Print this page

זיכרונותיי מחברי טרומפלדור Featured

 8 trumpeldoor

זיכרונות משה צינמן

מאה שנים אחרי הקרב בתל חי שהפך לסמל גבורה במלחמה על ייהוד הגליל, אנחנו מפרסמים כאן בפעם הראשונה קטעים מתוך יומן מרגש שכתב חברו של יוסף טרומפלדור * תיעוד נדיר על כריתת היד המפורסמת, התפעלות הצבא הרוסי מדמותו של הלוחם היהודי, סדר היום הקפדני, זיכרונות מהשבי היפני והמפגש שיזם הקיסר היפני בכבודו ובעצמו עם הגיבור היהודי הגידם שחולל מהפכה חינוכית בכלא היפני * ההצעה להמרת הדת בתמורה לקידום צבאי, הקמת הגדוד היהודי בצבא הבריטי, ובמקביל לכול – החתירה ללא לאות עד להגשמת החלום: לעזוב את כל העיסוקים היוקרתיים לטובת עבודת האדמה בארץ ישראל * חייו המפעימים של האיש שטוב היה לו למות בעד ארצנו

משה צינמן (יליד 1875) כתב בשנת תש"ג (1943) את זיכרונותיו מיוסף טרומפלדור. הוא היה מנהל אחוזת אוקופ בגוברניית צ'רניגוב (היום באוקראינה), שבה עשה טרומפלדור את הכשרתו החקלאית. את הפרטים על חיי טרומפלדור בשבי היפני ושחרורו ממנו סיפק לו ככל הנראה אחיו, לזר צינמן. לזר נפל בשבי עם טרומפלדור, התגורר איתו בצריף אחד ואהב אותו מאוד.

הדברים פורסמו בפעם הראשונה ככל הנראה בכתב עת רוסי בשם "חיי אנשים מיוחדים" ותורגמו לעברית על ידי שרה שנר-נשמית.

היומן נמצא בארכיון המדינה (מקור המסמך: גל-56089/5). קיצור הדברים מובא כאן באדיבות משה נחמני, שסייע מאוד גם בכתיבת הפרק על קרב תל-חי. ספרו 'הגיבור הלאומי' על טרומפלדור עתיד לצאת לאור בימים הקרובים.

יוסף טרומפלדור החל ללמוד באוניברסיטת קאזאן (שברוסיה). היות ומצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, וכדי שיוכל לסייע לה מהר יותר, עזב את האוניברסיטה והחל ללמוד בקורסים לרפואת שיניים. בשנת 1903 קיבל דיפלומה של רופא שיניים.

הוא הרבה לקרוא, אבל לא שמע על המגבלות החוקיות ליהודים. היות וחי בפיאטיגורסק בתוך האוכלוסייה הרוסית, לא סבל מאנטישמיות. היו לו ידידים רבים והוא עצמו היה ידיד נפלא, אדם ישר, שלא ביקש תועלת עצמית, והיה תמיד מוכן לעזור לזולת.

בקאזאן הכיר את החוקים האנטישמיים ("תקנות זמניות") שנחקקו במיוחד נגד יהודים, את המגבלות והרדיפות של יהודים. מילדותו הוא לא היה דתי, אבל לא היה מסוגל לקבל אנשים שנרדפו בגלל דתם והשקפותיהם... הוא חי קשה מאוד את הרדיפות בגלל דת אחרת.

בקאזאן החל טרומפלדור לראשונה לקרוא היסטוריה וספרות יהודית ברוסית, גרמנית וצרפתית. הוא החל לחפש את הסיבות של היחס הלא צודק לעם שלם. בהתעסקות הזאת עברה עליו לא יותר משנה, ופתאום העיסוקים והחיים שלו וחייה של רוסיה כולה השתנו בצורה קיצונית.

הגיבור טרומפלדור

ב-27 בינואר 1904 יפן התקיפה את רוסיה מבלי שהכריזה קודם על מלחמה. החל הגיוס לצבא. רופא השיניים יוסף טרומפלדור גויס ונשלח לבית החולים של גדוד הרגלים המזרח-סיבירי. בצוות הרופאים של בית החולים הזה היו יהודים רבים.

בגדודו שמע טרומפלדור לא פעם שיהודים הם פחדנים המשתמטים מכל סכנה ואינם נמצאים במקום סכנה. היה לו קשה לשאת את הפגיעה בעמו. כדי לסתור את הדעה הלא-צודקת פנה אל הפיקוד בבקשה להעביר אותו לקו החזית הקדמי, אפילו בדרגת טוראי.

בקשתו אושרה, וכבר מהימים הראשונים החייל יוסף טרומפלדור הוכיח את עצמו כלוחם אמיץ ללא מורא, ובמהרה היה לאחד הסיירים האמיצים ביותר. הוא עורר יחס של כבוד אצל החיילים והדביק אותם בדוגמתו האישית. מפקדיו ציינו אותו לשבח, והעלו אותו לדרגת רב-טוראי. הוא זכה לצלב גיאורגי, דרגה רביעית, והתפרסם כלוחם אמיץ ובעל תושייה גם ביחידות השכנות.

בקרב אחד הוא נפצע מפגז ובבית החולים כרתו את יד שמאלו עד מעל למרפק.

כאשר פצעו החל להגליד ורצו לשלוח אותו לעורף, פנה למפקד הצבאי, וכתב: "נשארה לי יד אחת, אבל זאת ידי הימנית. אינני יכול להפעיל רובה, אבל מסתדר לגמרי עם אקדח וחרב. לכן אני מבקש להשאיר אותי ביחידתי, בה אוכל להגן על מולדתי יחד עם חבריי הצבאיים".

אני מביא מילולית את תשובת סמירנוב: [...] "דבריו של הגיבור יוסף טרומפלדור צריכים להיכתב באותיות זהב בתולדות המלחמה הרוסית-יפנית. ויש לציינם עוד יותר גם בגלל זה שלאומיותו של הגיבור היא יהודית. הוא רופא שיניים ונקבע לשרת בבית חולים, בו יש לו אפשרות להיות פטור מסכנת מוות והחיים הקשים בחפירות. אבל הגיבור טרומפלדור התנדב לשרת בשורה הראשונה של החזית. עתה גם היותו חסר-יד הוא שוב מקריב את חייו הפצועים על מזבח המולדת. על מסירות נפש כזאת זוכה הגיבור טרומפלדור בצלב גיאורגי דרגה שלוש. אני מעלה אותו לדרגת סג"מ ומצווה לצייד אותו באקדח ובחרב. אני מקווה שההבדל הדתי לא יפריע לו להשפיע על החיילים הנתונים למרותו בכוח גבורתו. איך אפשר שלא לכבד בן אדם המוסר לטובת מולדתו יותר מאשר מחייבת אותו השבועה".

השבוי המורה

המלחמה הזאת נעשתה לצבא הרוסי יותר ויותר קשה ומאיימת. ברגעים הקריטיים של הקרבות הראה יוסף טרומפלדור נפלאות של אומץ לב וזכה לאותות ההצטיינות, לצלבים הגיאורגיים בדרגות השנייה והראשונה ובכל המדליות בהן יכול היה לזכות יהודי. הוא היה פופולרי מאוד, שמו התפרסם בכל היחידות הצבאיות של חיל המצב בפורט ארטור.

אחי לזר צינמן, ששירת גם הוא בפורט ארטור וזכה לצלב הגיאורגי דרגה 4, עוד לפני שהכיר אישית את טרומפלדור, היה מוקסם וגאה בו, על כי יהודי נתגלה כגיבור כזה.

ב-19 בדצמבר 1904 נפל פורט ארטור בידי היפנים. אחי, עם טרומפלדור ועם שבויים אחרים מחיל המצב של פורט ארטור, נשלחו ליפן. בסך הכול נשלחו עשרת אלפים לוחמי פורט ארטור, היפנים התייחסו אליהם בכבוד, כאל מגיני מולדת ראויים להערכה.

את השבויים שיכנו בצריפים ולא שלחו אותם לעבודה. טרומפלדור נוכח לדעת כי מחצית החיילים הם אנאלפביתים, אינם יודעים לכתוב אות או מספר. הוא החליט לנצל את זמן הבטלה להוראת הכתב ולהענקת השכלה לאנשים אלה. הוא הגיש בקשה למפקד מחנה השבויים:

"אנחנו כאן עשרת אלפים איש. הגעגוע למולדתנו מכלה אותנו. הזמן נמשך לאין קץ. מחצית החיילים – הם אנשים חסרי כל השכלה, ואני מבקש להרשות לי ללמד אותם קרוא וכתוב. לשם כך נחוץ לי חדר מתאים ורשותך לפנות לשלטונות הרוסיים בבקשה לשלוח לנו אמצעי לימוד".

הבקשה נתקבלה, וכעבור עשרה ימים קיבלו השבויים אביזרי לימוד בשפה הרוסית, שנדפסו ביפן, ולטרומפלדור הודיעו כי הוא מונה למנהל בית הספר לשבויים הרוסים.

מספר המבקשים ללמוד הגיע ל-5,000. טרומפלדור בחר לו בין השבויים יודעי כתב, עוזרים ומורים. הוא עצמו לימד היסטוריה והוציא לאור שבועון בשפה הרוסית, ואחר כך, כשאסף קבוצת עוזרים יהודים, הוציא לאור גם שבועון ביידיש.

בתקופה הזאת פתח גם בהתכתבות רחבה עם פעילי ציבור יהודים בחו"ל. הוא כתב להם כי חלומו הוא לאסוף קבוצה של בעלי מחשבה זהה לשלו, כדי לנסוע לפלשתינה ולייסד בה משק חקלאי שיתופי ולעבד את האדמה. קבוצה כזאת התארגנה. לאותה קבוצה הצטרף גם אחי לזר, שחי עם טרומפלדור באותו צריף ואהב אותו מאוד.

אני הכרתי את טרומפלדור בעזרת אחי, היכרות בכתב. באותה תקופה ניהלתי אחוזה גדולה בגוברניית צ'רניגוב. כאשר נודע לי מהמכתבים כי בקבוצה המתעתדת לנסוע לפלשתינה ישנם אנשים בעלי מקצועות שונים אבל חסר אדם המכיר עבודה חקלאית, כתבתי לטרומפלדור כי האחוזה אשר בהנהלתי היא משק חקלאי גדול, המעובד בשיטת זריעת שדות. הצעתי שאחרי המלחמה יבואו אליי לאחוזה, כדי ללמוד עבודה חקלאית.

במכתב התשובה כתב לי טרומפלדור כי הוא חושב לארגן מושבה יהודית ולבקש את ממשלת רוסיה לקבוע בשבילה חלקת קרקע בגוברניית חרסון, בה כבר קיימות מושבות יהודיות, ושם יכינו חקלאים לעבודה בפלשתינה. הוא קיבל בתודה את הצעתי, כי היא נותנת אפשרות ללמוד צורות שונות של עבודה חקלאית.

חוגו של טרומפלדור ביפן גדל כל הזמן. הוא מנה כבר מעל 100 איש. בשיחות שהתנהלו בחוגו הנושא הראשי היה הרעיון כי כל אחד חייב לעמול, כי בושה לחיות על חשבון עבודת הזולת. אכן היהודים סובלים בגלל זה, שאין קרקע תחת רגליהם, כי הרוב חי לא מעבודה פורייה.

טרומפלדור לימד כי היהודים צריכים לעבוד, לחיות על אדמה שלהם, כי אחרת לא ייחשבו לעם, כל זמן שלא תהיה להם אדמה משלהם, וכי אדמה זאת צריכה להיות פלשתינה – מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, בה קבורים אבותיו וגיבוריו. לפתרון זה של הבעיה היהודית הגיע בחלקו בעצמו ובחלקו בהשפעת הוגי דעות שאיתם עמד בקשר מכתבים.

יד מיד הקיסר

בתקופת שהייתו בשבי למד טרומפלדור את השפות היפנית והסינית וכבר מסוגל היה לשוחח עם ההנהגה ללא מתורגמן. הגנרל היפני, אשר מחנה השבויים היה כפוף לו, פרסם ברבים את שמו של טרומפלדור. בעיתונות היפנית הופיעו רשימות על פעילותו. קצינים רוסים ממחנות אחרים ביקשו לבקר בבית הספר של יוסף טרומפלדור, לשהות בשיעוריו ולהכיר אותו.

שמו של הגיבור הגידם, שזכה לכל ארבעת הצלבים הגיאורגיים על הגנת פורט ארטור, התת-קצין אשר מנהל בהצלחה כזו בית ספר לחיילים שבויים, הגיבור שאותו מכבדים לא רק הרוסים, אלא גם היפנים, הגיע אף אל הקיסר היפני.

מפקד המחנות הודיע לטרומפלדור שה"מיקדו" רוצה לראותו, וביקשו להתכונן לנסיעה לטוקיו. כעבור ימים אחדים נסע טרומפלדור לטוקיו בליווי גנרל, כשהוא לובש את מדי התת-קצין האפורים הישנים שלו, עליהם נתלו כל אותות ההצטיינות, והוא הוצג לפני הקיסר.

קודם שאל אותו הקיסר על מה קיבל את אותות ההצטיינות שלו. אחרי תשובתו הוא נשאל מדוע הוא רק תת-קצין. טרומפלדור הסביר כי ברוסיה היהודים מוגבלים בזכויותיהם והם אינם זוכים לדרגת קצין.

הקיסר אמר: "על הישגיך הקרביים הפיקוד הרוסי זיכה אותך בדרכו שלו, אבל אני רוצה לציין אותך על פעילותך היעילה בשבי. יכינו לך פרוטזה של יד, ועל היד הזאת תהיה חתימתי".

כעבור שבוע, באווירה חגיגית, הולבשה לטרומפלדור הפרוטזה על ידו השמאלית. מסביבה בלטה הכתובת באותיות זהב: "יד זאת נתן הקיסר היפני במתנה לגיבור טרומפלדור על פועלו המועיל ביותר בתקופת שביו".

סטודנט למשפטים ותלמיד לחקלאות

בערך כעבור חודש הוא קיבל הודעה כי עליו להתייצב בפטרבורג כדי שיוצג לפני האדון האימפרטור.

הפקיד שהוצמד אליו פתח בשיחה איתו, כי עתה אפשרית להיפתח לפניו קריירה צבאית מזהירה, אבל לכך מפריעה יהדותו. אולי הוא יסכים להמיר את דתו לדת הפראבוסלאווית או הלותרנית? טרומפלדור ענה כי הוא בדרך כלל איננו דתי, אבל להמיר דת מטעמי רווח זה מנוגד להשקפת עולמו, וביקש לא לחזור עוד לנושא.

בשנת 1906 החל ללמוד בפקולטה למשפטים. הוא התגורר בפרוספקט זאבאלקנסקי עם אחי לזר. באוניברסיטה הקצין היהודי משך את תשומת הלב הכללית בפעילותו החברתית. הוא כתב מאמרים לעיתונות רוסית ולעיתוני חו"ל, הכין יהודים מוכשרים תאבי דעת לבחינות כניסה למוסדות להשכלה גבוהה, והיה מסייע בכספו לסטודנטים שבמצוקה, תוך שהיה משאיר לעצמו רק את הפנסיה החודשית.

הוא היה קם משנתו מוקדם מאוד. התמיד להתעמל, היה נקי-גוף מאוד. היה בעצמו מתקן את בגדיו, תופר את הכפתורים, אף לא הרשה לאיש להשחיל את החוט במחט. הייתה לו תוכנית כתובה לכל יום והוא היה נוהג לפיה ללא שינוי. לאחר חוזרו מהאוניברסיטה היה סועד איתנו, ורק את זמן הארוחה היה מבלה בשיחות כלליות. אחרי הצהריים, בשעות קבועות מראש, היו באות אליו קבוצות של צעירים, והוא היה מלמד אותם. היו לו שעות קבועות לאנשים, שביקשו להכיר אותו גם וגם לביקורי פעילים חברתיים, בהם היו יהודים, חברי הדוּמה המדינית (הפרלמנט בתקופת הצאר).

אנשי "המאה השחורה" (כך כונו האנטישמים מעוררי הפוגרומים) בדומה המדינית העלו הצעת חוק, בו נאמר, כי היהודים הורסים וזורעים רעיונות מהפכניים בצבא, לכן הציעו לא לקבל עוד יהודים לשירות צבאי, אלא להטיל עליהם מס מיוחד. הפעילים הסוציאליים היהודים פנו אל טרומפלדור בהצעה שהוא וכל נושאי האותות היהודים יכתבו כתב מחאה. הוא נענה וכתב:

"מאומה לא אומרים לכם הקברים של גיבורינו, שנפלו בשדות מאנדז'וריה ועל חומות פורט-ארטור. אם לכם לא אומרים דבר פצעינו הבלתי נרפאים, אז עליכם לזכור, כי עם העלבון הזה אתם מעליבים גם את המפקדים הצבאיים, אשר ציינו אותנו בזמנו באותות הכבוד".

המחאה עוררה תשומת לב והצעתם של בני "המאה השחורה" נפלה. הפעילים החברתיים היהודים ביקשו להציב את מועמדותו של טרומפלדור לדומה הממשלתית. הוא ויתר על הכבוד הזה ונימק זאת שבדרך זו אי אפשר לפתור את הבעיות של העם היהודי. הבעיות של העם היהודי תיפתרנה רק על אדמה שלהם בפלשתינה.

בשנת 1910 קיבלתי ממנו מכתב:

"כבר סיימתי את הפקולטה למשפטים בדרגה ראשונה, אבל אחשוב את השכלתי לגמורה רק כאשר אקבל את התעודה ממך. לכן תרשה לי לנצל את הזמנתך, שקיבלתי ממך ביפן, ואשר אישרת אותה בפברואר 1908. אשמח להגיע אליך לאחוזה, בה אני מקווה שאתה תלמד אותי את כל העבודות החקלאיות".

בחודש יוני 1910 קיבלתי את פניו בתחנת הרכבת של העיר קלינצי והסעתי אותו אל האחוזה אוקופ. ביום הראשון לשהותו אצל משפחתי הוא היה במעמד של אורח, ביום המחרת הוא הודיע כי הוא מבקש לעבוד בעצמו.

לימדתי אותו לחרוש במחרשה רתומה לסוס אחד ולשני סוסים, במחרשה חד-להבית ודו-להבית. הוא זרע בעצמו, רתם את הסוסים והשוורים, הוא ניכש, עבד במשדדה, קצר, וכל זה בעזרת הפרוטזה במקום ידו השמאלית. בהתמדה ובסבלנות הוא גבר על כל העבודות, אפילו חלב פרות. היה קם ממשכבו עם כל האיכרים, איתם היה נח ובאותו זמן היה מסיים את העבודה, זאת אומרת הוא עבד מעלות השחר עד שקיעת החמה.

יוסף היה מדבר על מטרת חייו העיקרית: לנסוע עם חברי המושבה שלו אל ארץ אבותינו ולעבד את האדמה שתהיה שלו. נדמה היה לי כי ברוסיה הוא יכול היה להועיל יותר לעם היהודי, אבל הוא עמד על שלו בתוקף: הבעיה היהודית לא תיפתר עד אשר לא תהיה לנו טריטוריה משלנו.

זמן קצר לאחר נסיעתו לפטרבורג הוא נסע עם קבוצה לפלשתינה, בה היו 12 גברים ו-6 בחורות. לשמחתי הרבה הקרינו בעיר קלינצי את הסרט [העברי הראשון] "חיי היהודים בארץ ישראל" ולפתע ראיתי את טרומפלדור מאחורי מחרשה במושבה [מגדל].

בצבא הבריטי

המלחמה האימפריאליסטית מצאה את טרומפלדור בפלשתינה בעצם הלהט של פעילותו להקמת מושבות ולמשוך למושבות אלו יהודים מארצות שונות, שירצו לעבוד בעבודה חקלאית ישרה.

בטורקיה פעל אז חוק, שלהגן על המולדת יכולים רק מוסלמים מאמינים, ועל הזרים להתאסלם ולהצטרף לצבא הטורקי או לצאת מגבולות טורקיה. טרומפלדור ניצל חוק זה, אסף 600 יהודים צעירים ועבר איתם למצרים. הוא הציע לגנרל שפיקד על הצבא הבריטי לגייס את גדודו בתור יחידה היהודית צבאית נפרדת, בתנאי שאם תיפתח חזית בפלשתינה, אז הגדוד שלו צריך להישלח לקו הקדמי של החזית.

את זה הבטיחו לו. את טרומפלדור העלו לדרגת קייפטון השירות הבריטי ומינו אותו למפקד הגדוד היהודי. לגדודו היה הדגל היהודי הלאומי. הפקודות בגדוד ניתנו בעברית.

הגדוד היהודי השתתף בפעולות המלחמה, 43 איש נפלו ומעל 100 איש נפצעו. רבים בתוכם, גם טרומפלדור, זכו לאותות הצטיינות. באחד הקרבות נפצע טרומפלדור בשכמו, אבל נשאר בגדוד. הפיקוד הבריטי ציין בפקודותיו את טרומפלדור כקצין ללא חת, אמיץ שאינו יודע פחד מהו. קולונל צרפתי שהשתתף עם הבריטים באותה משלחת כותב בין היתר: "אינני יכול להיזכר ללא רגש של התפעלות בקפיטן הגידם טרומפלדור, שפיקד על הגדוד היהודי. במידה שאש הקרב היתה גדולה יותר, כך הוא חש את עצמו בלהט פעילותו, אדם ללא פחד שלא איבד כלום מכושר הנהגתו".

טרומפלדור קיבל אחרי פציעתו חופשה. לאחר הבראתו נסע ללונדון, שם באותה תקופה שהה הסופר היהודי ז'בוטינסקי, אשר ניהל תעמולה לכינון יחידות מתנדבים יהודים מתושבי אנגליה. טרומפלדור הצטרף לתנועה זאת. הוא כבר שלט במלואה בלשון האנגלית והיה מופיע בעיתונות ובאספות, והוכיח, כי היהודים צריכים להקים יחידות צבאיות שלהם, אשר ישלחו לחזית פלשתינה ויסייעו לכבוש את אדמת אבותיהם, עליה אנגליה תוכל להקים מדינה יהודית.

איפה ישנם עוד אנשים

תכופות אני ואחי הזכרנו את טרומפלדור, כי בתקופת המלחמה הגיעו אלינו שמועות שונות עליו. לא קיבלנו ממנו מכתבים ולא ידענו בדיוק איפה הוא. והנה פתאום ביוני 1917 [הוא] הופיע בדירתנו בפטרבורג בכבודו ובעצמו, חי, בריא, במדי קפיטן של הצבא הבריטי.

לא היה קץ לשמחתנו. לאחר ברכות הדדיות ושאלות הוא סיפר לנו על שאיפתו להשיג מהממשלה הזמנית רישיון לארגן יחידות נבדלות של חיילים יהודים שירצו להיכלל בהן.

בפטרבורג באותה תקופה התנהלו אספות אין סוף בקשר עם הגעתו של לנין מהגירתו עם "התזיסים של אפריל" שלו. נוסף על אספות עם, בכל כיכר היו מתלקחים ויכוחים שתכופות היו מסתיימים במריבות קולניות וגם במכות.

טרומפלדור לא הצטרף למפלגות שהיו אז. היה כותב מאמר לעיתון, בו קרא לשלום ולשקט, מפני שבכל מהומה היהודים יכולים להיות השעיר לעזאזל, טרומפלדור עמד על כך שהם יארגנו הגנה עצמית. באותו זמן הוא חתר לכך אצל הקומיסר העממי והמפקד בגליל הצבאי של פטרבורג לארגון יחידות צבאיות נפרדות שיישלחו לחזית הטורקית, ובשום אופן לא ישתתפו במלחמה האזרחית המתרקמת. תוכנן, כי עד שישלחו למקום ייעודם את היחידות היהודיות, הן ישרתו רק בשירותי שמירה של חיל המצב.

מאמציו נחלו הצלחה בסוף אוגוסט 1917. נחתמה פקודה שכל היהודים המשרתים ביחידות הצבאיות של הבירה יכולות לעבור לגדוד יהודי מקובץ בפיקודו של טרומפלדור.

הדבר הראשון בו החל טרומפלדור לעסוק, זה חלוקת העיר לגזרות, בו לכל מחלקה וכיתה נקבע מקומו, עליו הוטל עליהם לשמור במקרה של אי סדרים ואפשרות של פוגרום נגד יהודים. הגדוד היהודי המקובץ התקיים עד 5 בינואר 1918. אחר כך פוזר.

בהיפרדו מחייליו וקציניו נשא טרומפלדור נאום לפניהם, בו תיאר את מצבו של העם היהודי בעולם כולו וברוסיה. הוא התחלק איתם בשאיפתו לכונן עצמאות יהודית בפלשתינה והדגיש כי יהודים יתחילו להיחשב רק כאשר תהיה להם טריטוריה, ובינתיים הוא קרא ליהודים ללכת לעבוד בהמוניהם בבתי חרושת ומלאכה ובמשקים חקלאיים. הוא גינה מסחר וספסרות והבטיח כי בעצמו יארגן ליד פטרבורג גנים גדולים חברתיים, שמטרתם תהיה לספק לכל העובדים בהם ירקות ובעיקר להכשיר עובדים חקלאיים בשביל פלשתינה. הוא הזמין את כל מאזיניו להצטרף לתנועת הגננות הזאת שהיא החלוץ.

לטרומפלדור הקציבו בקרבת העיר קרקע למען הגנים והוא השיג ציוד כלשהו והעבודה החלה. הייתי פעם שם. כמה עלץ הלב לראות את הנוער היהודי – סטודנטים, תלמידות קורסים, אנשים בעלי מקצוע שונים וחסרי כל מקצוע, אבל שניגשו בלהט לעבודה!

טרומפלדור היה במצב רוח מרומם. בכל מקום התנוססו דגלים, כרזות, ניגנה תזמורת, התרוננו מקהלות. הגנים עצמם למען האמת היו לא במצב שפיר, כי הקרקע שניתנה להם לא הייתה טובה וכלי העבודה לא במצב איכותי ובעיקר חסרו בעלי מקצוע. אבל ההתלהבות הייתה רבה. בחגיגה הזאת נשא טרומפלדור נאום וסיים אותו במימרה בעברית: "בשנה הבאה בירושלים!"

זה היה בשנת 1918 וכפי שהסתבר ראיתי אותו אז לאחרונה.

כשאני חושב עליו זוהרת תמונתו נגד עיניי. הוא עולה בזיכרוני כפי שהיה, כאשר שהה באחוזתי. אז הוא שלף לי את צילומו עם חתימתו, ואני שומר עליו כעל חפץ מקודש. אנשים גדולי נפש כמוהו, המוכנים תמיד להקדיש לעמם את בריאותם וחייהם, מעולם לא פגשתי עוד, וספק הוא אם בכלל קיימים.

הקרב בתל-חי

בשנת תרע"ו (1916) הקימו קבוצת חלוצים נקודת התיישבות יהודית באצבע הגליל בשם "תל-חי". בעקבות הידרדרות המצב הביטחוני בין הצרפתים לערבים, ביקש מנהיג ארגון השומר, ישראל שוחט, מיוסף טרומפלדור לעלות לגליל ולבדוק שם את נקודות ההתיישבות ולדווח לו. בשלהי שנת 1919 עלה טרומפלדור לגליל, ונותר שם עד יומו האחרון.

ההגנה בגליל העליון הייתה ערוכה בארבע נקודות: מטולה, כפר גלעדי, תל-חי וחמרה. על כל אחת מהנקודות הגנו 30–40 איש, ובכל נקודה היה מפקד מקומי. הפיקוד בתל-חי נמסר לטרומפלדור, אולם רוחו ריחפה על כל מפעל ההגנה בגליל. תושבי הנקודות הללו ניסו להישאר ניטרלים בסכסוך הערבי-צרפתי.

ב-19 בפברואר הביסו הערבים את הכוחות הצרפתיים שתקפו אותם בחלסה. הכוחות הצרפתיים הגיעו במנוסתם לכפר גלעדי, אולם אנשי היישוב מנעו מהם להסתתר בכפר גלעדי כדי לשמור על ניטרליות. הכוח הערבי נכנס לבדוק שאין שם חיילי אויב צרפתי, ומשגילה שאין – הוא נסוג.

כשלושה שבועות לאחר מכן, בי"א באדר תר"פ (1.3.1920), הגיעו לתל-חי בדואים בראשות השייח' כאמיל אפנדי וביקשו להיכנס לחפש צרפתים. במהלך הביקור ניסה כאמיל לקחת את האקדח של דבורה דרכלר. או אז נשמעה צעקתה של דרכלר לטרומפלדור – "לוקחים לי את האקדח", ויריית כדור שנפלט.

טרומפלדור פקד לירות באוויר, ורץ לשער החצר כדי לעצור את המתנפלים מלהיכנס. בדרך אל השער נפצע. לאחר מכן פקד לפתוח באש על התוקפים ויצא שוב לחצר, ומיד נפצע שנית. הוא המשיך לתת פקודות עד שנפל פצוע בבטנו.

כאמיל וקציניו התבצרו בעליית הגג והסבו אבדות רבות לכוחות המגן. הטילו שתי פצצות לתוך החדר ומי שהיה בו ניצל בנס מפגיעתן. טרומפלדור העביר את הפיקוד לשניאורסון, והדריך את האחרים בקור רוח איך לחבוש אותו. לאחר מכן אמר: "אלה רגעיי האחרונים. תגידו לכולם כי יעמדו עד הרגע האחרון למען כבוד ישראל".

אותה שעה הגיעה עזרה מכפר גלעדי ופתחה באש על הבדואים, והם השיבו באש מקלעים. לבסוף כאמיל ואנשיו נהדפו ונסוגו. לאחר הקרב הגיע רופא מכפר גלעדי וטיפל בטרומפלדור ובשאר הפצועים. לפני מותו אמר טרומפלדור כמה וכמה פעמים (בעברית, כמובן): "לא נורא, טוב למות בעד ארצנו".

לא הייתה זו התבטאות חד-פעמית: טרומפלדור ביטא את הרעיון הזה פעמים רבות – למשל במכתב שכתב לאב ששכל את בנו הוא כתב שלא יצטער מדי, משום ש"בנך נפל בתור גיבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל".

מלבד טרומפלדור נפלו בקרב על תל-חי שניאור שפושניק, אהרון שֶר, דבורה דרכלר, בנימין מונטר, (יעקב) טוקר, (זאב) שַרף ושרה צ'יזיק. לעת ערב עזבו מגיני תל-חי את היישוב, בעקבות האובדן הגדול של האנשים וחוסר באמצעי תחמושת.

חבריו של טרומפלדור התייחסו לי"א באדר כמעט כמו הילולא של צדיק. באזכרה הראשונה שנערכה לזכרו, בקיץ תר"ף, אמר ישראל שוחט: "את מותם של גיבורינו לא נזכיר בדמעות, אלא ברינה ובמחולות, בשירה ובשמחה. טרומפלדור חי ולעולם יישאר בתוכנו".

המאורעות עוררו השתאות רבה בעולם היהודי בארץ ובעולם. הרב יששכר שלמה טייכטל בספרו 'אם הבנים שמחה' מספר בהערצה על טרומפלדור (בלי להזכיר את שמו): "[החלוצים] מחבבין את הארץ ומוסרים נפשם עליה, כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים... אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר טוב מלמות בעד ארצנו".


 

אולי יעניין אותך גם