השנים האחרונות של אלתרמן Featured

 8 alterman
שלוש השנים האחרונות והמודחקות של אלתרמן
יום אחד יימצא הסבר מניח את הדעת באשר לפער הבלתי נתפס בין רבים בשמאל של היום, המנוכרים ליהדות וללאומיות, לבין הדמויות שעיצבו את משנתו, כמו המשורר נתן אלתרמן * במלאת חמישים שנה למותו של אלתרמן יצא רועי אהרוני למסע מופלא במשנתו של מי שנחשב משורר הבית של מפא"י: החל ביהדות ובאמונה בא‑לוהים שבצבצה כל הזמן, עבור בעמדותיו השמרניות בנושאי דת ומדינה (מיהו יהודי, גיור, יחס לחרדים, גידול חזירים בארץ) וכלה בהארה שחווה במלחמת ששת הימים ובהקמת התנועה לארץ ישראל השלמה * ותשמעו מה היה לו לומר למי שמתכנן להקים ממשלה עם "ממציאי העם הפלשתיני"

רועי אהרוני

מלחמת ששת הימים שינתה את מסלול חייו של המשורר נתן אלתרמן. בסיום היום השלישי למלחמה הוא כתב בפנקסו על "הישגי שישים השעות": "בשעות כאלו של היצמדות לאומה אתה נצמד גם אל כלל ההוויה של אדם ועולם. שכן רק דרך גזע עמך אתה קשור אל שורשי העולם והאנושות".

עם תום המלחמה הסתגר אלתרמן בחדרו וכתב בפנקסו: "המעבר היה מהיר, פתאומי, בין הפורענות ובין הישועה [...] ברגעים אלה מתרכזים חיים שלמים של אומה ושל אדם, ולכן הם קובעים משמעות החיים שהיו וטיב החיים שיהיו". בהמשך כתב: "זו פעם ראשונה שארץ ישראל היא בידי עם ישראל. וייתכן כי ייאמר כי לאחר תשע עשרה שנה הושלמה מלחמת השחרור – עם ישראל בגולה לא יוכל להתעלם מזה".

קצת פחות משלוש שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים ועד למותו הפתאומי של אלתרמן כשהיה בן 59. בשלוש השנים האלה התגלה לעין כול אלתרמן אחר; האיש שהיה הפנים האינטלקטואליות של מפלגת העבודה (מפא"י) הפך לאיש ארץ ישראל השלמה. המשורר הנחבא אל הכלים יצא מחדרו להילחם על שלמות הארץ. עד היום, יובל לאחר מכן, המחקר מזניח שלוש שנים אלו בביוגרפיה של אלתרמן.

מה גרם למשורר שיצא נגד המחתרות לעמוד בשורה אחת עם אורי צבי גרינברג וישראל אלדד? האם מדובר באלתרמן א' ואלתרמן ב', או שמא אותה נשמה יהודית פיעמה גם ביצירותיו המוקדמות, ובערוב ימיו הופיעה בשיא תוקפה?

הסופר משה שמיר, שותפו של אלתרמן להקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כתב מאמר לרגל עשרים שנה למלחמת ששת הימים ובו טען: "התמכרותו הגמורה של אלתרמן למאבק הציבורי [...] לא הייתה בסימן ניתוק ופרידה מדרך-חייו כיוצר, אלא בסימן מימוש ומיצוי והתעלות אל רום הפסגה וסף סוף אל מלוא ליכוד כוחותיו הרוחניים הפנימיים".

פרופ' דן לאור: "אלתרמן עבר בעקבות מלחמת ששת הימים מהפך. אין לי איך להסביר זאת מלבד איזו חוויה רבת עוצמה שחוללה אצלו שינוי. הייתה לו הארה. המלחמה הזאת זיעזעה מוסדי ארץ, והוא, משורר שאולי רגיש יותר לזעזועים הללו, ססמוגרף של זרמי המעמקים של החברה הישראלית, הגיע לחוויה עמוקה ששינתה אותו בבת אחת מקצה לקצה"

אני משוחח על כך עם פרופ' דן לאור, ראש המרכז למורשת היהדות על שם צימבליסטה באוניברסיטת תל-אביב ומחבר הביוגרפיה המקיפה ביותר על אלתרמן ('אלתרמן', עם עובד 2013). "יש התעלמות מהשנים האלה", טוען לאור. "במחקר הפכו אותן למשהו זניח שאינו חלק מהתפתחותו כיוצר. אולי יש מי מן החוקרים שזה 'קלקל' להם את אלתרמן שלהם.

"לדעתי, אילו היו שואלים את אלתרמן מה חשוב יותר בעיניו, ספרו הראשון 'כוכבים בחוץ', ששינה את פני השירה העברית, או ספרו האחרון 'החוט המשולש', שמאגד את הגיונותיו על ארץ ישראל השלמה, אני ממש לא בטוח מה הוא היה עונה".

הלכתי למצוא ביצירתו המוקדמת סימנים מטרימים להופעתו הסופית בהובלת התנועה למען ארץ ישראל השלמה ולספר את הסיפור של שלוש השנים האבודות בסיפורו של המשורר האהוב עליי ועל רבים בישראל.

יחסים טמירים עם קודשי היהדות

אלתרמן נולד בוורשה בתשעה באב תר"ע (1910). הוריו היו ממשפחות של חסידי חב"ד, אך בבגרותם עזבו את אורח החיים המסורתי של משפחותיהם למען עשייה ציונית. סבתו מצד אימו של נתן, הרבנית סטרנה פרידה ליבוביץ', חייתה בבית הזוג אלתרמן ושני ילדיהם בתל אביב כמעט עד לפטירתה.

"אני מייחס חשיבות רבה לנוכחות הסבתא הדתייה במשק ביתו", אומר לאור. "ביתו של אלתרמן היה כשר בשל כבודה של הסבתא. הסבתא הייתה בשביל אלתרמן שריד של עולם שלם של מסורת יהודית שהוריו כבר רחקו ממנה".

בגיל 10–14 למד אלתרמן בגימנסיה הדתית-לאומית 'מגן דוד' בקישינב, ושם החל כותב את שיריו הראשונים. כשהיה נער כתב שירים שכיכבו בהם שמואל הנביא, שאול ודוד המלך, פואמה המתארת את סוף תפילת נעילה ופואמה על סיפורו של ריש לקיש.

"היו לו יחסים טמירים עם המקרא ועם קודשי היהדות", כתב עליו חברו המשורר יעקב אורלנד. הוא נהג לצום ביום כיפור, היה הולך לבית הכנסת בימים הנוראים והקפיד לערוך סדר פסח כהלכתו. כשנפטר אביו לא גילח אלתרמן את זקנו והיה הולך מדי פעם לבית הכנסת כדי להיות נוכח בעת אמירת קדיש.

אורלנד מעיד כי באחת משיחותיהם אמר לו אלתרמן כי הוא מקנא בו על שיש לו יותר גרסא דינקותא ממנו: "אצלי הייתה רק קצת מסורת, ומצד אחד בלבד", אמר בכאב.

יֵשׁ מִמָּה לְהִבָּרֵא

ועכשיו לשאלת אמונתו של אלתרמן. בגיליון 605 של 'עולם קטן', אחרי עוד אחת מצווחות ההדתה, סיפרנו על השיר 'הקלריקל הקטן'. בשיר סיפר אלתרמן על ילד שהעז לשאול את הוריו הבוהים: "אִם יֵשׁ אֱ‑לֹהִים". ניסו ההורים לחשוב איך לשמור את נפש הילד כדי שלא ישמע על דבר הא‑ל, אולם אחד מחבריהם העיר בצדק: "לְשֵׁם כָּךְ יֵשׁ לָקוּם וּלְהַסְתִּיר מִפָּנָיו קֹדֶם כֹּל אֲדָמָה וְשָׁמַיִם". לדבריו, "שׁוּם מַרְקְסִיסְט לֹא גָּדַל עוֹד בְּתוֹךְ אִינְקוּבָּטוֹר, וְאוּלַי פַּחְדָנוּת הִיא לִשְׁמֹר אוֹתוֹ כָּךְ".

המשורר יעקב אורלנד כתב על אלתרמן: "אני חושב שהיה לו הסכם חשאי עם הבורא/ מתי להאמין ומתי לא/ כשפיזמתי באוזניו את פרשת השבוע בטעמי המקרא/ נתלחלחו עיניו, ובכל בוא הלילה/ לא היה אפשר לדבר במחיצתו על ספרות לועזית".

אני שואל את פרופ' לאור אם להבנתו האמין אלתרמן בא‑לוהי ישראל. "אני נוטה להיזהר בקביעות מסוג זה", הוא מסתייג, "אני חושב שהוא האמין בנצח ישראל, בערכי המוסר. הוא היה אדם בעל מערכת ערכים מאוד מוצקה שמחברת בין יהדות, ציונות והומניזם".

אם תשאלו את צור ארליך, עוד מעריץ ידוע של אלתרמן, את השאלה על דבר אמונתו של אלתרמן, תשמעו תשובה מסויגת מעט פחות. "אלתרמן פונה לא‑לוהים בשירים רבים", אומר ארליך. "אפשר לפטור זאת כפנייה רטורית, כמו שמוצאים גם אצל משוררים אתאיסטים מוצהרים. אבל אצל אלתרמן ניכר שהוא מאמין. כשהוא כותב לא‑לוהים 'נִסְתַּחְרַרְתִּי אֵלֶיךָ' זה שיר של אקסטזה רוחנית! זה הרבה יותר מקריאה רטורית ,'הו, א‑לוהים'; זה לב העניין שם".

ארליך, המשנה לעורך של כתב העת 'השילוח', מפרסם ב'מקור ראשון' זה יותר מעשרים שנה טור אקטואלי מחורז שמקבל את השראתו מ'הטור השביעי' של אלתרמן. מבחר מטוריו אלה יצא לאור לא מזמן בספרו 'המדינה הזאת' בהוצאת סלע מאיר. ארליך גם מקפיד לפרסם מדי יום ביומו בעמוד הפייסבוק שלו 'כפית אלתרמן' – ניתוח של שורה אחת מהספר 'כוכבים בחוץ'.

"אלתרמן היה חילוני במוצהר", מסביר ארליך את הפער, "וברור שלא ראה את א‑לוהים של התורה וההלכה כמחייב אותו. ועדיין, הא‑לוהות אצלו היא עניין מרכזי מבחינה רוחנית ובוודאי מבחינה תרבותית ולאומית. מבחינתו אין עם ישראל ללא א‑לוהי ישראל".

צור ארליך:"אלתרמן הבין שהוא חי בתקופה הדרמטית והגאולית ביותר בתולדות ישראל באלפיים השנה האחרונות. להבנתי הוא ראה שליחות בלשורר את התקופה הזאת, שליחות שאף אחד לא קיבל עליו. הוא רואה במדינת ישראל שלב חדש בהיסטוריה הלאומית, בניית הבית השלישי. הוא כותב 'שֻׁנֵּינוּ לִבְלִי שׁוּב'. הוא רצה להגיד שנפל דבר; העולם השתנה מבחינתו"
המחזה הבלתי גמור

באשר לאמונתו של אלתרמן כדאי להתוודע לאחד הטקסטים המוכרים פחות שלו: מחזה בלתי גמור נמצא בעיזבונו, ושמו 'ימי אוּר האחרונים'. בראש ממלכת אוּר עומד אוּרנאמוֹ, הכופר באלים ומייצג את העולם החילוני-ליברלי. במחזה מתוארים רגעי הסוף של המדינה החילונית הראשונה רגע לפני פלישת נמרוד וחיסול הממלכה.

במערכה האחרונה של המחזה מגיע תרח אבי אברהם לחצר המלך כדי לשחרר מהכלא את בנו שנעצר באשמת "השחתת רכוש" כשניתץ את הפסילים. אוּרנאמוֹ דווקא מתלהב שהילד "עוזר לי, למעשה, לרוקן את השמים", אבל תרח מזהיר את המלך: "לאו דווקא; לדעתי הוא עלול למלא אותם כך שאפילו כח צבא ארם נהרים ומצרים וחתים ופוט ולוד לא יוכלו לרוקן אותם עוד לעולם". תרח מספר שסגר את אברהם במערה כדי שתתיישב דעתו, אולם ברגע ששחרר אותו הוא שוב "התחיל הכל מבראשית ברא [...] זו הצרה. אינו חדל לטעון שאומר לו מי ברא".

המחזה מבקר את הממלכה (הקומוניסטית? הישראלית?) הסבורה שהיא יכולה לבסס את משטרה על יסודות חילוניים בלבד. אלו הדברים ששם אלתרמן בפי תרח ההולך ומתפכח בהבנה הזו: "כי אם למעלה ריק ולמטה ריק, וריק מאחור וריק מלפנים, אז גם באמצע זה הולך ומתפרק, ואם רוצים להישען – רואים פתאום, שנשענים על פני תהום".

שליחות של משורר

ספר השירה הראשון של אלתרמן והמפורסם ביותר בספריו הוא 'כוכבים בחוץ'. די מהר שינה הספר הזה את כללי המשחק של השירה העברית. "הספר הזה הוא הישג של אלתרמן מכל בחינה שהיא", אומר ארליך, "אומנותית, מוזיקלית, רעיונית וגם לשונית, ביצירת לשון שהיא עכשווית וגם עתירת מקורות. מאז הופעתו כל משורר עברי בעל כורחו מגדיר את עצמו ביחס אליו, אם כממשיך או מושפע ואם כמי שמנסה, לפעמים לשווא, לצור לו חומה ולהציב לו דלתיים".

אם נעמיק, נראה גם בספר הזה, הנתפס בקריאה שטחית יהודי פחות בספרי אלתרמן, את נשמתו היהודית סוערת עליו עד כדי כך שהוא מנגן אותה לנצח.

ארליך מעיד על עצמו כי לאורך השנים ראה באזכורי הא‑ל בספר עניין שולי ורטורי, "אבל כתיבת ה'כפיות' היומיות על השירים האלה בשנים האחרונות גרמה לי להתבונן בהם בזכוכית מגדלת, והיא הכריחה אותי להבין שהעומק המקראי בספר הזה איננו רק עניין של אהבת עברית, והקריאות לא-ל אינן רטוריות. הספר מבטא בין היתר חוויה אמונית ממשית".

ארליך שופע דוגמאות – רמיזות מהתנ"ך, מחז"ל ומתרבות העיירה היהודית. על שירו המפורסם של אלתרמן 'פגישה לאין קץ' הוא אומר: "כמו שלנביא התנ"כי יש נבואה שמתארת את הפיכתו לנביא, כך השיר הזה מתאר את הרגשת שליחותו כמשורר – 'כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ'. ומי השולח אותו לשליחותו? 'אֱ‑לֹהַי צִוַּנִי'".

באמצע מלחמת העולם השנייה הוציא אלתרמן את ספרו השני והחידתי, 'שמחת עניים'. הספר מספר על מת שיוצא מקברו וחוזר אל עיר הולדתו ואל אשת נעוריו. פרשנים רבים ניסו לפצח את חידת הספר: מיהי הרעיה? מיהו בעלה המת שחזר אליה? מיהם ה'אחים', ה'אב' ועוד?

