אופנת סגל Featured

 8 segal
למה הימין מתכוון כשהוא מתלונן שהתקשורת שמאלנית
חגי סגל, עורך מקור ראשון, הוא קודם כול עיתונאי במובן הפשוט של המילה, ובימים אלו ממש הוא מציין ארבעים שנה במקצוע הזה, שעדיין מרתק את החברה הישראלית * בשבוע שעבר הופץ עם מקור ראשון מוסף רחב יריעה פרי עטו של סגל שנכתב בעבודה של כשנה ומגולל לראשונה את הסיפור של התקשורת הישראלית כפי שטרם סופר: כיצד קרה שלאורך שנים ארוכות נשמע כאן קול אחד ויחיד ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונים * סגל משוכנע שדווקא בשלב הזה, כשההגמוניה הזו נפרצה סוף סוף, יש ערך גדול עוד יותר להבין מה קרה כאן לאורך שנותיה של התקשורת הישראלית ולאיזו תקשורת הימין צריך לשאוף

רועי אהרוני

40,000 מילים, 79 עמודים, 263 מראי מקומות. זה ההיקף המכובד של המוסף המהודר 'החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל', שפרסם השבוע חגי סגל, העורך של מקור ראשון. למעשה סגל מתעד וכותב על תחלואיה של התקשורת הישראלית זה עשרות שנים, והוא אף קיבל בשנת תשס"ג (2003) את הפרס לביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת.

"הרבה שנים אני חולם לעסוק בנושא הזה בהרחבה", מסביר סגל את ההחלטה להוציא לאור את המוסף. "דיונים בפאנל 'האם התקשורת שמאלנית?' הופכים מהר מאוד בדרך כלל לחילופי צעקות על הכותרת של היום בבוקר. לכן חשבתי שצריך אחת ולתמיד לעשות סדר בשאלה למה הימין מתכוון כשהוא מתלונן שהתקשורת שמאלנית".

דווקא בזמן האחרון המצב מתחיל להתאזן, בראש ובראשונה הודות לבנך הצעיר, עמית סגל.

"זאת סיבה נוספת לכתוב את המוסף הזה", עונה סגל. "בזמן האחרון התרבו התלונות בשמאל נגד יעקב ברדוגו, אראל סג"ל ועמית סגל, כאילו 'הם השתלטו לנו על התקשורת ומשמיעים בה את דעותיהם הימניות'.

"אני מתבונן מהצד על התלונות האלה ולא מאמין. אחים שמאלנים יקרים, עשרות שנים השתלטתם על כל מיקרופון, ופתאום אינכם יכולים לסבול איזה ברדוגו וחצי? אז תבינו קצת מה עבר עלינו כשבכל תחנה שמענו את דוברי המחנה השני. המוסף הזה הוא רצון לספר את הסיפור כדי להבהיר שאין בכלל מקום להשוואה בין השליטה השמאלנית האיתנה בתקשורת במשך שנות דור לבין הניסיון שהחל לאחרונה להכניס למגרש קצת קולות אחרים. אומנם התחיל תהליך של איזון שמבשר טוב, אבל זה רק האור שבקצה המנהרה, ואנחנו עדיין בחשכה שלה. רוב התקשורת עדיין שמאלנית, בלי ספק".

סגל מבקש קודם כול להבחין בין גופי תקשורת ציבוריים לפרטיים. "זכותו של כל אדם פרטי להשקיע כסף ולפרסם ככל העולה על רוחו כל עוד הוא לא מוציא דיבה או חושף סודות צבאיים.

"העוולות הגדולות בתחום התקשורת נעשו ונעשות בתחום השידור הציבורי. במהלך שנים רבות היו פה רק קול ישראל, גלי צה"ל והטלוויזיה הישראלית – משאבי שידור ציבוריים עם תקציב ענק והשפעה עצומה, כי הם חסרי תחליף.

"היו חוקים שחייבו את רשות השידור והטלוויזיה הישראלית להגינות ולאיזון, אך הם הופרו יום-יום. אנשים בזזו את המיקרופון למען השקפת עולמם עשרות שנים. כיוון שגלי צה"ל ורשות השידור היו גם סדנת ההכשרה של עיתונאי העתיד, זה השפיע רבות גם על העיתונות הפרטית".

"אחים שמאלנים יקרים, עשרות שנים השתלטתם על כל מיקרופון, ופתאום אינכם יכולים לסבול איזה ברדוגו וחצי? תבינו קצת מה עבר עלינו כשבכל תחנה שמענו את דוברי המחנה השני. אומנם התחיל תהליך של איזון שמבשר טוב, אבל זה רק האור שבקצה המנהרה, ואנחנו עדיין בחשכה שלה"
חגיגות כניסת הימני לרדיו

כשהיה בן 17 ניסה סגל להתקבל לגלי צה"ל. מפקד התחנה שאל אותו בריאיון מה דעתו על יומן הבוקר החדש של גלי צה"ל, ונראה שלא אהב את התשובה ששמע. "זה לא שערכו מבחני קבלה אידאולוגיים בכניסה", מבהיר סגל, "אבל גם אם איש ימין התקבל בזכות כישוריו, הוא היה מבליע את דעותיו. לא היה נעים להיות איש ימין במקום שבו כולם מחצינים דעות שמאל. בוודאי שהוא לא היה מעז לתת דרור לדעותיו כמו עמיתיו.

"אני אפילו ארחיק לכת ואומר שלאורך שנות השמונים ורוב שנות התשעים לא יכולת להיתקל בכתב, פרשן או מגיש שהחצין דעות ימניות", אומר וכותב סגל ומזמין את הציבור להוכיח אחרת. "במדורי הדעות היו כותבים ימניים, אבל בתוכניות האקטואליה מעולם לא נתקלת בהחצנת דעה ימנית".

נקודת השינוי שסגל מציין היא הבאתו של אורי אורבך ז"ל לתוכנית 'המילה האחרונה' בגלי צה"ל בסוף שנות התשעים. סגל כותב כי ערב שידור התוכנית הראשונה נאספו אוהביו "לחגוג את האירוע ההיסטורי: סוף סוף הוענקה לאיש ימין זכות ההגשה של תוכנית אקטואליה בגלי צה"ל". אבל גם אז, מציין סגל במרירות, לא נתנו לו להגיש בגפו אלא הצמידו לו את העיתונאית השמאלנית דאז עירית לינור.

"לדעתי בכל שנות ההתנחלות הגדולה בעשורים האחרונים של המאה העשרים לא נשאל שר בישראל שאלה כמו 'למה אינכם מקימים יישובים חדשים'. תמיד השאלות היו 'למה אתם לא מדברים עם אש"ף' או 'למה הקמתם עוד התנחלויות'".

עד כמה ההטיה הזו מונעת מזדון?

"זה היה יותר באופן טבעי, בשל האופי של חבר מביא חבר וגם בגלל אטימות", עונה סגל. "אני לא רואה בהם רשעים, עם חלקם אני מיודד באופן אישי. אבל כשמבקרים אותם על כך הם באמת לא מבינים מה לא בסדר. זקני העיתונות דאז לא מבינים עד היום מה היה לא בסדר במציאות התקשורתית של שנות השמונים".

"לא רוצה להיות כמו 'הארץ' מבחינת הרוע"

למרות החלוקה בין עיתונות ציבורית לפרטית סגל מדגיש שהוא לא מנקה את העיתונות הפרטית מכל אשמה. "גם עיתון פרטי שהקמת בכספך ומאג'נדה מסוימת מחויב בהגינות ובטעם טוב", אומר סגל. "כמעט אין יום שלא מתפרסמים ב'הארץ' שני מאמרים שכולם חרפות וגידופים על עניין ימני כלשהו. גם בידיעות אחרונות התפרסמו במרוצת השנים דברים זוועתיים על המתנחלים".

אחת הדוגמאות שסגל מביא במוסף, ולדבריו "זו רק טיפה בים", היא שיר של חיים חפר בידיעות, שבעיצומו של משבר כלכלי בארץ תלה את קולר האשמה בצווארי המתנחלים וקרא לפגוע בהם: "ואש תצא מזרעית... ותיגע באש הבאה מירוחם... ומכל טירות גוש אמונים יעלה העשן ואבק מכל עסקי החווילות / ועלה תעלינה בהר שומרון כל עיירות הלחם הרעבות והמובטלות / וכאשר החשיכה תרד עליכם בצהריים, וסכין המסכנים תבוא בלילות / כבר לא תהיינה יותר שאלות".

אולי אנחנו צריכים לעבוד לפי שיטת הריקליניזם: להיות תמונת המראה של עיתונות השמאל?

"אני לא מקבל את זה", סגל נחרץ. "אני מחבב את שמעון ריקלין, אבל לא רואה איתו הכול עין בעין. אני לא חושב שמאחר שאנחנו במלחמת דעות עלינו לעשות לצד השני את כל מה שהוא עולל לנו. אני לא הולך להיות כמו 'הארץ' מבחינת הרוע. 'הארץ' שופע ארס כלפי הצד השני, ואני לא בעד להכפיש את השמאל כמו שהם עושים לימין".

הדוגמאות שסגל מביא כמובן אינן מסתכמות במאמר דעה ארסי זה או אחר אלא באות לידי ביטוי גם בקמפיינים שניהלה במהלך השנים התקשורת המגויסת. "היציאה מלבנון היא דוגמה למהלך שנעשה בעקבות קמפיין תקשורתי", טוען סגל. "גם אם יטענו שהיציאה מלבנון הייתה דבר נכון, אסור לתחנת קול ישראל להפוך למארגנת ההפגנות הראשי בעדה, כמו שקרה בפועל. אחרי כישלון התרגיל המסריח של השמאל ב-1990 היא גם ניהלה את הקמפיין שהביא בהדרגה לשינוי שיטת הממשל ב-1996".

עיתונות היא לא בסך הכול כלי לאידאולוגים להציג את משנתם?

"ממש לא. עיתונות היא קודם כול מקום להעברת מידע, לא דעה. כשרציתי להתקבל לגלי צה"ל זה לא היה כדי לשדר דעות ימין אלא כדי לעשות עבודה עיתונאית. אני מאמין שחלק גדול מהעיתונאים הם קודם כול בעלי עניין בסיפור סיפורים ולא במתן חוות דעת בענייני דיומא.

"בדיוק בגלל שהמיקרופון של רשות השידור נבזז במהלך שנים בשוד של משאב ציבורי התקבעה הנורמה שלפיה עיתונאי איננו עיתונאי אם אינך יודע מהן דעותיו בכל תחום. בעיניי זה לא נכון".

ואולם גם סגל מודה שלא בכל נושא העיתונות הישראלית צריכה להישאר אובייקטיבית. "אני מצפה מכתבים ישראלים במדינה במצב מלחמה שלא יהיו מהאו"ם".

"אני מאמין שחלק גדול מהעיתונאים הם קודם כול בעלי עניין בסיפור סיפורים ולא במתן חוות דעת בענייני דיומא. בדיוק בגלל שהמיקרופון של רשות השידור נבזז במהלך שנים בשוד של משאב ציבורי התקבעה הנורמה שלפיה עיתונאי איננו עיתונאי אם אינך יודע מהן דעותיו בכל תחום. בעיניי זה לא נכון"

אז בנושא הזה אתה כן מבקש מהם להיות תועמלנים אידאולוגים.

"לכל כלל יש יוצא מן הכלל. פיקוח נפש דוחה סיקור אובייקטיבי. כמו שיש דברים שבהם הניטרליות נגמרת מעצם היותך אדם – למשל, דיווח על רצח אישה חסרת ישע בידי בעלה – כך יש דברים שבהם הניטרליות נגמרת מעצם היותך ישראלי. ככלל, אתה כן צריך להיות ניטרלי בנושאים שהם לא קונצנזואליים, במיוחד כאלה שחוצים את החברה לשניים כמו סוגיות ימין ושמאל".

נתניהו? "קורבן של טהרנות ממארת"

עוד סיבה להוצאת החוברת לאור בעת הזו היא שהמוקד ברוב פרשיות נתניהו הוא התקשורת. "אני מודה שעד עכשיו אני צובט את עצמי כשאני שומע ש'וואלה!' התנהל אי-פעם כמו אתר פרו-נתניהו", אומר סגל בנוגע לחשדות תיק 4000. "האשמת נתניהו בתקשורת אוהדת נראית מוטרפת בעיני הימין, ולכן מגוננים עליו שם. אף אחד לא היה חושב לתת לנתניהו חסינות לו הוא היה למשל מחסל יריבים פוליטיים או מנהל משטר מושחת במובן העות'מאני.

"זו גם הסיבה שאני לא מאמין שנתניהו יורשע בתיקים 2000 ו-4000. זה יהיה צחוק ההיסטוריה אם נתניהו יורשע על שניתן לו סיקור חיובי בידיעות וב'וואלה!'".

האם הציבור הימני לא עושה לנתניהו יותר מדי הנחות בענייני טוהר המידות מאחר שהוא מנהיג הימין?

"נתניהו בכל מקרה כבר לא ייזכר כמופת של שמירה על טוהר המידות כמנהיג ציבור. צר לי שהוא הסכים לקבל סיגרים ושמפניות מאנשי הון, ועדיין, אני לא חושב שהוא המושחת הגדול שמצטייר מכתב החשדות של הפרקליטות. אני גם מאמין שאם שמעון פרס היה מעולל דברים דומים לא היו עושים לו ולאנשיו את מה שעשו לבנימין נתניהו".

האם מדובר כאן בהטיה שמאלית בלבד או במשחקי כוח של הפרקליטות?

"נראה לי שנתניהו נפל כאן קורבן לטהרנות ממארת של הפרקליטות. גם לתקשורת יש בזה תפקיד: הזלזול שלה בראש ממשלת הימין הוליד איזו קלות דעת של מערכת המשפט, כך שהיא הייתה יכולה להתייחס אליו כאל מפיונר. בשורש הדברים נתניהו נפל קורבן לטהרנות, וטהרנים הם לפעמים האנשים הכי מסוכנים שיש".

פרשיות נתניהו מעמיקות עוד יותר את חוסר האמון בממסד – בבתי המשפט, בפרקליטות, במשטרה.

"מאז ומתמיד הייתה לימין הדתי בטן מלאה על הפרקליטות ובג"ץ. הבור העמוק נפער כשהפרקליטות הכשירה בהתנתקות מעצר של ילדות והיועמ"ש דאז הסכים לעצור אוטובוסים בדרך להפגנות. פרשיות נתניהו רק עוזרות לבור הזה להעמיק. אני מקווה שזה לא יגיע להתקוממות ימנית נגד שלטון החוק. אנחנו לא רוצים לשרוף את המועדון, אנחנו רק רוצים לשפץ אותו".

המספר השקרי שהוביל להתנתקות

אתה לא חושב שאתה נותן יותר מדי קרדיט לתקשורת? מידת ההשפעה שלה די מצומצמת.

"אני לא מקבל את זה. אני חושב שלתקשורת יש השפעה עצומה. נכון שהיא לא כול יכולה ושבשנים האחרונות היא נחלשה בגלל הרשתות החברתיות, אבל השפעתה עדיין עצומה. בגלל התקשורת צה"ל ברח מלבנון, בגללה היינו בהתנתקות, וייתכן שבגללה נתניהו לא יהיה ראש הממשלה בקרוב".

הפייק ניוז של התקשורת המרכזית נובע מרדידות עיתונאית או מונע מאג'נדה?

"פעמים רבות הוא נובע מאג'נדה. קח לדוגמה את ההפגנה ב-1982 בעקבות סברה ושתילה, שכונתה בתקשורת 'הפגנת הארבע מאות אלף'. זה היה שקר וכזב. בכיכר רבין יכולים להיכנס מקסימום שמונים אלף איש. אבל כשפמפמו את המספר הזה כל הזמן זה המס את הלב של בגין, הוביל לוועדת חקירה, ואריק שרון הודח בגלל זה ממשרד הביטחון. במהלך כל השנים שלאחר מכן שרון רק השתוקק לחזור לחיק הקונצנזוס, כך שאפשר לומר שהשקר במספר המפגינים בסברה ושתילה הוביל בסופו של דבר בעקיפין לתוכנית ההתנתקות.

"אבל יש עוד סוגי פייק ניוז. ציור המתנחלים כקוזקים גוזלי אדמות גם הוא פייק ניוז, רק יותר מתוחכם ושיטתי. כשעורך מחליט לסקר אירוע שולי של נערי גבעות מעבר לכל פרופורציה גם זה סוג של פייק ניוז. בסוף התודעה יוצרת את ההוויה".

ואולם לא רק בהטיה שמאלנית עסקינן. סגל מוכיח כי יש הטיה חילונית-ליברלית מובנית בתקשורת הישראלית. "הטלוויזיה הישראלית קמה ב-1968, ותחילה סוכם שהיא לא תשדר בשבת", מחדש סגל. "אבל הנהלת רשות השידור רצתה לשדר בשבת. אז היא עודדה מישהו, שאפילו לא היה לו מכשיר טלוויזיה בבית, לעתור לבג"ץ. במחטף כעור ובוטה הוציא צו שלפיו הרשות כן תשדר בשבת. הדבר הוביל לכך שהיא כמעט לא קלטה לשורותיה עובדים שומרי שבת. כיוון שעובדי רשות השידור דאז היו מאגר חשוב של משאבי האנוש לעיתונות הישראלית כולה, זה בוודאי השפיע על אופייה.

"לפני חמישים שנה נשאל מנכ"ל רשות השידור דאז שמואל אלמוג בריאיון לעיתון הצופה מדוע באלף עובדי הרשות נקלטו רק עשרה דתיים, וגם הם לא בשטח החדשות והפרשנות. אלמוג ענה לו בהיתממות אופיינית שהם מקבלים עובדים ללא משוא פנים, אבל הוא מודה שם שהדתיים שנקלטו התבוללו תרבותית. הוא בעצם אומר לו: 'אני קלטתי דתיים, לא אשמתי שהם נהיו חילונים ושמאלנים'.

"אתה רואה את ההטיה הזו עד היום כשמטפלים בסוגיות כמו להט"ב או שירת נשים. היום הנושא התרבותי חזק יותר, כי נושא השטחים והשלום דעך בזכות הפלשתינים וקשיות העורף שלהם. אבל זו טעות אופטית לחשוב שהסיבה שמתעסקים היום יותר בשאלות תרבותיות היא כי מפני שהוויכוח על עתיד ההתיישבות הוכרע בניצחון הימין. הוא עדיין לא הוכרע בשטח ובדעת הקהל, בטח שלא בתקשורת".

מאיימים בביטול המינוי

בריאיון הזה אנחנו חוגגים עם סגל ארבעים שנות עבודה עיתונאית שהחלו אי-אז בחורף תש"ם, כשהתחיל לעבוד בעיתון יישובי יהודה ושומרון 'נקודה'. "מגיל צעיר אני צרכן אקטואליה", מספר סגל, "וברבות השנים עבדתי כמעט בכל העיתונים החשובים בישראל וגם ברדיו ובטלוויזיה. לא תכננתי להיות עורך מקור ראשון, זה לא היה בראש מעייני. אבל אחרי שאורי אליצור נפטר קיבלתי עליי את דין התנועה. בעיני עצמי אני קודם כול עיתונאי ורק אחר כך עורך. המוסף החדש הזה מסגיר את החולשה הזו שלי, כי זה מה שאני באמת הכי אוהב לעשות".

בארבעים השנה האלה עבר עולם התקשורת הישראלי תהפוכות רבות. סגל מספר שבגיליונות הראשונים של 'נקודה' עדיין עבדו בדפוס לא ממוחשב, באותיות עופרת. הוא נזכר ביום שבו הגיע הפקס למערכת כאירוע מכונן וביום שהחלו האימיילים כימות המשיח ממש. מהרגע שעברה צריכת התקשורת המסיבית לאינטרנט מרחף על התקשורת המודפסת "סימן שאלה קיומי", לדבריו.

"יש צניחה בפרסום וגם בקוראים, כי הנוער מחובר יותר למסכים", מקונן סגל. "למזלנו יש לנו שבת. אני מקווה שלעולם לא יקום הרב הליברל שיתיר להשתמש בנייד בשבת.

"אני מודה שאני מתוסכל מהציבור הדתי-ימני בכל היחס שלו לצריכה תרבותית. הוא לא רץ לקנות ספרים או לעשות מינוי לעיתונים. כל מאמר שלא מוצא חן בעיניו, הוא מאיים בביטול המינוי. הייתי מצפה מאיש ימין שגם אם הוא כועס לפעמים על משהו שמתפרסם בעיתון הוא יבין שהעיתון לא יכול להיות כל הזמן הומוגני מבחינה רעיונית. לעיתים קרובות עליו להביא דעות של אנשים שחושבים אחרת, ועליו גם לאתגר או להרגיז את קוראיו. ובכלל, כאשר בארץ מתנהלת מלחמת דעות מרה הציבור צריך להיות סובלני יותר לדעות של אחרים. תתמודדו עם הטענות, אל תתקשרו למחרת ותגידו את מילת הקסם 'נהייתם רפורמים'".

"לא כל קרוון הוא מצדה"

אומרים שהתמתנת עם השנים.

"מי השמיץ אותי ככה?" הוא צוחק.

האם חגי סגל של היום הוא אותו חגי סגל של ימיה הראשונים של עפרה?

"עשרת הדיברות שלי לא השתנו. אני עדיין מתנגד בתוקף להקמת מדינה פלשתינית ומאמין בצדקת מפעל ההתיישבות. מהבחינות האלה לא השתניתי. אבל אני מודה שבמרוצת השנים הבנתי שלא כל אידיאל אני יכול להגשים עכשיו.

"לדוגמה, לפני חמש עשרה שנים הייתי כועס יותר על נתניהו על שלא פינה את חאן אל-אחמר. גם היום אני חושב שצריך לפנות אותו, אבל מסוגל להבין את השיקולים של נתניהו. אם פינוי חאן אל-אחמר יכול לגרום לבית הדין הבינלאומי בהאג לפגוע במפעל ההתיישבות ביו"ש, אני מוכן להכיל את חאן אל-אחמר עוד כמה שנים".

במקרה דומה שנגמר אחרת – פינוי עמונה – כתבת שעל המתיישבים להסכים לפשרות. חגי סגל של שנות השמונים היה אומר למתיישבי עמונה להסכים לפשרות?

"מובן שהייתי נגד פינוי עמונה, החלטת בג"ץ הייתה עוול נורא; אבל חשבתי שאפשר לשנות את רוע הגזרה אם התושבים היו הולכים על פשרה טקטית, לא אידאולוגית. ניסיתי אז להזכיר להם שגם מתנחלי סבסטיה הסכימו להתפשר ולעזוב את תחנת הרכבת, והרוויחו בפשרתם את מפעל ההתיישבות בשומרון. כשאתה מנהל מלחמה אתה יכול לסגת מכמה דונמים כדי לשפר את מצבך לאורך כל הגזרה.

"כך ראיתי את סוגיית עמונה. בנקודות זמן מסוימות הוצעו לתושבים פשרות שאילו הם היו מקבלים, אולי לא היינו מגיעים כלל לרגע הפינוי. אך התושבים לא התנהלו באופן טקטי מחושב, ולכן הפסידו בסוף במערכה כולה. שנה וחצי לפני הפינוי כתבתי על הצעת פשרה של מעבר ליד שילה, ותקפו אותי. בסוף התושבים הסכימו להצעת הפשרה הזו. אז למה הם כעסו כל כך?

"כל ישותי מתקוממת נגד נסיגות ועקירת יישובים. אבל האם זה אומר שאני חייב להסכים לכל חריגת בנייה בעפרה ושאם השלטונות יבואו להרוס אותה זה מאבק על ארץ ישראל? בכל זאת, דין עמונה ומגרון אינו כדין חבל קטיף. לא כל קרוון הוא מצדה ולא כל חאן אל-אחמר הוא מדינה פלשתינית. צריך קצת להתבגר".

הטרגיות של הציונות הדתית

כשעוברים לשוחח על הפוליטיקה שמימין לליכוד, לרעות בשדות המפלגה הציונית-דתית, פניו של סגל מתכרכמות בייאוש. "הציונות הדתית מעצם הגדרתה נמצאת בתפר שבין העולמות, מנסה לרקוד על כל החתונות, ולכן מראש זה מוליד טרגיות מסוימת. אולי אין לה באמת יכולת לתרגם את כוחה הדמוגרפי ואת כישוריה לשדה הפוליטי".

האם החזון של מדינת ישראל האמונית לא צריך שיהיה לו ייצוג פוליטי?

"אני מתחיל לחשוב, אם כי עדיין לא בטוח, שהחזון הזה יוכל למצוא את מקומו גם במסגרת כמו הליכוד. הליכודניקים של היום הרבה יותר קרובים לעולם האמוני מהרוויזיוניסטים של פעם.

"אולי אין מנוס מזה. אני לא מאמין שמפלגה עם שישה-שבעה מנדטים תביא את הבשורה הרוחנית הגדולה הזו, זה לא מסתדר לי. במיוחד שכל מה שהיא מקרינה החוצה זה מאבקים פנימיים בלתי פוסקים ובלתי עקרוניים בעליל.

"מה שקרה לציונות הדתית בבחירות האחרונות זה פשוט בושה וחרפה. לא היה שם אחד שלא רב עם השני, וכולם אשמים מבחינתי: בנט ושקד שפרשו, הרב פרץ שלא הבין שהערך הכי חשוב הוא אחדות המחנה, נעם, שעשו מסע תעמולה מחרחר ריב וכעור מאין כמותו והכול כמובן בשם אהבת ישראל, ועוד ועוד. אם יהיו עכשיו בחירות נוספות, הציונות הדתית הפוליטית ניגשת אליהן במצב קטסטרופלי. אין לי נוסחה איך משקמים את זה, ולא בטוח בכלל שצריך".

לפחות בנט שר הביטחון.

"זה שייך לחדשות הטובות. גם אם הוא יהיה רק שבועיים שר הביטחון, זה יכול לבסס את הטענה שלו לחזור לשם אחרי הבחירות. אני חושב שלא טוב שלמדינת ישראל אין שר ביטחון במשרה מלאה, ואני חושב שהתיק הזה תפור עליו. מכאיב לחשוב שאם נתניהו היה מסכים לתת לו את תיק הביטחון לפני שנה היינו חוסכים מעצמנו את השנה הטראומטית הזו".

גזענות של השמאל

כאן הזמן לגילוי הנאות שרובכם ודאי יודעים: בנו בכורו של חגי סגל, ארנון, הוא חבר מערכת 'עולם קטן', וגם במקור ראשון ארנון כותב מדור קבוע. הוא החל לכתוב אותו עוד לפני שנקרא אביו לערוך את העיתון. "מקור ראשון הוא העיתון היחיד בישראל שמוקדש בו מדור שלם להר הבית", מצהיר חגי. "זה חלק מתעודת הזהות של מקור ראשון".

מבחינת סגל כמעט מובן מאליו שבעיתון יהודי יהיה מדור על הר הבית. "כולם מדברים גבוהה גבוהה על מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל כשאתה בוחן טוב למה הם מתכוונים כשהם אומרים מדינה יהודית אתה רואה שבסוף הם מתכוונים למדינת היהודים. זו גזענות צרופה של השמאל. אם הר הבית לא מעניין אתכם ושבת לא מעניינת אתכם, מה פה נשאר יהודי?"

למרות הגישה החיובית כלפי תנועת נאמני הר הבית, שבנו הוא אחד ממוביליה, סגל מבהיר: "כמו שחלמנו אלפיים שנה לחזור לציון ולא נתקפנו ייאוש כשזה קצת התמהמה, גם פה צריך לא להתייאש כשדברים מתעכבים בהר הבית. עם זאת נראה לי שהפעם נצטרך לחכות פחות מאלפיים שנה".

כשאני מבקש מסגל לשרטט את המשימות של הימין לשנים הקרובות – בהנחה הלא ברורה מאליה שהימין יהיה בשלטון – הוא מסרב בצניעות. "אני לא מחזיק מעצמי הוגה דעות גדול או מתווה דרך", הוא אומר. "מפחיד אותי שייקחו אותי מדי ברצינות. אני יודע להביע דעה ולנסח אותה היטב, אבל אין לי יומרה לא להנהיג ולא לנסח חזון".

בכל זאת אני מתעקש לשמוע ממנו מה הדבר שהכי בהול לטפל בו כעת, ולהפתעתי הוא אינו מדבר על ההתיישבות ולא על מערכת המשפט. "הבורות של הנוער מטרידה אותי", הוא אומר. "העברית שלו קלוקלת, הפחיתו בשבילו את הדרישות במתמטיקה, וביהדות הידע מחפיר".

אבל מייד אחר כך הוא מוסיף: "מובן שמפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון הוא עדיין אחד האתגרים החשובים, וגם הייתי רוצה שהשבת בישראל תיראה אחרת. לגבי מערכת המשפט, תתפלא, אבל ככלל יש לי אמון בבתי המשפט, להוציא את בג"ץ, שעוסק בהכרעות פוליטיות. אם אני שומע על החלטה מסוימת של שופט בית המשפט המחוזי או השלום, אני ברוב המקרים נוטה לקבל אותה בלי לבדוק יותר מדי. אני רוחש כבוד רב כלפי מערכת בית המשפט".

לא למלחמת אחים

חגי סגל (62) נולד בחיפה וגדל בעכו בבית רוויזיוניסטי. הוא גדל מגיל אפס בצל השיוך הפוליטי הזה, אבל רק לאחר שנים רבות התוודע לעומק למחיר ששילמה המשפחה בעבורו, כי בבית בקושי דובר בו.

דודו ידידיה סגל היה איש אצ"ל שחטפה ההגנה. הוא לא חזר בחיים. "זה קרה בזמן מאוד טעון, ערב הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות", מספר סגל. "לא היה חסר הרבה כדי שהפרשה הזו תצית מלחמת אחים. אצ"ל לא היה פראייר, הוא יכול לחסל כמה מראשי ההגנה. אבל סבא וסבתא שלי, ההורים של ידידיה ושל אבי, סירבו לשמוע על נקמה ביהודים.

"המשפחה שלי שלמה עם ההחלטה הזו עד עצם היום הזה. את המת אי אפשר להחזיר, ואחרי מותו נותרת רק השאלה אם להפוך את המקרה הזה לעילה לשפיכות דמים נוספת בעם. זו הדילמה שהייתה לבגין באלטלנה כמה חודשים לאחר מכן. הוא הזכיר את סבתי כשכתב על הימים ההם בספרו: היינו על סף מלחמת אחים, אבל לעזרתנו באה האם השכולה והזהירה מפניה.

"חורבן הבית קרה בגלל שנאת חינם של מלחמות יהודים. הגיוני שאחרי אלפיים שנה חזרנו לארץ ובתוך חמש דקות שוב נתחיל להרוג זה את זה? לכן אני חושב שזו הייתה החלטה מוסרית נכונה".

אחרי שנים רבות ומחקר מקיף ניגש סגל לכתוב על הפרשה ההיא את ספרו 'רק לא מלחמת אחים', שפורסם זמן מה אחרי הגירוש מגוש קטיף. "גם בהתנתקות יכולנו להיגרר למלחמת אחים", הוא טוען. "היה מי שחשב שהיינו צריכים שימותו כמה אנשים בכפר מימון וכך נעצור את הנסיגה. אני חושב שזה פסול מוסרית וגם לא היה עוצר את הנסיגה".

אגב, רק לאחר פרסום הספר גילה סגל כי מות דודו לא היה האבדה היחידה של המשפחה במלחמות היהודים. בן דודו של סבו, פנחס סגלוב, נהרג בהפגנה נגד השבת בתחילת שנות החמישים. סגלוב היה לסמל חרדי של המאבק על שמירת השבת. שמו צץ לפעמים במדורי הדעות בעיתונות החרדית.

ארוחת שבת בבית משפחת סגל

איך נראה שולחן השבת בבית משפחת סגל: חגי יושב בראש, עמית סגל לימינו וארנון עוד יותר לימינו?

סגל צוחק. "זה כבר לא קורה לעיתים קרובות", הוא אומר, "כי המשפחה גדלה ברוך השם וקשה יותר להיפגש. אני לא חושב שמדברים על פוליטיקה יותר משמדברים עליה במקומות אחרים. בשורה התחתונה לא מעניין או מסעיר אצלנו יותר מאצל משפחות אחרות, וגם אצלן אני מנחש לא משעמם".

יש נושאים שלא מעלים כדי שלא יהיו פיצוצים?

"לא חושב, אין נושאים שאנחנו במחלוקת חריפה עליהם, ודאי לא על שטחים ושלום".

רצית ששני בניך יהיו עיתונאים?

"ממש לא", הוא נאנח. "חשבתי שארנון יהיה רב ועמית יהיה מדען. למזלי הבנות שלי לא הלכו לעיתונות: אחת עובדת סוציאלית, שנייה אומנית והשלישית מורה ללשון. ברור שאני שמח בכל ילדיי, אבל בינינו, עיתונות היא לא המקצוע הכי מכובד בעולם".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם