להודיע לילדייך שאת אחראית לבריאותם ולכן את לא מרשה להם לשחק עם ילדי השכנים. בעצם, יקירה, את רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה וזה לא הולך. מניסיון אישי: זה אף פעם לא הצליח לי ותמיד בסוף כעסתי על עצמי. לכן החליטי וקחי אחריות על החלטותייך.

ד"ר דניאל גוטליב: השאלה שלך מזכירה דילמה דומה שלא מעט משפחות מתלבטות עליה והיא איך להתנהג במשפחה שיש בה אחים שמחליטים שלא לחסן את ילדיהם: האם לאפשר לילדים שלנו לשחק עימם? האם למשל להסתכן בחשיפה לחצבת משום שמדובר במשפחה? האם להשתתף בשמחות משפחתיות כשהם מגיעים? במילים אחרות: איך מתנהלים ברגישות תוך שמירה על עקרונות. אינני אפידמיולוג או רופא, אך דעתי האישית היא שבשונה מחיסונים, דווקא משום שידוע לנו מעט כל כך על נגיף קורונה, הרי שעדיף להחמיר. כלומר אם הבחירה היא בין להיות לא-נחמד לבין אפשרות שילדיי יחלו, אני בוחר באפשרות הראשונה. עם כל הצער והכאב הייתי אומר לילדיי שעם הילדים הללו הם לא משחקים לעת עתה.

האם נכון לחשוף את הילדים לכל המידע והדיווחים ביחס לקורונה? הבן שלי מבוהל מאוד מהדיווחים על המתים באיטליה.

מיכל דליות: ממש לא נכון לחשוף מידע של מבוגרים – לילדים. בשביל מה? במה זה יועיל להם? האמת היא שזה גם לא מועיל לנו. ילדים צריכים לשמוע את המידע מאיתנו, ההורים. התיווך יכול לרכך מידע קשה, להסתיר מה שמיותר ועוד.

הבן שלנו לומד במכינה. עקב סגירת המוסדות הוא וחבריו עסוקים בעיקר בתכנון טיולים משותפים. התחושה היא שיש אצלם זלזול בהוראות. אמנם הוא שב ומרגיע אותנו שהם ישמרו על כללי המרחק ומספר האנשים. האם נכון לסמוך עליו או להתערב?

מיכל דליות: אני חושבת שהתערבות בתכנונים של מתבגרים היא מתכון בטוח לקלקול היחסים איתם. האם אתם סומכים עליו ביום-יום? האם עד היום הוא הראה שאי אפשר להאמין לו? כל זמן שההוראות מתירות לנו להסתובב בחוץ, אני לא רואה מדוע לא לאפשר לו לטייל עם חבריו (אינני נכנסת כלל לשאלה אם יש לכם דרך למנוע זאת או להגביל אותו ולא לאפשר לו לצאת, דבר שאני מסופקת לגביו). במקום להיות "הורים חרדתיים" תשביעו אותו שישמור על היגיינה, חיטוי ומרחק מאנשים, וקוו לטוב. האמת היא שאי אפשר להבטיח שלא יקרה דבר גם אם הוא יישאר בבית. מכאן שהשיקול היחיד הוא מחיר היחסים ביניכם.

ד"ר דניאל גוטליב: ההתלבטות שלכם מזכירה את ההתלבטות בשגרה אם לנסוע לסיני. אם בנכם היה מודיע לכם לפני כמה חודשים שהוא יורד לסיני כדי לטייל או לצלול עם חברים, מה הייתם אומרים? האם הייתה לכם דרך למנוע ממנו לנסוע? הרי כולנו יודעים על אזהרת המסע של המטה לביטחון לאומי בעניין סיני ושזה לא הכי בטוח בעולם. מצד שני, אנחנו גם יודעים שזה לא אסור. יש תחום אפור בין "אסור" ל"לא מומלץ", והתחום הזה נבחן כל פעם בהתאם לנסיבות. במקרה של קורונה, לא בטוח שטיול באוויר הפתוח הוא חלופה גרועה כל כך להסתגרות בבית באזור מגורים הומה. הדבר היחיד שאתם אולי יכולים לעשות הוא להציע לבחור להתייעץ עם ראש המכינה או עם ראש הישיבה שבה הוא לומד. זה יאפשר לערב סמכות נוספת בדילמה, ולא סתם סמכות אלא אחת שמוערכת בעיניו, דבר שעשוי להוציא את העוקץ מהסיטואציה שבה יש מי שכביכול מנסה להצר את צעדיו. אגב, לפעמים צריך טיול אחד כדי "להוציא את האוויר" מהבלון של הבחור שהוא "חייב לעשות משהו בחופש", מה גם שלא מדובר בפעילות אסורה אלא במעשה שיש בו גם ממד חיובי.

אולי יעניין אותך גם