מרדכי שלו הסביר את הדברים הסבר אקטואלי במיוחד. להבנתו המתח בין האיש לרעייתו הוא המתח שבין היהדות (האיש) לציונות (הרעיה). הציונות באה לגאול את היהדות, אולם בעצם היא עלולה להרוג אותה. המת חוזר כדי להגיד לרעייתו שלעולם לא תוכל לחיות בלעדיו, והם יחיו יחד דרך בנם המשותף שהיא נושאת ברחמה – ההוויה הישראלית החדשה. להבנתו הציונות לעולם לא תוכל להינתק מהיהדות, והגרמנים לעולם לא יוכלו לשתיהן; ההוויה החדשה שאנחנו יוצרים בארץ היא מיזוג משובח של שתי התרבויות, הציונית והיהודית, גם יחד.

הַנֵּס הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי

שנים אחדות אחרי הקמת המדינה ביקש אלתרמן לכתוב אפוס שירים על תקומת ישראל כמשוררי האומות שתיארו את לידת אומתם ואת ניצחונה. כך נולד ספר שיריו הרביעי, 'עיר היונה'. "הוא המשורר היחיד שניסה לכתוב אפוס שירי על תקומת מדינת ישראל", קובע לאור.

"אלתרמן הבין שהוא חי בתקופה הדרמטית והגאולית ביותר בתולדות ישראל באלפיים השנה האחרונות", אומר ארליך. "להבנתי הוא ראה שליחות בלשורר את התקופה הזאת, שליחות שאף אחד לא קיבל עליו.

"ביצירה הזאת מפעמת רוח גאולה. הוא רואה במדינת ישראל שלב חדש בהיסטוריה הלאומית, בניית הבית השלישי. הוא אומר שם 'שֻׁנֵּינוּ לִבְלִי שׁוּב'. הוא רצה להגיד שנפל דבר; העולם השתנה מבחינתו.

"אני מעריץ את היצירה הזאת, ולדעתי היא עוד לא קיבלה את מקומה הראוי לה", מוסיף ארליך, רומז לביקורת המזלזלת שנשמעה על 'עיר היונה'. "כבר בשנות החמישים נראה לבעלי ההשפעה בעולם הספרות פה מגוחך ופתטי לכתוב שירת לאום. אף על פי שעברו רק כמה שנים מהקמת המדינה זה כבר נראה להם מאחורינו. הם רצו להיות 'אני' ולא 'אנחנו'".

הדת והמדינה של אלתרמן

גם העמדות השמרניות של אלתרמן בנושאי דת ומדינה, שבוטאו עוד לפני מלחמת ששת הימים, יכלו לחזות במידת-מה את שהיה עתיד להתפרץ אצלו לאחר המלחמה.

כשארגנו חרדים ממאה שערים הפגנות אלימות בירושלים נגד מועדון שהוקם סמוך לבית כנסת, קבל אלתרמן על שמציגים את החרדים כמטורפים, שכןיש להביא בחשבון "כִּי יֵשׁ לָנוּ כָּאן עֵסֶק עִם אוֹתוֹ טֵרוּף/ שֶׁלֹּא יָכְלוּ לוֹ כָּל שׁוֹטְרֵי עוֹלָם גַּם יַחַד". אלתרמן לועג למי שחושב כי "תְּזוּזַת מֵאָה מֶטֶר הִיא כְּנִיעָה" ומפציר בהם להעביר את המועדון כדי שלא לפגוע בחרדים.

גם כשיצאו נגד רב שהורה לקבור מחוץ לגדר בן לאם נוצרייה ואב יהודי גער אלתרמן במי שקורא להחלטתו "אכזרית" ולקבורה מחוץ לגדר "מעשה פשע". להבנתו צריך להסיר את "מִבְחַר הַחֲרָפוֹת הַזֶּה" כי "לֹא הוּא כָּאן הַמַּתְאִים וְהַקּוֹלֵעַ". לדידו, "בֵּין כָּל תּוֹרוֹת וֶאֱמוּנוֹת וְעֶקְרוֹנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, רְאוּיָה לְכָךְ פָּחוֹת מִכָּל דַּת הַיְּהוּדִים עַל חֻקּוֹתֶיהָ וְכֵלֶיהָ".

בתחילת שנות השישים נערך דיון בתקשורת אם ראוי להקים גן פסלים בירושלים. אלתרמן כתב שלדעתו "קשה להעלות על הדעת מקום מתאים פחות מירושלים להגשמתה של תכנית כזאת". לדבריו,"אין בתולדות המושגים התרבותיים הקשורים בירושלים קו מוחשי ומפורש יותר מקו האנטאגוניזם הרוחני אשר בין העיר הזאת ובין הפסל. האיסור ההלכי (ההלכתי, ר"א) שבענין זה הוא רק אחד מיסודותיה של מהות רוחנית שלמה ומגובשת, אשר אין בן תרבות בעולם, אם יהודי ואם נכרי, יוכל להתעלם ממנה".

זו גם הסיבה שהתנגד לגידול חזירים בישראל וכתב בשיר 'חופש הדעות והטלפיים': "גַּם אוֹהֵב הַחֹפֶשׁ לֹא יַכְחִישׁ, כִּי קְצָת מוּזָר יִהְיֶה לִפְגֹּשׁ חַוּוֹת יְהוּדִיּוֹת שֶׁל חֲזִירִים בַּדֶרֶךְ הָעוֹלָה, נֹאמַר, לִירוּשָׁלַיִם".

לֹא תָּקוּם 'מִלְחֶמֶת תַּרְבּוּת'

את עמדתו בסוגית דת ומדינה בכלל ניסח אלתרמן בטור שכותרתו 'לֹא תָּקוּם מִלְחֶמֶת תַּרְבּוּת'. לדבריו, לא ייתכן שכנסת ישראל תחוקק חוק, ואפילו יהיה לה רוב, שבוקע בקיעים באומה. הוא מדגיש: "לֹא יֻתַּן כִּי יִשְׁכַּח הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ/ אֶת חוֹבוֹ לַיְּהוּדִי 'הַיָּשָׁן'". הוא גם מסביר שלא כדאי למדינה לנסות להכריע "כֹּחוֹת שֶׁהֶרְאוּ כֹּשֶׁר רַב לְמַדַּי וּבִלּוּ מַמְלָכוֹת מְלֻמְּדוֹת מִלְחָמָה".

בהמשך הטור הוא הזכיר את רצונה של מדינת ישראל לחקוק חוק שיקבע מיהו יהודי. הוא ראה בזה "אבסורד שמוצע אצלנו בכובד ראש" והזהיר את "מדינת ישראל והרוב החילוני שבה, אשר קיבלו אך זה לפני עשר שנים את עיקר האחריות להמשך דברי ימיו של העם ולאחדותו של העם, יישמרו מלבעוט בעיטה מכוונת ומאורגנת בכלים שהחזיקו פיקדון זה עד עכשיו".

בסוגיית הגיור התעקש אלתרמן שהגיור חייב להישאר לפי המסורת ולא לפי קריטריונים חדשים. במאמרו 'פריט ושמו לאום' כתב: "עם ישראל הוא העם האחד בעולם אשר המסתפח אליו מתמזג עמו, על-ידי אקט זה של התגיירוּת, התמזגות שלמה ומלאה ונהפך ליהודי שאין שום חציצה בינו ובין שאר בני עמו החדש.

"עם זאת, סגרה היהדוּת סגירה של גזירה ושל גורל על אלה המצויים בתוכה, וכשם ששום זיקה לאומית ונאמנות לערכים, ואף שירות בצה"ל, אינם מעניקים לבעליהם זכויות-יתר של השתייכות לאומה, כך אין היפוכן של תכונות אלו מפחית את מידת ההשתייכות ואף המרת הדת ויציאה לשמד אינן נותנות רשות לראות את המומר כמי שאינו יהודי.

"מי שטוען כיום כי יש לקבוע במקום זה את תנאי ההגדרה העצמית הסובייקטיבית, מבקש, למעשה, לא רק את הפרדת הלאום מן הדת, אלא גם את הפרדת הלאום מן המוצא".

במאמרו 'לא תקום מלחמת תרבות' המשיך אלתרמן וכתב על הטוענים נגד כפייה דתית: "רבים מאלה הנכווים כל כך מכל שמץ עוול של כפייה [...] הוכיחו במשך שנים על שנים ולנוכח עוולות גדולות קצת יותר מאשר חוסר תחבורה ציבורית בשבתות, כי יש בהם בשעת הצורך מידה מספקת של 'הבנה לנסיבות'".

אלתרמן הסביר כי נכון שהציבור הליברלי ייאלץ לוותר על חלק מהחירויות בשביל לשמור על זהותה היהודית של המדינה, אולם הוא יצטרך לזכור כי לעומת "החירות הנעלה לרעות עדרי חזירים בהרי ישראל" עומד "עולם מלא של זכרונות וחוויות ומראות, עולם מלא החי כהיסטוריה בלב האיש החילוני וכאמונה בלב האיש המאמין, עולם מלא של מעשים שהיו ודמים שניגרו, עולם מלא אשר גם האיש החילוני נושא את חותמו, אם מדעת ואם שלא מדעת".

את מאמרו חתם במילים האלה: "מלחמת תרבות היא מלחמת שנאה וקנאות, ומלחמה כזאת לא תקום בעם היהודי. לכך ידאגו אלה שלא ימצאו בקרבם את השנאה והקנאה שמצריכה מלחמה כזאת".

התנועה למען ארץ ישראל השלמה - המרת דת או פיכחון?

שישה ימים לאחר סיום מלחמת ששת הימים פרסם אלתרמן בעיתון 'מעריב' מאמר שכותרתו 'מול מציאות שאין לה אח', ובו כתב את המילים האלה: "ניצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקדשי האומה [...] הוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. בפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת".

לאור טוען שבמלחמת ששת הימים עבר אלתרמן המרת דת, לא פחות. "אלתרמן עבר פה מהפך בן לילה", אומר לאור, "אין לי איך להסביר זאת מלבד איזו חוויה רבת עוצמה שחוללה אצלו שינוי. הייתה לו הארה. המלחמה הזאת זיעזעה מוסדי ארץ, והוא, משורר שאולי רגיש יותר לזעזועים הללו, ססמוגרף של זרמי המעמקים של החברה הישראלית, בא מהר מאוד לידי מסקנה הפוכה ממה שחשב עד אותה עת".

"עד 1967 אנחנו לא מוצאים שאמר שהישות המדינית הקיימת חלקית. אלתרמן מעולם לא ערער על הקמת מדינת ישראל לפי תוכנית החלוקה. כשפרץ מבצע קדש הוא התרגש מאוד, אולם כשהכריע בן-גוריון לסגת מסיני הוא תמך בנסיגה.

"איך אלתרמן הגיע בתוך ימים מעטים אחרי המלחמה לפרסם מאמר שהוא ההפך מאמונתו במשך שנים רבות? להבנתי אי אפשר להסביר את זה מלבד חוויה עמוקה ששינתה אותו בבת אחת מקצה לקצה".

שותפו לדרך של אלתרמן, משה שמיר, חשב אחרת מפרופ' לאור. הוא האריך במאמר שהזכרנו כדי להוכיח שלא מדובר באלתרמן חדש אלא באלתרמן שעבר לדבריו "פיכחון".

"התרוממות הרוח והחזרה לירושלים חוללה אצל אלתרמן שינוי כמו שחוללה אצל אנשים רבים באותה תקופה", אומר ארליך, "אבל הוא תפס את עצמו לא כמי ששינה את דעתו אלא כמי שבתמיכתו בהתיישבות ביהודה ושומרון ממשיך את דרך הציונות הוותיקה. הוא כתב על מתיישבי חברון שהם כמו החלוצים שפיארנו בעליות השנייה והשלישית.

"אלתרמן לא היה איש של הבלתי אפשרי, של פנטזיות או של אֵבל על מה שאין להשיג. לכן עד 1967 הוא לא קרא לצאת ולכבוש את יהודה ושומרון, והנושאים אלה היו קצת רדומים אצלו. אבל מרגע שזה היה בידינו הוא חשב שאסור לנו לסגת משם מסיבות אידאולוגיות ופרגמטיות כאחת".

ארץ ישראל כפויה עלינו

בשלוש השנים הבאות הקדיש אלתרמן את רוב חייו למאבק למען ארץ ישראל השלמה. בכל שבוע שיגר ל'מעריב' מאמר ארוך שתקף את הנושא מזווית אחרת.

אך עתה לא הסתפק אלתרמן רק בכתיבה על המאורעות. הוא נכנס לזירה הציבורית כדי לקדם את האידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הוא חבר למשה שמיר, שגם הוא היה מזוהה עם הצד השמאלי של המפה, ועם צבי שילוח ואנשים נוספים הם הקימו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

בתנועה היו חברים אנשים שהיו מפוזרים עד אז בכל חלקי המערכת הפוליטית, ובהם הרב משה צבי נריה, ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, רחל ינאית בן-צבי, ישראל אלדד, משה מושקוביץ, יצחק טבנקין ועוד. שמיר קבע בזיכרונותיו כי אלתרמן היה הדמות המובילה בגרעין המייסד וכי אף שמעולם לא נבחר לתפקיד באופן רשמי, היה למעשה האדם שעמד בראש התנועה.

כחודשיים לאחר המלחמה כינסו אלתרמן ושמיר התכנסות ראשונה בבית סוקולוב. בכינוס אמר אלתרמן שנושא המפגש הוא "היות ארץ ישראל בידי העם היהודי הריבוני בשעה זו; השלמתו של אחד המעגלים או המעגל העמוק והיסודי ביותר בתולדות ישראל ובהוויה היהודית". הוא אמר שלדעתו על המשתתפים לדון "כיצד להנחיל זאת לעם היהודי וכיצד להעביר אותה לתודעתו של העולם".

אלתרמן טען שבצד השינוי התודעתי יש לפעול למען שני עניינים נוספים: האחד – הגברת העלייה כדי ליישב באמצעותה את חבלי הארץ החדשים. האחר – מציאת הדרך לפעול ביושר עם תושביו הערבים, אולם בלי לחוש כל אשמה על שארץ ישראל בידינו.

אלתרמן אמר לנוכחים כי ההכרעה בנושא עתידה של ארץ ישראל אינה נתונה בידי הממשלה והכנסת אלא בידי עם ישראל לדורותיו, גם בעבר ובעתיד: "איננו בני חורין להחליט – לא בדרג הממשלתי, לא בדרג הצבאי ולא בדרג האישי – איך נתנהג. זה כפוי עלינו; זה כפוי עלינו כמו שהביוגרפיה האישית שלנו כפויה עלינו".

בעין הסערה

אלתרמן מצא את עצמו חוטף מכל עבר. "כולם התווכחו איתו", מתאר לאור, "הסביבה שלו התרחקה ממנו. כולם ראו בו כמי שעבר צד. אלתרמן כבר לא היה ממסדי, הוא התריס נגד הממסד שלא קיבל אז את רעיון ארץ ישראל השלמה כאידאולוגיה, בטח לא כתנועה מדינית".

כשהאשים הסופר ס' יזהר את "משוררי הסיפוח" על שהם מתעלמים מ"מיליון ערבים תושבים ופליטים ולהם דעות משלהם על עתיד ועל השטחים שהם יושבים בהם", כתב אלתרמן: "נא לא לטעות. הם מדברים לא על האנשים כפרטים, כאזרחים השייכים למיעוט שווה זכויות במדינה, אלא [...] כעל קיבוץ לאומי ועל זכויותיהם הלאומיות כעם, לגבי אזורים אלה. משונה מדוע אין הם דורשים זכות זו גם לגבי ערביי ואדי ערה. [...] האם הללו הסכימו להיות במדינה יהודית?"

אלתרמן יצא אז אפילו נגד מושא הערצתו בן-גוריון, שגרס לפחות בתחילה שתמורת שלום אמת יש להחזיר חבלי מולדת. "מבחינה עקרונית מנוגדים דבריו אלה של בן-גוריון לכל מה שטבוע וחתום בהכרת האומה ובתולדותיה לגבי מונח זה של שייכות אמיתית של השטחים הללו, שאם יש להחזירם למישהו מבחינה מדינית הרי רק לישראל יש להחזירם, כדרך שחזו והאמינו ותבעו גדולי התחיה הלאומית ובן-גוריון בתוכם".

אלתרמן קרא לציין ברוב עם את יום שחרור ירושלים ואת גאולת הר הבית והכותל המערבי. חודשים לאחר תום מלחמת ששת הימים כתב במאמרו 'פולמוס הכותל': "הכותל המערבי הוא מקום תפילה של ישות דתית קיימת, ולא שריד של אמונה שנעלמה ואיננה – היא עניין של שייכות טבעית, המסתברת מאליה".

על העלייה להר הבית כתב: "נדמה כי גם כוהני דתות זרות, ואף נציגי מדינות עוינות, היו מהססים להסתער בחמת לגלוג כזאת על עצם זכותם של היהודים לבקש להם קרן-זווית פנויה לתפילה בהר המוריה, בלי לפגוע בקדשיהם של אחרים [...] יש ערך-מה דווקא לאותה מסורת של הר המוריה כמקום העקדה ומקום המקדש, אשר דווקא היא ולא העובדה שמכאן עלה סוסו של מוחמד השמימה, נעשתה מיסודי התרבות האנושית".

לנוכח הביקורת שנמתחה בתקשורת על מתיישבי חברון אמר: "מעשה המתנחלים הללו הוא תגובה אנושית ויהודית שבלעדיה אין לשער את התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים".

ברם דווקא בשנים שהיה בהן בעין הסערה הפוליטית זכה אלתרמן בפרס ישראל על היותו "מאבותיה של השירה הארצישראלית החדשה, שהשפיע על דור משוררים ומספרים בארץ".

ברייה מלאכותית ומופרכת

אלתרמן עסק גם בעם החדש שנולד פתאום במוחם של כמה יהודים, 'העם הפלשתיני'. הוא קרא לו "ברייה מלאכותית ומופרכת" וגם "פיקציה" וכתב: "העם הפלשתינאי קיים, לפי שעה, בדמיון משכילינו בלבד. וכמידת סבירותו של זה גם מידת סבירותה של הנוסחה הגורסת כי שני עמים אלה הם שותפים שווי זכויות לבעלות מדינית על ארץ ישראל".

בנרטיב החדש ראה המשורר סכנה: לדבריו, זה לא יקרב את השלום אלא ירחיקו, וכן יהיה בזה ערעור על "שורשי צידוקו של כל קיומנו וכל עמלנו בארץ הזאת". המשורר חיים גורי מעיד שאלתרמן אמר לו "אם נכיר בזה שיהודה ושומרון אינם שלנו, הרי שצריך יהיה לכתוב את כל התנ"ך מחדש".

מאמרו האחרון, שפורסם שבועות מעטים לפני מותו, עסק גם הוא ב"הוֹבּי" (=תחביב) של "יצירת עם ערבי חדש שרבים מבינינו שטופים בו כיום: בעלי ההוֹבּי הזה מתעלמים מן העובדה שגם אותם חלקי האומה הערבית, הקיימים מכבר בתורת 'עמים', אינם אלא מדינות ערביות של אומה אחת, אשר חלומה הוא דווקא אותו איחוד ערבי לאומי כולל שמציאותה של מדינת ישראל מפריעה, כביכול, להתגשמותו.

"אותו הוֹבּי יהודי של יצירת עם ערבי פלשתינאי נטל לו דווקא את האוכלוסיה הפחות מוגדרת ופחות מזוהה מבחינה מדינית וגיאוגראפית, שבין כל אוכלוסיות העם הערבי, לעשות בה מאניפולאציות טרקליניות של בריאת יֵש מאין ולא לשווא אנו טורחים כל-כך במלאכה זו אשר אף שליטי ערב לבם אינו שלם עמהּ ואין לה צידוק אלא במוחותינו המעוקמים ובתכניות החורבן של עראפאת.

"אם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי קשה להאמין אפילו כי מחאותינו נגד הטרור, ומאמצינו לעורר על כך את אומות העולם, יכולות לזכות לאוזן קשבת. אם יש כאן עם ערבי הנלחם על ארצו, הרי שמחאותינו אלו מאבדות את עיקר משמעותן".

אור החמצנו פעמים רבות

בבחירות תש"ל (1969) קרא אלתרמן בבירור שלא להצביע למערך. לאור וארליך תמימי דעים שאף שלא אמר זאת במפורש, ככל הנראה הצביע לגח"ל (לימים הליכוד) בבחירות האחרונות שהשתתף בהן.

אחת מהנחות היסוד של אלתרמן שהתבדו עוד בחייו הייתה שמלחמת ששת הימים תגרום גל עלייה חסר תקדים, והמאזן הדמוגרפי ישתנה. "אלתרמן היה בטוח שמיליוני יהודים יבואו לארץ", אומר לאור. "בשנת 1968 הוא כתב את הספר 'המסכה האחרונה', סאטירה שבה הביע את חרדתו על שאין עולים. מבחינתו כישלון העלייה הוא הסרת המסכה האחרונה מעל פניה של הציונות".

לאור טוען שעם הזמן גברה אצל אלתרמן התחושה כי "עיני הציבור טחו מראות, העלייה מבוששת לבוא וקולו כלל לא נשמע". באותם ימים אמר במרירות לחיים הזז: "חושך לא החמצנו אף פעם; אור החמצנו פעמים רבות".

במאמר האחרון שכתב טען אלתרמן: "האידיאולוגיה הציונית צריכה שיקום וגיבוש וקביעת עיקרים מחדש; לא רק משום התרוקנות, אלא גם מחמת שהיא הולכת ומתמלאת ערפילי טשטוש ומוקדי כרסום העשויים להפכה לתל-עולם".

קודם לכן כתב: "למראה נופיהם של ההרים והבקעות הללו [...] אשר בחלקם הגדול אין בהם לא ערבים ולא יהודים, אין אתה יכול שלא להרהר כי פרוגראמת הוויתור על כל זה, ויתור מרצון [... הוא] דבר שעיקרו אולי לאו דוקא התנכרות ל'היסטוריה', אלא עיקרו הוא התנכרות להווה: התנכרות לחאן בחדרה, התנכרות לדגניה אל"ף ולחצר כנרת".

בהקלטה היסטורית נדירה שיש בידי פרופ' לאור נשמע אלתרמן נואם את המילים האלה: "הייתי רוצה לשער לעצמי את עצמנו בתוך מדינת ישראל שנה-שנתיים אחרי שוויתרנו על ארץ ישראל. איך נחיה? איך נביט זה בזה? כלפי העם היהודי? איך נקרא ספרים עתיקים? האם משמעותה של מדינה יהודית כזו היא באמת מדינה יהודית?

"אני חושב שמדינת היהודים, כשתוותר על ארץ ישראל וקיבוץ גלויות, תצטרך לשנות לא רק ספרי לימוד; היא תצטרך לשנות ספרי קודש אחדים, ספרי היסטוריה וספרים שבהם מוטעמת מהותו של העם היהודי ותולדותיו. יהיה צריך לשנות את התודעה היהודית כדי שהעם היהודי לא ייראה בדאי.

"ארץ ישראל, כשלא הייתה בידינו, קיימה את העם היהודי כמשאת נפש. אחרי שהיא הייתה בידינו וויתרנו עליה היא לא יכולה להיות משאת נפש יותר. אחרי שנוציא אותה מידינו עלינו להוציא אותה גם מתודעתנו ומחלומותינו ומסידור התפילה שלנו".

מזימת השטן

שתי צוואות היו לאלתרמן, האחת שירית והאחרת טכנית. שתיהן גם יחד יכולות לסכם את הדברים שכתבנו עד כה.

נתחיל בצוואה השירית. המשוררת תרצה אתר, בתו של אלתרמן, מצאה לאחר מות אביה במגירתו שיר שלא פרסם:

---אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכַל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וָמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֵּר הַשָּׂטָן, וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִמָּה.

אפשר לומר שאלתרמן ניבא בשיר הזה את הפוסט-ציונות עוד בטרם נשמע המושג הזה בחלל העולם. אלתרמן הבין שהדרך היחידה של השטן לנצח את העם המוכשר בכל היא פגיעה בצדקת הדרך שלו. השיר מסתיים באווירה אפוקליפטית שבה השטן אכן הולך לבצע את זממו. מדוע לא פרסם את השיר? ייתכן שנבהל בעצמו מהמילים שיצאו מעטו וזרק אותם למגירה כנביא הכובש את נבואתו.

ויש צוואה טכנית לכאורה, זו שנכתבה בפיזור דעת וכותרתה 'רצוני האחרון'. בצוואה זו, מלבד חלוקת הרכוש ביקש שהלווייתו תהיה בלי הספדים, והוסיף עוד בקשה: "לקבור אותי בין סתם יהודים".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ירושלים עולה עולה

  מאמר מאת עפר ברקוביץ

חופש טוב

  שלשה טיפים למימוש החופש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם