עונת הלימוני Featured

 10 limony
ליהושע לימוני יש כבר ארבעה אלבומים, כניסות שקטות אך יציבות לגלגל"צ, אבל מבחינה ציבורית הוא עוד לא פרץ. בשיחה עם נדב גדליה הוא מדבר על החזרה בתשובה הכפולה, על הנישואין בגיל מבוגר ועל ההצלחה שמגיעה בעיקר כשהאדם מוכן ורוצה אותה באמת

נדב גדליה

סרטונים ויראליים ופוסטים בטעם פייק-ניוז לא כיכבו בבחירות 1984. ארץ ישראל הישנה והטובה הסתפקה בשימוש בנוער המגניב להפקת תעמולת בחירות יעילה שתדבר ללב העם הצמא לבידור תמורת הטלת פתק לקלפי. אחד מהילדים שהשתתפו בתעמולת הבחירות ההיא היה יהושע לימוני. המוזיקאי והיוצר דהיום התמחה בעת ההיא בריקודי ברייק-דאנס. "היינו מכסים את הרצפה ברחוב בתל אביב בקרטונים, רוקדים, ואנשים היו שמים לנו כסף", הוא מספר לי. "היינו קבוצה של ילדים בני 13–15 והיינו ממש טובים בזה. היה שלב שאפילו לימדנו ילדים אחרים לרקוד". ואז הגיעו הבחירות. "נציגי מפלגות, אנשי שטח, ראו אותנו ונגנבו. הם רצו שנעבוד איתם, בתשלום. ככה הם הצליחו להפוך אותנו לפוליטיים למרות שלא היה לנו מושג בפוליטיקה. היינו מגיעים לכינוסים הליכוד ברחבי הארץ. כל יום נוסעים למקום אחר. בינתיים, בזמן שאנחנו רוקדים בחולצות 'מחל' לצלילי הנאומים, נציגי הליכוד היו מחלקים פלאיירים".

מי ניצח בבחירות ההן?

"לא זוכר, אבל אני זוכר שעד היום לא שילמו לנו", צוחק לימוני. באותן בחירות הימין הפסיד למערך. שמעון פרס ז"ל מונה לראש הממשלה והליכוד נשאר להפיק את הלקח: בפעם הבאה משלמים לרקדני ברייק-דאנס שרוקדים בחולצות מחל.

יהושע לימוני (47) הוא אחד האומנים המוערכים בארץ, אך סביר להניח שלא שמעתם עליהם. אלבומו הרביעי, 'מתפוצץ', יצא לאחרונה, ושמו התנוסס לא פעם בראש מצעדי הפזמונים ורשימות ההשמעה של גלגל"צ. מעבר להיותו אומן יוצר, לימוני הוא מפיק מוזיקלי עסוק וגם עורך סדנאות מוזיקה לאומנים צעירים. הרבה לפני שאביתר בנאי הפך לשם נרדף להצלחה אומנותית ומסחרית גם יחד, לימוני היה המתופף שלו. עם השנים הפך לימוני לשם נרדף למקצועיות ולמוזיקה כנה ואמיתית.

הוא גדל בהרצליה למשפחה לא מוזיקלית בעליל, בן יחיד בין שתי אחיות. האם הייתה עקרת בית והאב עסק בשיווק מוצרי חשמל. בילדותו השתתף בחוגי דרמה בבית הספר, התמחה בברייק-דאנס ובנגינה בתופים והצטרף ללהקת הנוער 'שפיות זמנית'. "מגיל צעיר נמשכתי לתיפוף ובכיתה י' גם התחלתי ללמוד, על דעת עצמי. ההורים שלי אפילו לא ידעו. אבל כשהם שמעו וראו שאני בתוך זה וכשהבאתי תופים הביתה - הם זרמו איתי", הוא נזכר בחיוך. לא מובן מאליו שהורים מרשים להכניס הביתה תופים.

"עם הלהקה שרנו בבית הספר בכל מיני מופעים, עשינו חזרות, אבל לא לקחתי את זה מעבר לתחביב", הוא מספר. "כמה ימים לפני שהתגייסתי החלטנו 'לעשות משהו רציני'", הוא משחזר. "תשמע, היינו ילדים, בני 17–18, עושים מקסימום הופעה בבית קפה ומרוצים שבאים עשרים איש. ניגַנו קאברים ובכלל לא חשבנו להוציא סינגל. שלושה ימים לפני הגיוס שלי החלטנו לעשות משהו לפני שנפרדים. שכרנו אולפן, התחלקנו בהוצאות - לקחו תעריף לילה כי זה יותר זול - ובסוף הלילה היה לנו סינגל".

השיר העונה לשם 'הקיץ האחרון' התפרסם רק שנה לאחר מכן, כשלימוני היה עמוק בשירות קרבי ב'מורן'.

הלהיט ברדיו הוא שלי!

"אני זוכר את עצמי באחת השבתות שנשארתי בבסיס, ופתאום בטרנזיסטור שומעים את השיר שהפקנו שנה קודם לכן. תשמע, מאוד הופתעתי. החבר'ה בצבא לא האמינו שאני מנגן בשיר הזה כמו שסיפרתי להם. מאז הלהקה התחילה לפרוץ, אבל אני כבר הייתי חייל ולא נהניתי מההצלחה של הלהקה".

בחרת בצבא למרות היותך אומן. לא כל האומנים הולכים בדרך הזאת.

"לא ראיתי את העתיד שלי כמוזיקאי. בזמנו ראיתי בזה תחביב שאולי אני טוב בו אבל לא ברמה של מוזיקאי. ראיתי את עצמי במסלול הרגיל: צבא ואז אוניברסיטה, ללמוד מקצוע, ויאללה לחיים".

ההתמקצעות המוזיקלית התרחשה במקרה, אחרי שהשתחרר מהצבא. חבר שכנע אותו לטוס ללוס אנג'לס ללמוד נגינה. "הוא היה גיטריסט והוא בא בגישה של 'אחרי הצבא כולם עושים טיול גדול - אז במקום לטייל בוא תלמד תופים בלוס אנג'לס'. השתכנעתי שזאת תהיה חוויה טובה, כי בכל זאת אהבתי מוזיקה וזה דיבר אליי יותר מלהסתובב בעולם. ללמוד בכיף עם תחושה של טיול. כמו חופשת סקי שגם נהנים וגם לומדים".

שנה שלמה שהה לימוני בנכר. "אלו היו לימודים אינטנסיביים מאוד, הרבה אימון, ניגנו מהבוקר עד הלילה. שם פגשתי בפעם הראשונה את עולם התורה פנים מול פנים. שם החלה ההתקרבות הראשונה שלי לקב"ה".

וכך ראה לימוני שם דברים שלא רואים מכאן. "היה לי שם שותף לדירה, ישראלי, שקראו לו זהר. היום, אגב, יש לו בית חב"ד בהודו. הוא היה זמר שבא ללוס אנג'לס להקליט אלבום ובמקביל הוא היה בתהליך התקרבות. הוא נתן לי דברים לקרוא. חומרים שמעולם לא נחשפתי אליהם לפני כן. נכנסתי ל'היי' ממש. כתבתי על זה הרבה במכתבים הביתה. אני זוכר את עצמי יושב על השטיח בבית ומתחיל לצחוק. היו כמה שבועות שהחיוך לא זז מהשפתיים שלי בזכות הקריאה ההיא. חוויה עוצמתית מאוד.

"אפשר לומר שהספר שפתח לי את הצורה היה 'אורחות צדיקים'. זה ספר שיש בו שערים לכל המידות: שער השמחה, האהבה, הפחד ועוד הרבה. יש שם מילים פשוטות מאוד וזה דיבר אליי. לא זוכר מה בדיוק קראתי שם, אבל עצם זה שמדברים איתך על הגעה למציאות של טוהר - זה משהו אדיר. באתי מעולם שהשאיפות בו היו שונות, להיות תמים או ענו לא תמיד היו ערכים שם. הרגשתי שמצאתי משהו".

מה מצאת?

"אפשר לומר שחיפשתי טוהר ומצאתי אותו סוף סוף. אני חושב שתמיד חיפשתי עולם של טהרה, תמימות ויופי. פתאום הבנתי שוואלה, קיים דבר כזה, לפחות שאיפה למציאות כזאת. זה גם בא לי בתקופה כואבת. היה לי קשר ארוך שהסתיים וכל מיני עניינים משפחתיים, ופתאום כאילו גיליתי את גן עדן, ברמה לא מאוזנת. שמע, אחי, זה מוזר. התחלנו ללכת שם לחגים לכל מיני מכוני יהדות, להתחבר לחגים, ללמוד. חזרתי לארץ, נכנסתי ליהדות יותר חזק, חבשתי כיפה בוכרית כי היא לא מוגדרת והתחלתי לקיים ממש את הלופ של המצוות". אורות גבוהים. מדי. שנה וחצי אחרי התשובה הגיע השבר הגדול.

"ופתאום כאילו גיליתי את גן עדן, ברמה לא מאוזנת. שמע, אחי, זה מוזר. התחלנו ללכת שם לחגים לכל מיני מכוני יהדות, להתחבר לחגים, ללמוד. חזרתי לארץ, נכנסתי ליהדות יותר חזק, חבשתי כיפה בוכרית כי היא לא מוגדרת והתחלתי לקיים ממש את הלופ של המצוות". אורות גבוהים. מדי. שנה וחצי אחרי התשובה הגיע השבר הגדול"
לשוב מהר מדי

"הכול קרה מהר מדי, במקומות הנפשיים הלא נכונים ומהסיבות הלא נכונות", מעיד לימוני על עצמו. "הרגשתי כאילו אני נכנס לכביש שאין בו מוצא. הקב"ה סייע לי לראות את זה ולהצליח לצאת מזה. זאת הייתה תקופה... אחת הקשות בחיי. שם בעצם התחלתי לכתוב שירים. הייתי בן 23–24. תמיד היו לי ניסיונות של יצירת סיפורים ושירים אבל זה לא היה זה. החזרה בשאלה פתחה אצלי בור, ומה שריפא אותי היה הכתיבה. הייתי יושב בחדר ומנגן, שעות, וככה הצטברו לי מחברות של שירים. קרו כמה דברים במציאות של החיים - שאני לא יכול לפרט מבחינה אישית - שבעזרתם הבנתי שהקב"ה אומר לי שאני כנראה לא במקום הנכון".

איך אפשר להרגיש שאתה לא במקום הנכון?

"הפכתי להיות אדם דו-ממדי שמפסיק להרגיש. אדם שיפוטי כלפי אחרים וכלפי עצמי. עברתי חוויות אישיות לא פשוטות. אני לא יודע אם הייתי מצליח לעשות את תהליך ההרפיה לבד. היו לי חסדי ה' שהביאו לי סימנים ואנשים שאמרו לי דברים לא פשוטים בפרצוף".

אתה יודע לנתח היום מה הייתה הנקודה שבגללה התפרקת?

"בסופה של דבר, הסיבה שבגללה נכנסתי לקיום מצוות היה חיפוש אחרי משמעות ורגש, וזאת הסיבה שהוציאה אותי החוצה. יכול להיות שאנשים שנולדים דתיים, שלא בחרו בזה מעולם, חיים בעצם על כוח ההתמדה. זה לא דבר טוב, לדעתי. בחסידות חב"ד מדברים הרבה על זה שכולם צריכים להיות בעלי תשובה. תמיד להיות בתנועה שהיא 'שב אל עצמו ואל ה''. זה לא משהו שרק מי שלא קיים מצוות מגיע לו לחוות אותו. יותר מזה, דווקא אלה שנמצאים בדת צריכים לעשות יותר תשובה כדי להרגיש את החיבור, החיות, השמחה, היראה מהקב"ה והאהבה אליו. החזרה בתשובה ההיא הייתה ממקום לא טוב. צריך לשוב למקום מסוים, ושם זה היה לברוח לאיזה מקום. לא הייתי מוכן לזה".

תשובה מאהבה

וכך, שנה וחצי אחרי החזרה בתשובה, לימוני השיל מעליו את עול המצוות וחזר בשאלה. ועדיין, נשארו שני דברים שהמשיך לקיים: קידוש משפחתי ("כי כנראה המשפחה אהבה את זה") ואיסור גילוח בתער. הסימנים מהשמיים והרגשות המשיכו לפעפע דרך המצוות שהתעקש לימוני להמשיך לשמור למרות ההרפיה הכללית מקיום המצוות.

"אחרי שחזרתי בשאלה הייתי בתאילנד והחלטתי שבא לי לגלח בתער. זהו. לשבור גם את האיסור הזה. עד אותו רגע אני חושב שהקפדתי כי זה מעשה אקטיבי מדי". וממחשבה למעשה. "נכנסתי לאיזה מקום בתאילנד, שאלתי אותם אם הם יודעים לגלח. האישה שם אמרה 'כן' והתיישבתי על הכיסא. באמצע הגילוח האישה יצאה להביא סבון או משהו. אני מסתכל על הפרצוף שלי במראה ורואה ממש כאילו חתכו אותי בכל הפרצוף. כאילו עשו לי פנסים בכל הפנים. כשהיא חזרה התחלתי לצעוק עליה: 'את מבינה בכלל מה את עושה?' היא אומרת לך 'איי אם סורי'. הם אדישים כאלה, בתאילנד. יצאתי משם באמצע, לא נתתי לה לסיים, למרות שכבר לא הייתי דתי. מאז לא שברתי את החומה הזאת של גילוח בתער".

לימוני ממשיך להתנהל כחילוני מינוס גילוח בתער, ומצליח בדרכו המוזיקלית. בן 32 היה כשיצא אלבומו הראשון, 'יהושע', המוצלח מסחרית מבין ארבעת אלבומיו עד היום. ההופעות החלו לזרום, בעיקר בתל אביב. גם חברת תקליטים מצאה בו עניין והרדיו התפעל וניגן את שיריו ללא הכרה. לקראת האלבום השני, 'מנות קטנות' שיצא ב-2009, החל לימוני שוב בתהליך חזרה בתשובה, הפעם ממקום נפשי בריא יותר.

"הסיבה הפורמלית לחזרה בתשובה הייתה קשר שהיה לי עם מישהי שאינה יהודייה. היא החלה לעבור תהליך גיור וזה עורר בי מחדש את העניין ביהדות. אצלי לא הייתה שאלה בכלל אם להתחבר או לא. העזיבה לא הייתה טריקת דלת, פשוט לא הייתי מוכן. תמיד ידעתי שיש שם משהו והמשכתי להסתובב בתחושה שיש משהו מעבר, רק שאני לא מסוגל לקיים את כל החוקים והמצוות שזה כולל".

איך מרגיש אדם שחוזר בשאלה אחרי חזרה בתשובה? יש ייסורי מצפון?

"הייתה שם טראומה גדולה מאוד. לא היה לי שום רצון לחזור לטראומה ולמקום הזה ולכן התרחקתי מזה והמשכתי לחיות את חיי.

"לאט לאט, החלטתי שאני לא מופיע יותר בשבת. כאילו היה צריך משהו שיציף לי את זה. כשזה חזר, הייתי בן 36 וכבר היו לי כלים לקבל את זה. להתחיל ללכת בדרך הזאת. בגלל הכישלון של החזרה בתשובה הראשונה ידעתי על אילו טעויות לא לחזור".

תגדיר לי טעויות.

"הפעם לקחתי את זה בקצב הנכון. זה היה תהליך איטי של תשובה. חזרתי לבית הכנסת בשינקין בפסח. עמד שם שליח של חב"ד, התרשמתי מהאישיות שלו, הוא כבש אותי. קיבלתי עלייה לתורה. הפעם הבאה בבית הכנסת הייתה רק בתיקון ליל שבועות. בית הכנסת היה פתוח, נכנסתי והבנתי שיש תיקון. התיישבתי והתחלתי לקרוא את התיקון. מצאתי את עצמי מסיים אותו בעלות השחר. בבוקר הלכתי עם הרב למקווה. זאת הייתה חוויה מכוננת. קו הזינוק שממנו לקחתי לאט לאט עוד מצוות. הקפדתי להיות קשוב לעצמי ולא להיסחף ולהיגרר לעניין של רגשות אשמה ופחד. להיזהר משיפוטיות בנוגע לאחרים וגם בנוגע לעצמי. לא הצלחתי בזה כל הזמן, אבל הייתה לי מודעות ונזהרתי. עד היום אני נזהר. זה לא נגמר, למרות שאני בהגדרה חסיד חב"ד ושומר מצוות".

שריר 'אי השיפוטיות' כלפי אחרים וכלפי עצמך לא עומד בשלב מסוים בפני עצמו?

"מספיק שאתה עוזב את השרירים האלה, והם חוזרים לסורם. אתה מתחיל לבנות אותם מאפס כל פעם מחדש. בחב"ד משתמשים הרבה במילה 'מהלך'. זה אומר שאדם צריך להיות תמיד בתנועה, בהתקדמות. עצירה היא הליכה אחורה. מוות. הלימוד לא נגמר לעולם ותמיד יש לאן להגיע ולגלות מרחבים חדשים מול עצמך ומול הקב"ה".

יש לך חששות לפעמים שתהיה עוד נסיגה?

לימוני מהרהר עמוקות. "יש לי חששות שלא אהיה נאמן לאמת. אני לא רוצה להגיע למצב שאני הופך להיות רובוט שעושה את הדבר הנכון. אני מבקש שאם אהיה בדרך הלא נכונה - שהקב"ה יוציא אותי ממנה. לאבד את הקשר עם הקב"ה - יש פחד. זה דורש עבודה ולא תמיד יש כוח".

"זה לא משהו שרק מי שלא קיים מצוות מגיע לו לחוות אותו. יותר מזה, דווקא אלה שנמצאים בדת צריכים לעשות יותר תשובה כדי להרגיש את החיבור, החיות, השמחה, היראה מהקב"ה והאהבה אליו. צריך לשוב למקום מסוים, ושם זה היה לברוח לאיזה מקום"

לעשות ולקפוץ למים

אתה מפיק סדנאות מוזיקליות לאומנים צעירים. תוכל לנדב כמה טיפים למתחילים?

"יש שני חוקים בסיסיים כדי להתקדם. האחד, להיות בעשייה כל הזמן. חזרות, הופעות, פוסטים, סדנאות, הקלטות. כל הזמן לייצר. זה גורר כל מיני דברים. לא משנה מה - העיקר לעשות. העשייה היא המכונית, בלי זה אין נסיעה. אין כלום.

"דבר שני - לקפוץ למים. זה יכול להתבטא למשל בהופעות. אדם כותב שירים ועדיין לא הופיע. יש פחד להופיע - האם יבואו אנשים, האם השירים טובים, כל מיני ספקות. אז לא, לך תקבע הופעה. גם אם תתרסק – זו עוד אבן בדרך שלך. ההופעה הזאת היא רק חלק קטן מאוד במהלך הכללי שלך. מספר הדברים שלא הצליחו אצלי גדול הרבה יותר ממספר הדברים שכן הצליחו. עבדתי יחד עם אביתר בנאי כשהייתי מתופף שלו בתחילת הדרך. תשמע, אף אחד לא דמיין שזה יגיע לממדים האלה. גם הוא לא האמין, אגב".

לפני חמש שנים לימוני התחתן, וכעת הוא גם עם אשתו ובתו בקהילת חב"ד בהרצליה. "זה אחד הדברים שאני מתחרט עליהם, שהתחתנתי מאוחר", הוא אומר. "כשאני רואה אנשים שמתמהמהים מלהתחתן - אני מעודד אותם לעשות את זה. הגיל עושה את שלו, אנחנו רוצים ילדים, ואין מה לעשות, כשאתה מתחתן מבוגר - זה אחרת. מרגע שהתחתנתי הרגשתי שברמה מסוימת התחלתי את החיים האמיתיים".

לא חיית עד אז?

"חייתי, אבל כמו תייר. אין לך עוגן, אין שורש. אתה עף ברוח. כשאתה מקבל שורש פתאום אתה מבחין בין עיקר לטפל. זה ממקד אותך. להתחתן בגיל שלושים זה סבבה, אבל עשרים זה מעולה".

לאן שואף אומן בן 47?

"אני מאמין שהצלחה היא פקטור שקשור מאוד לרצון של האדם להצליח. רובנו מפחדים להצליח. אני יכול להעיד על עצמי. הפחד הזה ברוך ה' כמעט נעלם לי. רק כעת, לראשונה בחיים, אני מרגיש מוכן להצלחה; למה שה' ייתן. אני פחות מנסה לעצור את זה כמו שעשיתי בקריירה המוזיקלית שלי לאורך השנים. כשאתה נמצא רק 'בפוטנציאל', זה מקום מאוד נוח. אתה לא צריך לעבוד קשה בהתנהלות שלך ומספר לעצמך שאתה טוב. כיום אני משוחרר יותר מאי פעם לתת לזה לקרות בגודל ובצורה שזה צריך לקרות, בלי להיכנס למקומות ספציפיים שמגדירים היום 'הצלחה' כמו זאפה או קיסריה".

 

 


 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם